ראשי » מעריב מגזינים » מעריב לילדים

הרפתקה מהספרים

מתברר שממש לא קל לקבוע פגישה עם דוד אריה. הוא נקלע להרפתקאות כמעט כל הזמן. לאחר ניסיונות רבים פגש אותו (במקרה) ינץ לוי לראיון בלעדי וחזר עם סקופ בנוגע לארבע השערות שלו!

לא תאמינו איפה פגשתי את דוד אריה בשבוע שעבר. גם אני לא ציפיתי לפגוש אותו. זה קרה במקרה. זאת הייתה הפתעה. אתם כנראה חושבים שאם אני כותב את סדרת “הרפתקאות דוד אריה", בטח אין לי שום בעיה לקבוע עם דוד אריה ראיון. הלוואי! בכלל לא פשוט לפגוש אותו! לדוגמה, כששמעתי שהוא בערבות רומניה, שלחתי אליו גלויה. אבל היא חזרה אליי בדואר. כשדוד אריה היה בג'ונגל הסיבירי, שלחתי אליו יונת דואר עם פתק. היונה חזרה אחרי שבועיים עם נוצה שחורה של עורביקו במקורה. כשהוא ביקר במדבר השווייצרי שמתי פתק בבקבוק, נסעתי לים וזרקתי את הבקבוק לגלים. פקח נתן לי דו"ח על השלכת פסולת. וכשדוד אריה יצא לקוטב המערבי, החלטתי לרכוש כרטיס טיסה לשם, אבל בסוכנות הטיסות אמרו שלצערם אין טיסות לקוטב המערבי. שלחתי הודעות דרך האתר של דוד אריה, אבל הוא תמיד ענה בנימוס שהוא עסוק בהרפתקאות.
   
לכן לא פלא שהייתי מופתע מאוד כשנתקלתי בו במקרה ברחוב קטן בגבעתיים.
“דוד אריה, זה אתה?!", התפלאתי.
“כן, ככל שידוע לי", ענה. 
הבטתי בו: ארבע שערות! כרס גדולה! משקפיים עגולים! שלייקס! ידעתי שזה דוד אריה. זה לא פורים ולא חיקוי.
“מה אתה עושה בגבעתיים? אתה לא במסע הרפתקאות?", שאלתי מיד.
“אני בדרך לינון, צפריר ואילאיל. יום רביעי היום ואני אמור לשמור עליהם ואולי לספר להם איזו הרפתקה", הסביר דוד אריה.

“דוד אריה!", קראתי, “אני מוכרח לשאול אותך כמה שאלות. בעצם, אני רוצה לראיין אותך לעיתון".
“הו! מאז שהייתי כוכב על בכְּלוּמְניסְטַן שבמדבר השווייצרי אני לא אוהב להתראיין. אז אם תרשה לי...", אמר והמשיך בדרכו.

“לא! חכה! זה לא יהיה ראיון טיפשי. אני אשאל אותך רק שאלות חשובות, שאלות שרבים רוצים לשאול אותך - בנוגע להרפתקאות שלך".
“ההרפתקאות שלי? כל מה שיש לדעת מופיע בספרים. ואני מודה לך על העבודה הנהדרת שאתה עושה בכתיבתם. באמת עבודה נפלאה", אמר דוד אריה, נופף לי לשלום והמשיך בדרכו.
“רציתי רק לדעת אם ההרפתקאות שלך אמיתיות, כי יש כאלה שטוענים שהן דמיוניות, אבל...".
דוד אריה הסתובב. “מי טוען שההרפתקאות שלי דמיוניות?! אתה חושב שאפשר להמציא שד בולע סיפורים או את הפיל הנורא של המלכה גזריאלה מי-ישווה-לה? רק לשם דוגמה".
“אם כך, ההרפתקאות שלך אמיתיות?".
“כמו ארבע השערות שלי!"
“אז הקוטב המערבי קיים? בדקתי באטלס וראיתי שיש רק קוטב צפוני ודרומי".
“באיזה אטלס בדקת?".
“בגוּגל ואטלס משה ברוור".
“טוב, זה ברור. לי יש אטלס אחר. באטלס שלי יש מפות של ערבות רומניה, של הג'ונגל הסיבירי, של המדבר השווייצרי וגם של הקוטב המערבי. אני בוחר את המקומות שאליהם אני נוסע לפי האטלס הזה. לכן אני יכול להגיע אליהם".
"אבל מה בנוגע להרפתקאות עצמן - באמת הפכת לג'וק?".
“כן! אני נשבע לך בשם הילדים שלי".
“הילדים שלך?"
“עשרת ילדי הג'וקים. וגם בשם הנכדים והנינים הג'וקים שלי. אגב, כולם חוץ מג'ונקל התחתנו והביאו ילדים".
“אם ההרפתקאות אמיתיות וגם המקומות אמיתיים, אז יש לי שאלה בנוגע לקוטב המערבי. אבל אתה ממהר, לא?".
“אתה מוזמן להתלוות אליי".

הצטרפתי לדוד אריה ושאלתי:
“בקוטב המערבי הפכת לחצי איש חצי אשה. איך זה להיות אשה?"
“אני לא יודע איך זה להיות אשה. אני יודע איך זה להיות חצי אשה. אני יודע איך זה להיות איש שלם כמו שאני עכשיו ואיך זה להיות חצי איש כשהייתי חצי-חצי. אבל אשה שלמה? אף פעם לא הייתי".
“אחרי שירו אותך מתותח בקרקס עפת רחוק וכמעט התרסקת, אבל ברגע האחרון נתלית על ארבע השערות שלך, ואז חיכית תלוי המון המון זמן. מה אכלת כל הזמן הזה?".
“ובכן, למזלי ציפור אחת בנתה קן מעל הענף שעליו נכרכו שערותיי הנפלאות. בזמן שהיא לימדה את הגוזלים שלה את שפת הציפורים, גם אני למדתי. כך יכולתי לבקש ממנה להביא לי אוכל. אכלתי בעיקר תולעים, אבל לשמחתי מדי פעם היא הצליחה להביא לי מלפפון חמוץ".
“קוראים רבים תוהים מדוע יש לך רק ארבע שערות. האם תוכל להסביר את זה אחת ולתמיד?".
“האמת, נולדתי עם ארבע שערות. השנים חלפו, אבל לא צמחו לי יותר שערות. אמנם בילדותי צחקו עליי בשכונה, אבל עם השנים למדתי שהשערות שלי נפלאות

ושימושיות מאוד. הן הצילו אותי ממוות כמה וכמה פעמים! עדיפות ארבע שערות נהדרות כל כך מאינספור שערות שצריך רק לספר ולספר ולספר".
“חשבתי שאתה אוהב לספר".
“לא שערות! רק הרפתקאות אמיתיות".
בשלב זה הוציא דוד אריה מהכיס שעון די גדול. הבטתי בשעון בפליאה. דוד אריה גילה לי: “זה שעון מרדים. כשהוא מצלצל נרדמים מיד. אבל הפעמון שלו התקלקל. קניתי אותו באחת ההרפתקאות בקוטב המערבי. זאת הרפתקה שעד היום לא השתחררתי ממנה!".
“כן, אני יודע. אתה זוכר שאני מכיר את ההרפתקאות שלך".
דוד אריה חייך אליי ואמר: “ברור. אבל עכשיו אני באמת חייב ללכת. אני לא רוצה שדפנה תכעס עליי שאיחרתי. היא חייבת לרוץ לעבודה, ואני חייב לספר עוד הרפתקה. להתראות!".
דוד אריה הלך, ואני עקבתי אחריו במבטי עד שנכנס לבניין של צפריר, ינון ואילאיל.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...