The puppet show
הידעתם? רד, פונצ'ו ולפטי, הידועים בתור רד בנד, להקת הרוק המתקאמבקת מהסיקסטיז, בדרך לכבוש את העולם בשנית. עד אז לא אכפת להם להתפשט (אבל רק אם משינה בעניין) או לגרום לשלומי סרנגה לשיר בוב דילן, ואין להם בעיה לקלל (רצוי באנגלית). קבלו בובה של ראיון עם חברי הלהקה!
Red :"Who you callin' meyushan? I'm hip. And by that I mean I have an aluminum hip".
(" למי את קוראת מיושן? אני היפי. זה אומר שיש לי היפ [ירך] מאלומיניום").
גם 40 שנה אחרי ההצלחה הגדולה, לרד בנד, להקת הרוק החמה ביותר כיום, לא נמאס. היא לא מזדקנת, לא מתיישנת ולא מתייאשת; היא שומרת על הקו המוכר שליווה אותה ומנסה לשחזר את ימי התהילה מעשור שבו "פציפיזם" לא הייתה מילה גסה וג'ון לנון היה הג'סטין ביבר של התקופה.
את חברי הלהקה: רד, לפטי ופונצ'ו אין צורך להציג (גילם האמיתי שמור במערכת) - הם מוכרים לכם מהסדרה הדוקומנטרית המצליחה שנושאת את שמם, זו שמתחקה אחר הקאמבק שלהם ומציגה את שיתופי הפעולה ביניהם לבין גדולי המוזיקאים הישראלים (דוגמת נינט טייב, אסף אבידן, ברי סחרוף, רמי פורטיס ומשינה).
מה שכן, קשה לנסות לתאר את מערכת היחסים בין השלושה. חברים טובים, שותפים ללהקה, אויבים מושבעים - כל הגדרה פשוט לא תספיק כדי לתאר את הקשר המורכב בין חברי הלהקה. בעוד שרד הוא המנהיג האולטימטיבי, חסר הגבולות והאגרסיבי במעט, לפטי ופונצ'ו הם שחקני המשנה בהצגה הזאת. החיכוכים ביניהם לא מעטים, וגם במהלך הראיון הם ממשיכים להתווכח ("תתרכז בלא לירוק עליי כשאתה מדבר!", אומר לפטי לפונצ'ו בעצבים).
תגידו, איך להקה שורדת כל כך הרבה זמן? מה סוד הקסם?
פונצ'ו: " להקה טובה צריכה אחד ששותה קפה, אחד שמכין קפה ואחד ששוטף כלים, זה הסוד".
לפטי: "ככה כולם מרגישים חלק חשוב מהלהקה...".
פונצ'ו: "שתוק, טמבל... לך תשטוף כלים!".
עד כמה שיתוף הפעולה בין חברי הלהקה באמת עובד? לפטי, פונצ'ו, אולי לפעמים אתם מרגישים שרד משתלט על העבודה?
פונצ'ו: "ברור שהוא משתלט, ולא רק על העבודה... על כל החיים הוא משתלט לי!".
לפטי: "מישהו צריך להוביל".
פונצ'ו: "הוא מוביל גם את כל הבחורות שלי לתוך התחתונים שלו".
בשלב זה מצטרף לשיחה פיליפ, עכבר וחבר קרוב של הלהקה. פיליפ, שנצפה בקרבת הלהקה עוד מימי התהילה בסיקסטיז, לוקח גם הוא חלק במחזה ההזוי הזה, לא ברור אם כניצב או כבמאי, אבל מה שבטוח, הלהקה ללא פיליפ היא לא אותה להקה. בולטת בעיקר מערכת היחסים (האובססיבית מעט) שלו עם רד, הסולן. "רד הוא מלך העולם", הוא אומר, "כשרד אומר קפוץ אז אני שמח לקפוץ. מצד שני, גם כשרד לא אומר קפוץ, אני קופץ בכל זאת - כי זה כיף".
"אני עסוק מכדי להצטרף ללהקה", ממשיך פיליפ, "חוץ מזה, כעכברוש יש לי כל מיני מחלות, והחבר'ה אוהבים לשבת על ספות כל היום. המחלות שלי לא אוהבות את זה". אז אחרי שהבהרנו את זה נחזור ללהקה.
בין משה פרץ, עומר אדם ואייל גולן אתם מרגישים שללהקת רוק מזדקנת מהסיקסטיז יש עדיין מקום במוזיקה הישראלית?
לפטי: "אני מאמין שיש מקום לכולם".
פונצ'ו: "אני מאמין שרוק לא מזדקן פשוט אף פעם".
לפטי: "טוב, אתה מאמין גם שלך ולסינגולדה (אחד הגיטריסטים הישראלים הבולטים – ל.ק) יש אותה אמא".
פונצ'ו: "אני יכול לזהות את עצמות הלחיים האלה בכל מקום...".
אתם מאמינים שגם במצב הנוכחי אפשר להתפרנס ממוזיקה? איך למשל אתם מתמודדים עם תופעת ההורדות?
פונצ'ו: "אני מוריד את החומרים שלנו בעצמי ומוכר אותם בפיצוציות בנתניה".
אגב, חשבתם לנסות כיוון אלקטרוני, עכשווי יותר?
לפטי: "אלקטרוניקה זה דבר טוב רק אם אתה רוצה להוריד שערות מהגב".
אז רד בנד חוזרת, ובכל הכוח. עם מוטיבציה שלא הייתה מביישת אומן בוסרי, חברי הלהקה מנסים כמעט בכל דרך אפשרית לחזור לתודעת הקהל, בעיקר בזכות אותם שיתופי פעולה מושחזים.
יש שיתוף פעולה שזכור לכם במיוחד, שריגש אתכם במיוחד?
פיליפ: "הדג נחש לקחו אותי לברלין, ומוש בן ארי הפך אותי לציפור שעפה רחוק מעל הים".
לפטי: "שלומי שבת ואני הולכים בכל סופשבוע לרכוב על סוסים. איך שנפגשנו מצאנו מכנה משותף: בעלי חיים ופשטידות קישואים...".
פונצ'ו: "אני לא מתרגש אף פעם".
לפטי: "זה שקר! אתה מתרגש כל פעם שאתה רואה שניצל".
פונצ'ו: "שמור על הפה שלך, לפטי, אין לך לב?!".
ותגידו, איך היה לנגן בעירום עם משינה?
לפטי: "זו בהחלט הייתה חוויה אינטנסיבית. למדנו הרבה דברים, ראינו דברים, עשינו השוואות...".
פונצ'ו: "אם הלהקה נשמעת טוב זה מה שחשוב, לא מה הם לובשים או לא לובשים. אני מקצוען!".
פונצ'ו: "אגב משינה, אני צריך לבטל את החזרה איתם מחר. אני הולך לעשות קעקוע של דולפין שטורף דוב גריזלי שטורף סלמון...".
Red: "It was not the best way to spend an afternoon. All those sausages out in the breeze like that... But once I finished
("זו לא הייתה הדרך הטובה ביותר לבלות את אחר הצהריים, כשכל ה'נקניקיות' האלה התעופפו להן באוויר... אבל אחרי שסיימתי להקיא בפה של עצמי, בסוף הדברים זרמו").
שיתפתם פעולה בין היתר עם שלומי סרנגה, שהוא בעל קו מוזיקלי שונה למדי משלכם... האם אנחנו עתידים לראות בעתיד שיתופי פעולה נוספים בסגנון הזה?
לפטי: "אנחנו אוהבים לשלב עולמות, גם במוזיקה וגם באוכל... לא מזמן הכנו יחד סושי ממולא בפרגיות ובזעתר".
פונצ'ו: "הפכים נמשכים - זו כימיה פשוטה!".
לפטי: "אם ככה, למה בחורות יפות לא נמשכות לפרצוף המכוער שלך?!".
עם אילו אומנים הייתם רוצים לשתף פעולה בהמשך?
Red: "I think I would like to do a song with a sar from the kneset. If they can't run the country, they might as well be singing".
("אני חושב שהייתי רוצה לשיר עם שר מהכנסת. אם הם לא יכולים לשלוט במדינה, כבר עדיף שהם ישירו...").
פיליפ: "אני רוצה לעבוד עם ג'סטין ביבר. ביברים הם יצורים שדומים לי ואני מבין אותם".
בכל מה שקשור לאורח חייו של רד, סולן הלהקה, המסתורין חוגג. אז מה בעצם ידוע לנו על אדון אורבך המהולל? הרי בכל מה שנוגע לרד, לא ברור איפה, אם בכלל, עובר הגבול בין השמועות לאמת.
רד, מה עם משפחה, התמסדות? אחרי מארינה מקסימיליאן בלומין ורבות אחרות לא הגיע הזמן לקצת רצינות? בכל זאת, אתה לא נעשה צעיר יותר.
Red: "Actually, I am getting younger; at least that's what my stylist says. I hope to be a baby by 2015".
("למען האמת, אני הולך ונעשה צעיר יותר. זה לפחות מה שהסטייליסט שלי אומר. אני מקווה להיות תינוק עד 2015").
לאחרונה נחשפה זהותו של ג'וניור, בנו של רד. בדומה לאביו, המסתורין אופף גם את סיפור חייו של ג'וניור; ידוע לנו שהוא גדל ללא דמות אב ושהאם, שזהותה לא ידועה, נפטרה בילדותו. גם רד עצמו ממעט בפרטים:
"You are a doctor, aren't you? Anyway, he doesn't like me very much, but we have a gig together on the 16th of April at the ‘Hangar 11' in Tel Aviv. I hope to work it out with him there, on stage, where I feel safe".
("את רופאה או מה?", הוא תוקף, "בכל מקרה, הוא לא אוהב אותי במיוחד, אבל יש לנו חלטורה יחד ב- 16 באפריל ב'האנגר 11' בתל אביב. אני מקווה לסדר את העניין איתו שם, על הבמה, איפה שאני מרגיש בטוח").
למה קוראים לך Red ואתה סגול? זה לא מסבך את העניינים? ואיך בכלל נעשית סגול? זה משהו גנטי?
Red: "When you grow up you'll understand, ask your grandparents".
(" כשתגדלי תביני, תשאלי את סבא וסבתא שלך").
לפעמים המעצורים לפה שלך לא עובדים כל כך... היינו עדים לעלבונות שהטחת באביב גפן, מאור כהן, נינט ועוד. אתה לא פוחד שזה יסגור לך דלתות בתעשייה?
Red: "No. When you are as attractive as me, you can get away with anything. I can walk into a supermarket, take what I want and walk out, all I need to do is smile. Really. 17% of the time it works every time".
("לא. כשאתה מושך כמוני, מחליקים לך על הכל. אני יכול להיכנס לסופרמרקט, לקחת מה שאני רוצה ולצאת החוצה. כל מה שאני צריך זה לחייך. באמת, ב-17 אחוזים מהזמן זה עובד כל הזמן").
רד בנד לא דומה לאף להקה שראיתם או שמעתם בעבר. הסגנון, האסטרטגיה והדרך שבה הלהקה מנסה לשמור על הפופולריות שלה גם כיום מייחדים את רד בנד בנוף המוזיקה הישראלית הכמעט אחיד של שנת 2011. לא פעם נמתחת ביקורת על האופן הבוטה שבו מתבטאת הלהקה, וכשחברי הלהקה נשאלים אם אפשר לומר שנוח להם יותר להיות שנויים במחלוקת מאשר אהובים, הדעות חלוקות: לפטי עונה בהחלטיות "אפשר", ופונצ'ו לעומתו מסכם ב"אי אפשר" ישיר.
הקונצנזוס מעולם לא קרץ לכם?
לפטי: "הקונצנזוס לא, אבל סרנגה קרץ לי כמה פעמים... רציתי לקרוץ בחזרה, אבל אני לא יכול לקרוץ בלי להפליץ, זה ככה מאז שהייתי ילד קטן".
Red: "You're embarrassing me in front of Israel's youth, I'm a father figure for them... a bad one, but still!".
("אתה מביך אותי בפני הנוער הישראלי. אני דמות אב עבורם... אמנם אב רע, אבל עדיין!").
שנתיים אחרי העונה הראשונה של סדרת הדוקו המצליחה, שעוקבת אחר עלילות הלהקה, עלתה לאחרונה העונה השנייה. "הייתי עסוק מאוד. נסעתי לג'מייקה לחפש את בוב מארלי וללמוד שם איך להכין סנדוויצ'ים", מתרץ פיליפ את הזמן שחלף בין שתי העונות.
רד מבחינתו מרוצה: The real question is why it didn't take longer" ", הוא אומר, דהיינו "השאלה האמיתית היא למה זה לא לקח יותר זמן".
במבט לאחור, יש משהו שאתם מתחרטים עליו?
פיליפ: "אני מנסה לא להסתכל אחורה כי אז אני מרגיש שעוקבים אחריי. אולי זה שוטרימים, אז אני מתעלם!".
ומה הלאה? מהן התוכניות שלכם לעתיד?
לפטי: "אנחנו הולכים צעד צעד: כל בוקר אני קם וכמו כל בן אדם אני לובש מכנסיים ואז מגלח את החזה ומורח על עצמי שמן זית. אסור לשכוח את הדברים הבסיסיים של החיים!".
פונצ'ו: "בפסח נעשה חגיגה גדולה עם המון חברים ב'האנגר 11'. כתוב לי בחוזה שאני חייב להגיד את זה לפחות פעמיים בראיון...".
פיליפ: "לגדול בעוד שני סנטימטרים ולככב בתוכנית ריאליטי על חיות".
עד כמה המעמד של הראיונות והצילומים מביך אתכם? עד כמה זה מפריע לכם?
פיליפ: "רגע, יש כאן מצלמות? מי שלח אתכם? למה? מי זה? אני לא רואה כלום! זה נורמלי?!".
Red: "It would be fine if I actually believed anyone was reading this, but who are we kidding? We are just wasting time over here..."
(" זה יכול היה להיות בסדר, אם באמת הייתי מאמין שמישהו קורא את זה, אבל על מי אנחנו עובדים? אנחנו סתם מבזבזים פה את הזמן שלנו...").
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם