הולכים אחרי העדר: מי רוצה להיות שונה
רובנו רוצים ללכת למסיבות שכולם הולכים אליהן, לקנות בגדים כמו שכולם לובשים ולהרגיש שייכים באופן כללי. אבל מה עם אלה שדווקא לא אוהבים להיות כמו כל השאר? מה זה "כולם" בעצם ולמה זה חשוב לנו כל כך? הכתבה שתגרום לכם לחשוב קצת אחרת
אלכס: "אני משתדלת לרסן את עצמי במקומות שבהם אני מרגישה שאנשים לא באמת רוצים לשמוע את מה שיש לי להגיד. לפעמים מה שאני רוצה לומר עלול לפגוע לחינם באדם שהקשר איתו חשוב לי, ואז אני לא אומרת את כל מה שאני חושבת".
לא כולם רוצים להיות כמו כולם. יש כאלה שנהנים לנעול "פומה" כשכולם הולכים עם "נייקי", או לראות "כוכב נולד" כשכולם בקטע של "דה וויס". הם מרגישים כמו ההפך הגמור מהמיינסטרים ונדמה שאף אחד לא מבין על מה הם מדברים כשהם מתארים את הפעילויות החביבות עליהם.
לעומתם יש כאלה שנושמים וחיים את "כולם", ואם כולם יקפצו מהגג - כנראה שהם יחכו בתור בשביל לעשות את זה בעצמם. אם נשים לרגע בצד את הסוג שאתם משתייכים אליו מתוך הטיפוסים שתיארנו פה, סביר להניח שגם אתם מכירים את “כולם“ - כולם הלכו למסיבה, כולם קיבלו ציונים טובים, כולם מחטטים באף בנהיגה.
אבל מה זה בעצם "כולם"? מה גורם לנו לרצות להיות חלק מזה? ומהם בעצם ההבדלים בין חברי קבוצת ה"כולם" לאלה שאינם חלק מהקבוצה הזאת? אלכס (השם המלא שמור במערכת, כמו שאר השמות בכתבה), בת 16 וחצי, מעולם לא ראתה את ההידמות ל“כולם“ כמטרה, אך בכל זאת החליטה לנסות להשתנות כדי להרגיש שייכת יותר.
“להיות כמו כולם אף פעם לא היווה מטרה בשבילי, אבל בתור מי שהייתה הרבה זמן בשוליים החברתיים, התחלתי להבין שהסטטוס החברתי ‘כמו כולם' הוא ממש נחמד: האנשים מקבלים אותך לחברתם, הם מתעניינים בך כיוון שיש לכם דברים משותפים ואתה מתחיל להיות חלק מחבורה מסוימת“.
לעומתה מתן, גם הוא בן 16 וחצי, הבין שהוא קצת שונה מרוב האנשים, מה שלא הפריע לו יותר מדי. “אין אירוע מסוים שגרם לי ‘לרצות' להיות שונה. זה האופי שלי, ובמהלך השנים הבנתי שהוא שונה משל רוב האנשים.
"לא רציתי לנסות להיות כמו כולם ולשנות ולבטל את האופי שלי, אז העדפתי להישאר שונה ולקבל את זה“.
איך מתבטאת השונות שלך?
"השונות שלי מתבטאת בהרבה דרכים“, מסביר מתן. "מהפרטים הקטנים ועד לדרך ההתנהלות שלי בחיים. אני די שתקן וגם לא ממש מביע רגשות בדיבור עם אנשים שאני פחות קרוב אליהם. אני גם מאוד לא תחרותי וזה לא דבר נפוץ כל כך".
האם אתה יכול לתת דוגמא לשוני שלך מן החברה?
“רוב המקרים בהם השוני שלי בולט מתרחשים בבית הספר. לדוגמה, קשה לי למצוא נושאי שיחה משותפים עם אנשים, ובעקבות הקושי נוצר לפעמים חוסר רצון להתחבר אליי.
כמו שאמרתי אני לא ממש מביע רגש, כך שלעתים נוצרים מצבים בהם אומרים לי משהו שרוב האנשים היו מגיבים אליו בהתפרצות של רגש, ואילו אני נשאר
חוץ מזה, אצלי השונות מתבטאת גם בתחביבים, דברים בהם אני עוסק שנחשבים ללא פופולריים וגורמים לכך שאנשים מתחברים אליי פחות ורואים אותי כ'אחר'“. לעומת מתן, אלכס הגיבה אחרת כשהבינה שהיא שונה מהחברה - היא בחרה להידמות ל"כולם" כדי להרגיש שייכת יותר.
במה ההידמות שלך ל"כולם" מתבטאת?
"בעיקר בהתנהגות ובדברים שאני אומרת", מסבירה אלכס. "אני משתדלת לרסן את עצמי במקומות שבהם אני מרגישה שאנשים לא באמת רוצים לשמוע את מה שיש לי להגיד. לפעמים מה שאני רוצה לומר עלול לפגוע לחינם באדם שהקשר איתו חשוב לי, ואז אני לא אומרת את כל מה שאני חושבת".
אז את תמיד מרסנת את עצמך בחברת אנשים אחרים?
“לא. יש אנשים, חברים קרובים מאוד שלי, שאיתם אני חופשייה - לא מרסנת את עצמי ולא מנסה לרכך את המילים שלי. אני יודעת שהם מוכנים לשמוע את כל מה שיש לי להגיד, גם את הדברים הטובים וגם את הרעים.
האמת אמנם לא תמיד יפה, אך לפעמים היא הכרחית. האנשים האלה קרובים אליי מאוד ולכן אני יודעת שגם אם אעשה טעות גדולה, הם ימשיכו לעמוד לצדי - בניגוד לאנשים שאליהם אני פחות קרובה ולידם אני לא עצמי לחלוטין“.
מהי התגובה הרווחת של "כולם" אליכם?
מתן: "לרוב התגובה היא התרחקות. זה תהליך שלוקח זמן, אבל אני מרגיש את ההתרחקות ממני מיד. תגובה נוספת היא בזמן שיחה - בדרך כלל נוצרת שתיקה מביכה כי רוב האנשים לא רגילים לקבל שוני ולא יודעים מה לעשות כשהוא מופיע בחיי היום-יום שלהם.
במקרים קיצוניים הצד השני אפילו מתעצבן עליי, לא מבין למה אני ‘ככה ולא אחרת' ולא מוכן לקבל את העובדה שאני לא כמו כולם ומאשים אותי בכך שאני שונה".
התגובה של החברה לאלכס, לעומת זאת, תלויה בריסון שלה. "לרוב ‘כולם' לא יודעים להבחין מתי אני מרוסנת ומתי לא כי הם לא מכירים את הצד הלא מרוסן שלי, אבל לפעמים אני כמעט נפתחת, לפעמים האיפוק כמעט מתבטל.
"כשבוער לי מאוד להגיד משהו, יש מקרים שבהם אני מתחילה לדבר ואז נזכרת שעדיף שלא אגיד דבר. במקרים כאלה אני פשוט מתחמקת. האנשים סביבי לרוב מסתקרנים ורוצים לדעת במה מדובר, אבל אני יודעת שעדיף להם לא לשמוע".
מה אתם חושבים על תופעת ההידמות לחברה?
למתן יש דעה מורכבת על התופעה. “קודם כל אני מתנגד למקרים בהם אדם מחליט לבטל את האופי שלו ולהיות לגמרי ‘כמו כולם'. במקרים בהם מדובר בהידמות קלה ולא מוקצנת, זה מורכב יותר - מצד אחד אני נגד התופעה, כי כשאדם מנסה להיות כמו כולם הוא מבטל את האופי שלו ואת הייחוד שלו אל מול הכלל, דבר שהוא לדעתי לא רצוי וחסר היגיון.
מצד שני, אני מבין את הרצון להיות דומה ל'כולם', כי לא קל להיות שונה. לא כולם מסתדרים עם זה וגם אני לא פעם התעצבנתי על כך ש'דווקא אני' שונה. אבל כשלומדים לקבל את השונות החיים נעשים קלים יותר ולא מרגישים צורך להיות כמו כולם“.
אלכס חושבת שתופעת ההידמות לחברה טבעית לגמרי. יתרה מכך - היא עצמה מבדילה את "השונים" מ"כולם": “זה באמת לא נעים להרגיש כמו אאוטסיידר בחברה - כל אחד צריך מישהו, אי אפשר להיות לבד כל הזמן.
לדעתי זה קשה וחסר טעם. למרות זאת, אני רואה אנשים מסוימים כ'שונים'. אלו אנשים שלרוב אני לא ניגשת אליהם ומתחילה בשיחות, לא מציעה להם לצאת בשישי-שבת“.
מה גורם לך לעשות את זה?
"זה לא בא מתוך רוע לב. אני מרגישה שכבר עשיתי מספיק צעדים בשביל שכולם יקבלו אותי, ואני מחכה שהשונים יבינו את מה שאני הבנתי - שאת האינדיבידואליות אפשר לבטא בדרכים אחרות מהדרכים בהן הם נוקטים, ושאותן דרכים גרמו לבידוד שלהם מהחברה. כאשר הם יבינו את זה הם יוכלו לרכוש חברים ולהיות חלק מכולם, ובנוסף הייחודיות והשונות שלהם יבואו לידי ביטוי באופן חיובי".
יש לכם עוד משהו להוסיף על התופעה?
אלכס מבקשת לתת עצה לכל מי שמרגיש "אחר". “אני חושבת שכל אדם עם אופן חשיבה שהוא לא בנאלי הוא ייחודי ושונה, אבל האתגר הוא לקחת את הייחודיות הזאת ולהשתלב ביחד איתה בחברה.
במקום להיות ‘השונה', ‘הבודד' אפשר לתעל את השוני לייחודיות, לדבר חיובי שיופנה כלפי האנשים סביבך. אפשר גם לחפש אדם שיוכל לקבל אותך כפי שאתה ולעזור לך להיכנס לעולם של ‘כולם'. לכל אחד יש אדם כזה. וזה עובד. אצלי זה עבד".
מתן מעדיף לתת עצה לחברה ולא רק לשונים שבה: "חשוב לי שכל מי שפוגש אדם שונה יבין שהשוני אינו באשמתו. להיות נפרד מכולם זה קשה מאוד, בדרך כלל מזלזלים בך או מתעלמים ממך והבדידות של האדם השונה רק הולכת וגוברת.
"אני מקווה מאוד שאנשים יבינו שצריך לקבל שונים כי זו לא אשמתם, מה גם שלפעמים יש מקרים קיצוניים בהם השונות מתקיימת לצד בעיות אחרות כמו ביישנות. אחד השילובים הנוראים ביותר הם שונות וביישנות – אם לא מספיק שהאדם הוא ‘לא כמו כולם' וקשה לו להתחבב על החברה, אז השילוב עם ביישנות מבודד אותו לחלוטין".
בשביל להסביר למה אכפת לנו כל כך ממה שכולם אומרים וחושבים, החלטנו לפנות לאיש מקצוע שיעזור לנו להבין את התהליכים שמאחורי התופעה. מעין אמיתי, פסיכולוג ארגוני ומגשר, עזר לנו לשפוך מעט אור על הנושא.
מה מקור תופעת ההידמות לאחר?
"האדם הוא יצור חברתי", פותח מעין. "בתחילת דרכו, יכולתו של המין האנושי ושל כל אחד מהפרטים בתוכו לשרוד הייתה נעוצה ביכולת לשתף פעולה ולפעול כקבוצה. הקבוצה מושתתת על הדמיון בין חבריה. להיות חלק מקבוצה אומר למעשה להיות דומה לשאר החברים בה עד כמה שניתן.
ככל שהדמיון (או לפחות הדמיון למראית עין) בין היחיד לקבוצה גדול יותר, כך רגשות השייכות והביטחון בקבוצה גדולים יותר, ותחושת הקבלה לקבוצה עצמה מודגשת יותר. זהו הבסיס לתופעת הרצון להידמות, 'להיות כמו כולם', כשה'כולם' מתייחס לקבוצה אליה היחיד משתייך.
מצדה של הקבוצה קיים צורך זהה, לחזק את הדמיון בין החברים בה. ה'שונה' מייצר איום על האחדות, מערער את ביטחון הקבוצה ויוצר פחד מפני התפרקותה. לכן, יופעל עליו לחץ להידמות או שיהיה מוקע מן הקבוצה.
מהסיבות האלו כולם ילבשו את אותם המותגים, ישתמשו באותם ביטויים, יראו את אותן תכניות ואת הבת מיצווש יחגגו באופן זהה לחלוטין, רק במועדון אחר".
האם התופעה מתבטאת אחרת אצל נוער ואצל מבוגרים?
"בגיל ההתבגרות, החשיבות של השתייכות לקבוצה מתגברת עם תחילתו של תהליך ההיפרדות מההורים. הקבוצה שאליה משתייכים מתבגרים לא רק מעניקה תחליף למסגרת ההורית, אלא גם ממלאת תפקיד נוסף ההכרחי לביסוס הזהות העצמית ולחיפוש מענה לשאלות כמו 'מי אני?', 'לאן אני שייך?', 'במה אני ייחודי?' ו'במה אני שונה מהאחר?'".
למה לנוער חשוב להיות כמו הקבוצה, "כמו כולם"?
"ישנם מספר תפקידים אותם ממלאת הקבוצה בגיל ההתבגרות: השוואה לאחר, חיקוי של ‘מה שנכון' (לדוגמא: התנהגות של גבריות/נשיות, יופי-כיעור, לבוש, דפוסי בילוי, ערכים, יחסים עם הורים...), בחירה של חברים שימלאו צרכים שבעבר מולאו על ידי המשפחה ומקום מפלט במקרים של לחץ.
מאחר שאת כל התפקידים האלו ממלאת הקבוצה, היא הופכת לערך חשוב ומרכזי בחייו של המתבגר. מסיבה זו בגיל ההתבגרות קיים לחץ בלתי פוסק סביב הרצון להידמות לאחר, כלומר הרצון ‘להיות כמו כולם' מתגבר, כמו גם ההבדלה של השונה מ'כולם'.
הזהות (האופי) העצמית והייחודית מתפתחת בגיל ההתבגרות, במידה רבה, כתוצאה מדיאלוג פנימי בלתי פוסק עם הקבוצה. בצד אחד נמצאים הסיכון והחרדה מפני היטמעות מוחלטת בקבוצה, שכתוצאה מכך תגרור אובדן או חוסר בזהות נפרדת, עצמאית וייחודית.
מן הצד השני נמצאים הסיכון בהיוותרות מחוץ לקבוצה, שתגרור אחריה חוויה של זרות, תלישות וחריגות. החששות האלו מהווים את אחד ממקורות הדילמה והקושי ההופכים את גיל ההתבגרות לכה מאתגר וסוער רגשית. אך הם אינם מסתיימים עם תום גיל ההתבגרות אלא ממשיכים ללוות אותנו בעוצמות משתנות גם בבגרותנו".
יש את אלה שהולכים עם הזרם ויש את אלה שמעדיפים ללכת נגדו. יש את אלה שהולכים כמו כבשים בעדר ואת אלה שמרגישים כמו עז בין הכבשים. גם יש את אלה שפונים ימינה כשכולם פונים שמאלה, ואת אלה שיושבים ואוכלים פופקורן כשכולם קופצים מהגג.
הרעיון ברור - בכל חברה יהיה זרם מרכזי, ויהיו אנשים החורגים ממנו. האתגר האמיתי הוא לקבל את כולם ולא לשכוח את עצמך בדרך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם