לא מהעולם הזה: ברונו מארס כובש כל מה שזז
העזיבה של הבית בגיל 17, התקווה להפוך לזמר גדול, האכזבות האכזריות, ואז ההצלחה הגדולה. להיטי הענק, שיר הנושא של “דמדומים“ וההופעה הבלתי נשכחת ב“Glee“. תעשו מקום לברונו מארס בכוננית הדיסקים שלכם
אחרי שדעכה ההיסטריה סביבו וסביב אלבום הבכורה שלו “Doo-Wops & Hooligans“, שאמנם יצא לקראת סוף 2010 אבל המשיך לזכות להצלחה מסיבית עד לפני חצי שנה, הבחור התיישב לעבוד במלוא המרץ על הפרויקט הבא שלו, שקיבל ציפיות מכאן ועד הודעה חדשה. “אני נועל את עצמי בחדר ההקלטות עד שהאלבום החדש מוכן“, צייץ הזמר בחשבון הטוויטר שלו אז, והוסיף בצחוק: “נתראה ב-2023!“.
מארס, שהיה מועמד לשבעה פרסי גראמי, וקטף אחד עבור הסינגל הסופר-מצליח “Just The Way You Are“, חווה פריצה כל כך גדולה עד שלא נותר מקום לספק שהבחור כאן כדי להישאר. אחרי שלקח הפסקה מכל ההמולה סביבו כדי לעבוד על האלבום, כעת התוצאה הסופית כבר בשלה, והיא כמובן האלבום השני הקרב “Unorthodox Jukebox“ שינחת במדפי חנויות הדיסקים (אם עוד נשארו כאלה) ממש בעוד שבועיים. כן, מארס לא מבזבז זמן. הבחור הנו מאמין גדול בכוחו של הרגע ושאסור לתת לדברים לחלוף כל כך מהר.
“חבר’ה, תניחו את מצלמות הפלאפונים שלכם בצד. תחיו את הרגע ע-כ-ש-י-ו!“, צייץ הבחור בן ה-27, משפט שבאיזשהו מקום מעיד על האג’נדה הכללית של מארס, שאותה הוא אימץ עוד בשלבים מתקדמים הרבה יותר של הקריירה שלו.
את תחילת דרכו המוזיקלית עשה ברונו בגיל 17, לאחר שנפרד מהוריו (אמו הרקדנית והזמרת ואביו המוזיקאי, שמנגן על כלי הקשה) ועבר מעיירת הולדתו בהונלולו, הוואי, לעיר הגדולה לוס אנג'לס.
ברונו חיפש שם במה, ואימץ את כינוי החיבה שהעניק לו אביו- ברונו, כשמו הפרטי – כינוי שהוענק לו בעקבות הדמיון הפיזי למתאבק ברונו סמרטינו. את ‘מארס' הוסיף ברונו בעצמו, כי תמיד בנות אמרו עליו בצחוק שהוא “לא מהעולם הזה..."
ברונו תכנן את הפריצה הגדולה שלו מאז שהיה קטן וכבר אז נמשך לעולם המוזיקה (הוא ניגן וכתב מגיל צעיר מאוד), ובעיקר לשירים של אמנים כמו מייקל ג'קסון ואלביס פרסלי. הוא אפילו גילם את אלביס הצעיר בהופעת אורח קצרצרה בסרט “ירח דבש בלאס וגאס“ כשהיה רק בן 11. גרופי עד הסוף...
הניצוץ הראשון שהוביל אותו קדימה התרחש בשנת 2004: מארס חתם באותה שנה על חוזה תקליטים והיה מלא תקוות לפרוץ – אך כמו במקרים רבים בתעשיית המוזיקה, שום דבר לא יצא מזה, מלבד לא מעט דולרים מבוזבזים. ברונו חלק את החוויה מאותה התקופה בראיון: “חשבתי שאתה חותם והעולם שלך.
חשבתי שמיד אהיה כתף אל כתף עם... טימבלנד, למשל. אבל אז הבנתי שעליך לעשות הכל בעצמך. אתה צריך לכתוב שירים משלך, ללכת בין חברות תקליטים ולהציג את עצמך מחדש כשאתה עטוף בחבילה של פוזה:‘אני ברונו מארס!“.
אבל דבר טוב אחד דווקא כן יצא מכל העסק, והוא ההיכרות עם מפיק מוזיקלי ויוצר בשם פיליפ לורנס, שגם הוא היה חתום בחברה, וגם במקרה שלו – לא הרבה יצא מזה. השניים נפגשו והחלו להתיידד, לכאורה סתם שני בחורים שקצת חוסר מזל בבחירת חברת התקליטים קירב ביניהם. אז זהו, ששום דבר לא מקרי.
אחרי תקופה שבה כבר הפכו לחברים טובים, החליטו השניים להקים יחד הרכב מפיקים/יוצרים בשם “The Smeezingtons“, יחד עם שותף-ידיד נוסף בשם ארי לוין. השלושה יצרו מוזיקה יחד: כתבו והפיקו שירים, אך לא ביצעו אותם – את השירים שלהם הציעו לאמנים אחרים וניסו לקדם את עצמם. בתחילת דרכם, כמו כל אמן ויוצר מתחיל, הם נתקלו בהרבה מאוד דלתות סגורות ואנשים לא ששו לקבל שירים מקבוצה של בחורים אנונימיים.
המפנה המשמעותי חל שנתיים אחרי ההקמה, בשנת 2006, כאשר צלצל הטלפון בדירתו של מארס. היה זה פיליפ, שהתקשר כדי לבשר לברונו חגיגית שהוא סידר לו פגישה עם ארון ביי-צ'אק מחברת המוזיקה הנחשבת “אטלנטיק רקורדס“ שמעוניין לפגוש אותו.
מארס הנרגש הגיע כמעט ללא הכנה (השיחה נפלה עליו משום מקום) – רק הוא והגיטרה, אבל זה הספיק. ביי-צ'אק התרשם מהנגינה ומהשירה של מארס הלהוט להצליח כזמר וכיוצר, והחליט להחתים אותו על חוזה הקלטות.
שוב שמח ברונו וחשב שהפריצה שלו ממש מעבר לדלת, אך לא כל הנוצץ זהב: ביי-צ'אק שמח להחתים את ברונו בחברה, אבל שינה את דעתו והעדיף להעסיק את “The Smeezingtons“ בלייבל שלו, במטרה לשדך את השלושה לאמנים אחרים ולהעניק להם את השירים שהם כתבו. ברונו לא היה שלם עם ההחלטה מאחר והוא רצה מאוד לפרוץ בקריירת סולו, אך החליט ללכת על העסקה גם כדי לשפר את הכתיבה שלו ולהיות 'סונג-רייטר' טוב יותר, וגם בכדי לגבש החלטה לגבי איזה סוג של זמר הוא למעשה רוצה להיות.
מכאן פתח מארס בתקופה בת שלוש שנים שבה גיבש אט-אט את הזהות שלו כאמן ובמקביל כתב לעוד ועוד אמנים יחד עם ההרכב שלו. בין ברי המזל שקיבלו את ההפקות של ההרכב נמנים פלו-רידה (בלהיט “Right Round“ עם חדשה אחרת, קשה), B.o.B, ליל ווין, מתיסיהו (“One Day“), סי-לו גרין (“Fuck You“), טראבי מק'קוי ועוד.
כעבור שלוש שנים הרגיש מארס שהוא כבר מספיק בשל כדי להתניע מחדש את קריירת השירה שלו ופנה בהיסוס לבוסים הגדולים של “אטלנטיק“. למרבה הפתעתו, החבר'ה דווקא הסכימו לפרגן לו ונתנו לו להתארח בשירים שהוא כתב לאמנים אחרים (באמת נחמד מצדם).
כך יצאו לאוויר העולם סינגלים מצליחים ששוחררו בתחילת 2010, כמו “Nothin' On You“ עם B.o.B ו-“Billionare“ עם טראבי מק'קוי; שניהם הפכו ללהיטים והעניקו לברונו הרבה חשיפה. ברונו עצמו סבור שהעובדה שבאותם להיטים הוא שר את הפזמון בלבד רק עזרה לו: “אני חושב שהשירים האלו לא היו מצליחים באותה המידה אם הייתי שר את כולם. אני הרבה יותר מרוצה מהתוצאה כפי שהיא“.
בעקבות שני הלהיטים האלה, מארס החל גם להופיע כמובן בטקסי פרסים ובתוכניות אירוח – כל מה שאמן שרוצה לפרסם את עצמו חייב לעשות – וזה השתלם לו. המנהלים היו מרוצים מהתגובות החיוביות לסינגלים, והחליטו, סוף סוף, לתת לברונו אור ירוק לעבודה על אלבום בכורה משלו. אך עוד קודם לכן, בחודש מאי של אותה השנה, מארס כבר שחרר מיני-אלבום (EP) ראשון בשם “It's Better If You Don't Understand“, שכבר כלל שירים ובהם שיתופי פעולה עם סי-לו גרין ו-B.o.B, שבהחלט תרמו לבאזז סביבו.
וכך, לקראת סוף 2010 יצא לאוויר העולם אלבום הבכורה שלו, שכלל עשרה שירים בלבד במהדורה הרגילה, וכידוע הכיל את הלהיטים העולמיים “Grande“, “Just The Way You Are“, “Marry You“ ואיך לא, “The Lazy Song“. האלבום זכה להצלחה ענקית בכל העולם ומכר בסך הכל קצת יותר משישה מיליון עותקים.
“זה דבר נדיר, כל ההצלחה הזו“, הגיב הכוכב בראיון. “במיוחד בימים כמו שלנו, כשכל כך קשה למכור אלבומים. אני מופיע במקומות שבחיים לא שמעתי עליהם, וכל הקהל הזה, כולם שרים יחד איתי ועוד באנגלית - וזו בכלל לא השפה שהם דוברים. אני פשוט לפעמים לא מבין מה לעזאזל קרה?“.
מה שקרה הוא שברונו הצליח לפנות לקהלים שונים בו זמנית, וכך כבש נתח גדול מהקהל. מצד אחד, יש בו משהו צעיר ומגניב - ולראייה משמשים שירים כמו “Lazy“, ובייחוד הקליפ שצולם לשיר – ובו הוא באופן עקרוני רוקד בבוקסר לצד חברים שחובשים מסיכות של קופים – מאוד ברוח התקופה היוטיובית והצעירה.
מצד שני, יש בו משהו שפונה למבוגרים, שכן המוזיקה שלו לא חלולה לגמרי והוא נחשב בגדר “פופ סביר“ שאיננו משומש ולעוס לעייפה. מארס תקף מכל החזיתות, ואין ספק שהוא רק הרוויח.
אך ההצלחה הזו לא הייתה ברורה מאליה. רגע לפני שחרור האלבום, בספטמבר 2010, כשסינגלים שהשתחררו לרדיו כבר הפכו ללהיטים עולמיים והקהל ציפה בקוצר רוח לאלבום שלו, מארס עשה טעות רצינית שעליה כמעט שילם בקריירה שלו.
מארס נעצר בביתו שבלוס אנג'לס באשמה של אחזקת סמים לא חוקיים בביתו, ולא סתם סמים – אלא קוקאין. כשמשטרת אל.איי הבהילה אותו לתחנה, מארס הודה בפני השוטרים שעשה מעשה טיפשי ושהוא מעולם לא השתמש בסמים קודם לכן.
הסיפור זכה לסיקור רב, אבל למזלו של הבחור, הסוכנים הצליחו שלו להשתיק את העניין מהר מאוד – אחרי הכל הם לא רצו שמשהו יפגע בכוכב הנוסק שבדיוק היה בנקודה משמעותית ביותר בקריירה שלו.
בסופו של דבר, מארס זומן לבית המשפט (כל זה כשהוא עסוק עד מעל הראש בחימום הלהקה מארון 5 בהופעות), הודה על אחזקת סם בביתו, והשופט הסכים למחוק לו את העבירה מהתיק הפלילי בתנאי שישמור על התנהגות טובה במשך כשנה, וכמובן שמארס נשפט ל-200 שעות של עבודת שירות למען הקהילה, וקיבל קנס של אלפיים דולר והשתתפות בקורס מניעת שימוש בסמים.
העסקה השתלמה עבור מארס, והבחור חזר במהירות להמשיך ולקדם את האלבום שלו. מנקודה זו, כמעט לפני שנתיים והלאה – הבחור שמר על מוניטין של ילד-טוב-הונלולו ולא הסתבך בשום צרה.
להיפך: החיים סוף סוף חייכו אל ברונו, והכוכב לא ידע קשיים כמו בתחילת הקריירה שלו, אלא רק ביקורות חיוביות ופרגון מכל עבר (חוץ ממעט שמועות מופרכות על יציאה מהארון בשידור חי, מה שהוצא לגמרי מהקשרו). גרסאות הכיסוי לשירו בסדרה “Glee“, שגם היא הייתה בדיוק בשיא הצלחתה, רק תרמו לבאזז החיובי, ומארס עלה על דרך המלך.
סינגלים מהאלבום המשיכו לצאת עד כשנה אחר כך, במקביל לשיר “It Will Rain“, ששימש כשיר הנושא של “דמדומים: שחר מפציע“.
אבל אחרי שנה עמוסה ומלאה בהופעות (סיבוב הופעות עולמי ראשון הנו כבר תחת אמתחתו) - מועמדות וזכייה בפרסים, הופעה זכורה לטובה בטקס פרסי MTV שהיוותה מחווה לאיימי ווינהאוס המנוחה (עם הקאבר ל“Valerie“) ובעיקר הרבה מאוד התייחסות בתקשורת - מארס החליט להתנתק מהכל ולקחת הפסקה. הסיבה? לחזור קצת לעצמו, לאותו בחור שהיה לפני כל השיגעון שחל סביבו. מארס רצה להתחבר לעצמו מחדש ולנסות ליצור ממקום שלא מושפע מביקורות ומאהדת הקהל.
ואכן נראה שהוא הצליח במשימה שלו; הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, “Locked Out of Heaven“, מחזיר את מארס למוזיקה השורשית כשהיא מלווה בטקסט כן ונוגע שאיננו נכנע לתכתיבי הפופ העכשוויים. בקיצור, אולי אין פה חומר להיטי, אבל אין ספק שהמעריצים של מארס לא יתאכזבו.
אבל המעריצים כן יתאכזבו אם לא נציין גם את החיים האישיים של הסטאר. אחרי הכל, הבחור יוצא און-אנד-אוף עם לא מעט בנות, כשרוב מערכות היחסים שלו נשמרות בשקט יחסי, או אפילו גדול. האחרונה ששמה נקשר בברונו היא ג'סיקה קאבן- שחקנית, רקדנית ודוגמנית לטינית המבוגרת ממנו בשלוש שנים.
השניים נצפו לא מעט פעמים בשנה האחרונה, אך לא לגמרי ברור אם הם זוג או לא. אבל כל זה לא משנה, שכן השינוי הדרמטי האמתי בחייו של מארס חל בגזרה אחרת לגמרי – הכוכב נפטר מהבלורית הענקית שאפיינה אותו, וכעת שערו הוא מעין אפרו-ג'קסוני שכזה.
אם זה לא מהווה חזרה למקורות ולשורשים, אנחנו לא יודעים מה כן. עכשיו רק נותר לחכות ולראות האם תהיה כאן “תסמונת האלבום השני“ או שמא ברונו יצליח רק להתעלות על עצמו ולבסס את מעמדו כאחד הזמרים הכי פופולאריים בעולם היום, וגם, איך לא - אחד העסוקים ביותר...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם