מסע אחר
בכל שנה יוצאים אלפי בני נוער למסע לפולין. מסע שאמור לחנך לסולידריות יהודית, לדמוקרטיה ולהומניות. אך בפועל אנחנו שומעים סיפורים על השתכרות של תלמידים ועל הדרכה שטחית. אז האם זה הזמן לשנות את אופי המסעות? ומי מאשים את המשלחות ב"פורנוגרפיה של המוות"?
המסע לפולין מעולם לא היה עסק פשוט. אלפי בני נוער עולים מדי שנה על מטוס, והולכים לחזות ממקור ראשון במקומות שבהם אירעה הזוועה ההיא באירופה לפני 60 ומשהו שנים. ויכוחים בנושא תמיד היו, החל מעלויות המסע וכלה בדרך הנכונה להעביר את החוויה. אבל לאחרונה הגיע הוויכוח הזה לנקודת פיצוץ. לפני כחודש וחצי כ- 350 מורים מכל רחבי הארץ פנו לשר החינוך בדרישה מפורשת לשנות את מסעות בני הנוער לפולין באופן יסודי. מאות המורים האלה ניסחו מכתב רשמי ובו מתחו ביקורת חריפה במיוחד על הדרך שבה מתנהל המסע כיום. "אנו מלאי הערכה למפעל חשוב זה", הם מדגישים במכתב, אך מסייגים שהם "דואגים לאופיו". כותבי המכתב לא קוראים לביטול המסעות לפולין, חס וחלילה, הם טוענים שהמסעות האלה חשובים, אבל דרושה בהם רפורמה קיצונית. באופן שבו מתנהלים מסעות המשלחות לפולין היום, הם פשוט לא ממלאים את התפקיד שלשמו נהגה הרעיון לראשונה. למה? או, לא חסרות להם טענות.
במכתב מצביעים המורים על כמה בעיות משמעותיות. ראשית כל, קיימות הבעיות הטכניות: ימי הסיור בפולין, מסבירים החותמים, מתקיימים בתנאים לא קלים, לרוב של מזג אוויר קשה ושל רעש.
בתנאים כאלה, הם כותבים, אי אפשר "להתמודד עם דילמות חינוכיות, חינוך לערכים,
קל להגיד "תוסיפו לעלות המסע", אבל בינינו, עלות המסעות היא ממילא גבוהה במיוחד, בין 5,000 ל- 6,000 שקל בממוצע. הקטנת הקבוצות תייקר את המסע, והעלות תיפול על כתפי התלמידים, שכבר עכשיו מתקשים לעמוד בעלויות הגבוהות. האם הצעתם של המורים לא תוביל לכך שבסופו של דבר פחות ופחות בני נוער יוכלו להרשות לעצמם לצאת למסע?
"ההפרש בעלויות הוא זניח ביותר", אומרת הרן, "ההפרש הוא של חמישה אחוזים מהמחיר המקורי. העלאה של חמישה אחוזים תשפר מאוד את המסע, והיא לא זו שתדיר תלמידים מלהגיע אליו.
"בכל בתי הספר שאני מכירה מופעלת מערכת מלגות. אני לא מכירה אף ילד שרוצה לנסוע בבתי הספר ולא נוסע בגלל הכסף. מגייסים כספים מתרומות ומכל מיני מקורות אחרים. מדובר בהוספה של תרומה חינוכית הולמת. חמשת האחוזים הנוספים האלה לא ימנעו מאף אחד לצאת למסע. זו דמגוגיה זולה לומר דבר כזה. אם מחליטים לצאת למסע, מסע כזה חייב להיות משמעותי".
ובעינייך הוא לא משמעותי במצב שקיים היום?
"אני לא רוצה להגיד את זה, אבל אני רק מדמיינת מצב של מדריך מול 40 תלמידים, באמצע עיר, בקור, כשיש רעש רקע, ולא נראה לי שזה יכול להיות משהו משמעותי מאוד, בפרט אם יש אלטרנטיבה. אפשר לשאול הרבה דברים על הפורמט הכללי של המסע, אבל זה לא רלוונטי לעניין".
עלו גם טענות על כך שמהות המסע בעייתית, שהתוכן שלו בעייתי. הועלו האשמות בנוגע לקיטש ולרדידות, לחוסר בחינה עמוקה של השואה. זה מפריע לך?
"לי, באופן אישי, זה מפריע מאוד. זה לא קיטש, זו פורנוגרפיה של המוות ממש שמעוררת בי סלידה אמיתית. לי, באופן אישי, יש הרבה שאלות על הדרך שבה מתנהלים המסעות לפולין, גם מבחינת התוכן שלהם, גם מבחינת האופן שבו הם מועברים. אבל אני לא מייצגת את היוזמה בהקשר הזה".
וברמת היוזמה?
"המכתב לא עוסק בנושא הזה. המכתב יוצא מתוך נקודת הנחה שצריך לצאת לפולין. המכתב מדבר רק על גודל הקבוצות ועל התהליך החינוכי המקדים למסע, לא על הצדדים הבעייתיים האחרים שלו. היוזמה אינה עוסקת בבעייתיות הזו שקיימת בעיניי, אך לא קיימת בעיני אחרים. המכתב עוסק בתחומים אחרים. בעיניי המטרה לא צריכה להיות חיזוק הרגשות היהודיים בלבד, לא ‘כמה טוב שאנחנו יהודים'. אני מניחה שאני לא לבד בהקשר הזה, אחרת אתה ואני לא היינו מצטטים את המושגים האלה. אבל אני לא נתקלתי בקבוצה מאורגנת שפעלה בנושא, לכן שאלת הפורנוגרפיה של המוות לא רלוונטית בהקשר הזה".
אבי דב, מורה בבית הספר שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, שמעורב בתכנון המסעות לפולין, חושב אחרת. "חשוב להבין שיש מחיר ליציאה בקבוצות קטנות, לא רק בעליית המחירים, שהיא בכל זאת משמעותית. כשיוצאים בקבוצה גדולה של 36 תלמידים ומעלה, אפשר לקבל כל מיני הטבות, מורים נוספים, למשל, או הבטחה שהחברה תספוג את ההוצאות אם יהיו בעיות בטיסות. כשיוצאים עם 25-20 תלמידים אי אפשר לקבל את זה. חמשת האחוזים שהם מדברים עליהם הם ככל הנראה יותר, אם מחשבים גם הוצאות של תהליך ההכנה בארץ בקבוצות קטנות יותר".
ובעניין המחיר?
"היה ניסיון מעניין בבית ספר בבית שאן לצאת למסע של 48 שעות, שהיה זול במיוחד. התוצאה הייתה שהם רצו כל הזמן, היו באטרף אמיתי. חשוב לנסות להוזיל את המחירים, אבל לא בכל מחיר. בבית הספר שלי אין אנשים שלא יוצאים בגלל המחיר, אבל אני לא יודע מה קורה בבתי ספר אחרים".
הנסיעה הראשונה של בני נוער לפולין בשיתוף משרד החינוך התקיימה ב-1983 וממשיכה עד היום. במהלך שנות ה- 80 ביקרו בפולין גם מנכ"ל משרד החינוך וגם שר החינוך דאז וחזרו שניהם עם רשמים טובים מאוד, וכתוצאה מכך צברו המסעות לפולין תאוצה במהלך שנות ה- 90, והתופעה התפשטה כל כך עד שהיום כמעט אין בית ספר בכל רחבי המדינה שלא שולח את תלמידיו לפולין. שר החינוך בזמנו, אמנון רובינשטיין, כתב על המסע לפולין: "זוהי חוויה לימודית ורגשית עצומה... זהו חינוך לסולידריות יהודית... חינוך לציונות, לדמוקרטיה ולהומניות".
בישראל כמו בישראל, גם המסעות לפולין היו מלווים תמיד בוויכוח אדיר. רבים טוענים שהמסעות לפולין חשובים, מעצבים חוויה משמעותית אצל התלמידים שיוצאים אליהם ומהווים דרך חדשה להבנת השואה עבור תלמידים רבים. זו בעצם אותה טענה שמועלית מאז שנות ה- 80, אבל מולה קמה טענה נגדית שהתחזקה מאוד, בעיקר בשנים האחרונות. רבים טוענים לאחרונה שהמסעות לפולין, לפחות במתכונתם הנוכחית, הם לא משמעותיים במקרה הטוב ומסבים נזק לתלמידים במקרה הרע. רבים טוענים שהמסעות הם בפועל מניפולציה רגשית מתמשכת – מסחטת דמעות שמהווה טראומה נפשית, אבל לא מקדמת חוויה רגשית משמעותית. זאת בנוסף לטענה שהמסעות מנוהלים בקבוצות גדולות מדי, ולכן לא מוסבת תשומת לב מספיקה לכל תלמיד, ולא קיים בהם פיקוח, דבר שגורם לעתים קרובות לבעיות משמעת חמורות, שמובילות לעתים להרגשת "טיול שנתי לפולין" ולא מסע בעקבות שישה מיליון יהודים נרצחים.
אבל הוויכוח הזה לא מוגבל למורים ולאנשי משרד החינוך. גם בקרב התלמידים עצמם ניטש הוויכוח באשר לאופי המסעות ולאופן שבו הם משרתים את מטרתם. ירמי חסידים, תלמיד כיתה י"א בתיכון "ליד"ה" בירושלים, בחר שלא לצאת למסע לפולין, אף שרוב השכבה שלו טסה לשם. "הדגש במסעות בפולין הוא כבר מזמן לא על סיפור השואה וזיכרונו", אומר ירמי. "הוא על טיול כיף לתלמידים, עם אזכורים של השואה. זה מה שקורה באופן טבעי כאשר בני 17 נוסעים לחו"ל, רחוק מההורים. גם אם התכנון טוב והמטרה טובה, נוצרת איזושהי תחושה מיוחדת שמסיטה את הדגש מהרעיון המרכזי של זיכרון השואה, והמסע מתרכז בלעשות כיף ולחזק חברויות".
מה דעתך על המכתב שהוציאו המורים?
"גם ההדרכה עצמה צריכה לעבור רפורמה. אין עסקים טובים כמו עסקי השואה. העלאת מספר התלמידים בקבוצה עלולה אפילו להעמיק את הבעיה, כי זה מכפיל את כמות המדריכים. אני מכיר בני נוער. 20 תלמידים יותר או פחות בקבוצה? זה לא ישנה שום דבר באופן מהותי. בלגן יהיה בכל מקרה. בכל מקרה תספר בדיחות עם החברים שלך, בכל מקרה תעשה איתם שטויות, גם ביום, בהדרכות, וגם בלילה, כשההדרכות מסתיימות".
טמיר דיין, תלמיד כיתה י"ב בתיכון "סליסברג" בירושלים ונכד לניצול שואה, שיצא למסע, חולק באופן נחרץ על דעתו של ירמי: "המסע הוא מסע חניכה אישי. החברים היוו מקור תמיכה ורקמה אנושית. לא הייתה תחושת של טיול שנתי, אלא של פורקן והזדהות. עברנו תהליך ליווי מקיף שלימד אותנו על חיי התרבות היהודיים שהתקיימו במזרח אירופה לאורך מאות שנים. הרגשתי שאני יכול להבין הרבה יותר ממה שלמדתי עד עכשיו. המסע כפי שהוא בנוי היום נותן לבני הנוער פתח להתחבר גם למדינת ישראל, גם לשורשים הגלותיים שלהם וגם לערכים יהודיים-ציוניים".
ומה לגבי הנושא הכלכלי?
"מי שרצה לצאת למסע - יצא אליו. תלמידים שנזקקו לכסף השיגו מקומות עבודה, וניתנו מלגות רבות. צריך לנסות לסייע לכמה שיותר תלמידים לצאת למסע".
אולי בשנה הבאה
כיום עדיין אין פתרון לסוגיה הזו. האם המורים יצליחו לשכנע את משרד החינוך להקצות תקציב נוסף למסעות? האם ההתייקרות תוביל לכך שפחות תלמידים ייסעו לפולין בכל שנה? ימים יגידו. בינתיים בתי ספר רבים כבר מתכוננים למסע הקרוב. בין אם יתבצע שינוי ובין אם לאו, עליהם זה כנראה כבר לא ישפיע. מי יודע, אולי בשנה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם