מיומנה של בייביסטר: פרויקט עבודות לחופש
פרויקט עבודות החופש הידוע לשמצה שלנו חוזר. השנה בחרנו לפתוח עם עבודה שהיא פופולרית יחסית, אך טומנת בחובה לא מעט פדיחות, חבלות ושאר נזקים. כן, אנחנו מדברים על בייביסיטר, תשאלו את כ“נ הדר לוטן. כסף קל? הצחקתם אותה!
כן, כן, חברים, ואני עוד מתנסחת בזהירות, כיוון שעתידי עוד לפני ולא הייתי רוצה למצוא את עצמי תלויה ממרפסת של קומה שנייה כלשהי כששני זאטוטים מרושעים אוחזים בי מהרגליים ופולטים נחרות צחוק דרך אפם המנוזל... כן, עכשיו אתם בטח חושבים - “היא מגזימה! בייביסיטר? זה כסף קל! בסך הכל מטפלים בכמה זאטוטים קטנטנים, קצת משחקים, מדברים, סיפור לפני השינה, שולחים אותם למיטה והעבודה נגמרה“.
קלי קלות, אתם אומרים? ממש לא! במהלך שבוע ממוצע אני משוטטת בין שלושה בתים שונים - בכל פעם לצורך משימת שמרטפות על קטנטנים מסוג אחר. בבית הראשון תוכלו למצוא מתוקה בת 10, שבהוראת הוריה קובעת בעצמה מתי תלך לישון, ובכך ממררת את חיי;
בבית השני, כמה נחמד, תינוק בן תשעה חודשים עם עיני תכלת, ואחותו, בלונדינית קטנה בת שנתיים - שניהם מאבדים את המראה התמים שלהם ברגע שאני מבקשת מהם ללכת לישון; וכמובן, הבית השלישי (הלוא הוא גן חיות): שלושה גברברים מופרעים לעתיד, בגילאי חמש עד 12. אתם מוכנים?
מקלחת, פיפי, ולישון - זהו למעשה הסדר ההגיוני בו הדברים צריכים לקרות, אבל כנראה שמישהו שם למעלה החליט שהחיים צריכים להציב לי אתגרים, ואני, בעל כורחי, מוכרחה לקבל אותם ולהתמודד עמם.
לפחות פעם-פעמיים בשבוע אני מגיעה בערב לשמרטף על ילדונת בת 10. מתוקה, חמודה, מקסימה, ולצערי הרב, גם עצמאית מאוד: בהסכמת הוריה ובתמיכתם המוחלטת היא קובעת עבור עצמה מתי תלך לישון. מדי פעם תמצאו אותה ערה עד 12:00 או 01:00 בלילה, מה שלא הגיוני במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא צריכה לקום למחרת לבית הספר (מחוץ לזמן החופש הגדול, אני מתכוונת).
מה שעוד לא הגיוני בנוסף לכך, הוא הפרט הקטן-אך-חשוב הבא: בזמן שהיא ערה, אני צריכה לשעשע אותה. אז לפני כמה ימים הגעתי לשם בסביבות תשע בערב, כפי שהתבקשתי. כרגיל, אנחנו משחקות בכמה משחקי קופסה, צופות קצת בטלוויזיה, היא שמה את האוגר שלה על הרגל שלי והוא משתין עליי - שום דבר יוצא דופן.
לאחר שלוש שעות מלאות אנרגיות
השעה 00:30 הגיעה: אני מצדי דומעת מעייפות, היא מצדה מתרוצצת עם קיפודור בכל הבית בקריאות “הדר! תתפסי! למה את לא תופסת?! רוצי! מהר!!!“. ההורים לא חוזרים והילדה לא מתעייפת. אני לא בטוחה אם זו העייפות או הייאוש שאשמים, אבל באותו רגע שקלתי למכור אותה לעוברי אורח אקראיים, או לפחות לנעול אותה בשירותים.
השעה כבר 2:00 בלילה: סוף-סוף הצלחתי להכניע אותה ולגרום לה לבוא איתי לספה ולצפות בטלוויזיה. מכאן ואילך, אל תשאלו אותי מה בדיוק קרה. פקחתי עיניים רק לאחר ששמעתי מישהו קורא בשמי כמה פעמים, רק כדי להבחין מעליי בזוג ההורים שחזרו מהבילוי ובילדה לצדם. “בוקר טוב לך! אנחנו רואים שתפסת תנומה“. אין מילים לתאר את גודל הפדיחה - אני נרדמתי, הילדה לא. כמה מביך.
“אהההה קו-פו-בו-שה-לה!“. לא, לא, אני לא מנסה לתקשר עם חייזרים, הרבה יותר מסובך מזה: אני מנסה לתקשר עם תינוק.
זהו בסך הכל ניסיון פתטי נוסף שלי למשוך את תשומת לבו של דן הקטנטן ולגרום לו להיות תינוק מאושר ומחויך. הוא שוכב מולי על השמיכה בפרצוף תמה בזמן שאני משמיעה קולות, מחזיקה בידי בובת ארנב מרשרשת ומנסה להוציא ממנו חיוך, ולו הקטן ביותר.
לאחר כשש דקות של קולות מוזרים שנפלטו מפי, הקרח נשבר. במקום להסתכל לצדדים בנסיונות לבחון את דרכי ההימלטות הנוחות ביותר, הוא מתחיל לשתף פעולה. אני מדברת אליו בסינית (“גה-נה-צ'וק-טרה-לה-לה, קושקוש-מושמוש, תינוקי חמודי“), והוא מחזיר לי בתמורה חיוך מאוזן לאוזן וצחוק מתגלגל – איזה יופי! אולי הוא באמת הבין את משוואת “הבחורה עושה קולות מוזרים = אני צוחק“?
מצד שני, יתכן גם שפשוט נמאס לו ממני והוא החליט לשתף פעולה ולשחרר איזה חיוך, מתוך הנחה שאעזוב אותו. תינוק חכם, אני הולכת.
הצילו! (או: למה לעזאזל הם בוכים כל הזמן?)
שאלה טובה! אבל במקרה הזה אל תחפשו את התשובה אצלי, בבקשה. “ילדים זה שמחה“, הם אומרים? לא במקרה הזה: במשך שלוש שעות וחצי הוא בכה, צרח, צווח, זעק, נאבק - בקיצור, דמעות רבות נשפכו. בעיקר שלו, אבל גם אני תרמתי את חלקי. מרוב ייאוש, כמובן.
אבל בואו נחזור להתחלה: משהו לא מצא חן בעיני התינוקי. משהו. לא ברור מה. אני רק ממצמצת ופתאום מתחיל קונצרט שלם של בכי וצרחות. מה קרה? התחלתי לחפש פתרונות: אולי הוא רעב? צמא? עייף? צריך להחליף לו חיתול? אולי הוא בכלל רוצה מוצץ? אולי שאזרוק אותו מהחלון? ניסיתי הכל, באמת (טוב, חוץ מהאחרון);
עם בקבוק המים הוא כנראה בסכסוך, כי בסופו של דבר הוא נזרק לי על הפרצוף; כשניסיתי להשכיב אותו בעריסה, הצרחות רק התגברו; החיתול נקי, תודה לאל, וגם הניסיון להכניס מוצץ לפיו נדחה על הסף. אבל אני לא מתלוננת על אף אחד מהמקרים חסרי המשמעות הללו.
מה שבאמת מצער הוא ההצעה התמימה שלי לאוכל. אני לוקחת את בקבוק האוכל שלו, ומקרבת אל פיו - הוא, להפתעתי, מקבל את ההצעה בחיוב, אוכל, וחשוב מכך - שותק סוף סוף. תודה לך, בקבוק יקר, על השקט המיוחל שהבאת למעוני, לא אשכח אותך בקבוק יקר, תודה רבה לך בקבוק וכו'... תמונת מצב כעבור עשר דקות: הרצפה מכוסה קיא, גם הארון, המגירות, וכמה נפלא, גם התינוק בכבודו ובעצמו וגם אני מרוחים בקיא. יאמי.
בכל עבודה יש בוס, ובכל עבודה עלינו לציית לו, גם אם לא ממש מתחשק לנו. ישנו מבחר רחב של בוסים: הבוס החביב, הבוס הביץ' וזה שסתם נהנה להתעלל בעובדים. לרוב הם יהיו מבוגרים מאיתנו, יחלקו לנו הוראות על ימין ועל שמאל, ואנחנו - חסרי כוחות ומיואשים לחלוטין, נבצע את המתבקש. אין מה לעשות, כך העולם עובד.
עכשיו דמיינו אותי, על כל 160 הסנטימטרים שלי, מסתכלת על המעסיקים שלי בדרך כלל מלמעלה או כמעט בגובה העיניים. אלא שכידוע, לכל כלל - יש יוצא מן הכלל. את התינוק שהזכרתי כמה שורות קודם אתם בטח זוכרים, אבל את אחותו עדיין לא יצא לכם להכיר: מדובר בקטנטונת בת שנתיים, בלונדינית לתפארת, בעלת עיניים כחולות, חיוך מקסים ויכולת לחלק מגוון הוראות לכל הסובבים אותה בו זמנית.
אז בתחילתו של הערב אני הופכת למלצרית על ידי דרישות כמו “אוכל!“ ו“מים!“; בהמשך אני משמשת כצוות בידור כאשר אני מקבלת הוראות באיזה משחקים לשחק איתה וכיצד, וחוטפת נזיפות כשאני לא מכירה משחק מסוים;
לקראת סופו של הערב אני מאבדת את שאריות הכבוד העצמי שלי לחלוטין כאשר הבוסית הקטנה דורשת, ואני מצטטת: “הדר, בואי! עכשיו! תעשי לי סוס!“. לא הספקתי להתחיל לומר: “תקשיבי לי גברת צעירה, אין שום סיכוי שבעולם...“, והיא כבר הסתערה עליי ונחתה באלגנטיות יחסית (אאוצ') על גבי הענוג. עכשיו אני זוחלת על הרצפה והגברת הצעירה דוהרת עליי בשמחה ומושכת לי בשיער. נפלתי חזק...
את הביטוי “השקט שאחרי הסערה“ כולכם מכירים, נכון? נהדר. אז בואו נתחיל מהסערה: אני, אל מול שלושה בנים, לא עדינים במיוחד, בלשון המעטה, כאשר הדבר הראשון שהתבקשתי לעשות הוא להשכיב את הקטן בן ה-5 לישון.
“קדימה מתוקי, בוא נקרא סיפור ונלך לישון?“... אוקיי. אני מוכנה להישבע שהוא היה כאן לפני רגע. “צא! צא מתחת למיטה... חמודי?“. במשך 20 דקות הוא נשאר שם ולא הסכים לצאת, עד שהתייאשתי ובהחלטה של טפשות מהולה בדאגה כנה החלטתי לזחול בעקבותיו.
איזו סיטואציה נפלאה: הוא מתחת למיטה, אני במקביל אליו על הרצפה – מנסה, לשווא, לשכנע אותו לצאת. בסוף התייאשתי וניסיתי לצאת, אלא שלא הספקתי אפילו להתרומם ממצב השכיבה בו הייתי, וכבר אחיו בן השמונה זינק מאחור כמו נינג'ה ונתלה עליי מהצוואר!
וכאילו כל הכיף הזה לא מספיק, התייצב מולי לפתע אחיהם הגדול של השניים, בן 12, והחל להפריח בגאונות שלל עובדות שאין לי בהן כל צורך כמו: “הידעת? אין אדם שיכול ללקק לעצמו את המרפק!“.
הולכים אחרי העדר: מי רוצה להיות שונה?
אבל מה, אחרי שעה מלאת מאורעות - סוף סוף, שקט! הבית כולו שלי עכשיו, למשך שעתיים שלמות! הייתם מאמינים? כמה טלפונים קצרצרים, וכעבור 10 דקות הופיעו בבית ארבעה מחבריי הטובים, כשהבית כולו לרשותנו.
השתלטנו על הספה והחלטנו לצפות בסרט. גם המטבח נכבש על ידינו במהרה: פופקורן, פיצה למנה ראשונה, סושי למנה עיקרית ועוגת גבינה לקינוח. והחלק הטוב ביותר? כולם הספיקו לברוח לפני שההורים חזרו.
עכשיו נותר רק לקוות שהם לא קוראים את זה כרגע. ואם כן, אני אודה לכם מאוד אם לא תפטרו אותי. אחרי הכל, לא עשינו נזק רציני. מה זה כבר אסלה שבורה כשהבן שלכם כמעט שבר לי את הגב... שנקרא לזה תיקו?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם