לא רק Bלונדינית
תתפלאו, למרות שהיום היא נראית כמו בובת פורצלן מדברת, רק בגיל 16 יעל גרובגלס התחילה להרגיש יפה. השינוי הזה הוביל אותה לעיסוק בדוגמנות, ומשם הדרך לסדרה "האי" ,לצד החברים הטובים יון תומרקין ועוז זהבי, הייתה קצרה. היום, עם תפקיד ראשי בסיטקום "השועלים" ואחרי שכיכבה ב"כלבת" ,היא מתרגלת לחיים בצל הפרסום
ומתי נוצר השינוי? מתי הבנת שאת יפה מאוד?
"בסביבות גיל16 . התחלתי לגדול ולהשתנות והכל הסתדר, פתאום בנים התחילו להסתכל לכיוון שלי, ולא הבנתי בכלל מה הם רוצים ממני, לקח לי עוד איזו שנה לתפוס את השינוי הזה ולהתרגל אליו".
מה שיעל מגדירה כשינוי הוא בעצם יותר בכיוון של מהפך. רק שנתיים אחרי זה, בגיל 18 , היא כבר הייתה הרבה יותר דומה לגרסה המשופרת של היום, ואז התחילו להגיע הצעות הדוגמנות. " קיבלתי כמה הצעות בערך בתקופה שבה סיימתי תיכון, ובסופו של דבר החלטתי ללכת על זה. נרשמתי לסוכנות והתחלתי ללכת לאודישנים וקיבלתי כמה עבודות. נהניתי מאוד, אבל את הכיף האמיתי מצאתי דווקא באודישנים לפרסומות ולדברים שכללו גם משחק. קיבלתי פידבקים חיוביים מאנשים שאמרו לי ששווה לי ללכת ללמוד".
בעידודו של אביה נרשמה יעל לקורס תיאטרון: "הבנתי שזה זה". משם הדרך לאודישן לסדרת הילדים והנוער המצליחה, "האי" ,הייתה קצרה.
איך עשית את המעבר ממשחק בחוג לתיאטרון למשחק בהפקה גדולה ורצינית?
"עבדתי קשה. עברה כמעט חצי שנה מהרגע שבו קיבלתי את התפקיד עד שהתחלנו לצלם, ובמהלך הזמן הזה לקחתי שיעורי משחק פרטיים רבים. גם במהלך כל הלחץ של הצילומים לא ויתרתי על שני שיעורים בשבוע. עבור רובנו זו הייתה חוויה ראשונה בהפקה כזו, ונעשינו חברים טובים מאוד. אני בקשר עם כל הקאסט של' האי' עד היום, יון תומרקין למשל הוא אחד החברים הכי טובים שלי היום, הוא כמו אח שלי. הוא בנאדם מדהים, אני מתה עליו, הוא קורע מצחוק. הכרנו ב'האי 'והחברות בינינו נשמרה מאז. אנחנו נפגשים המון, הולכים לים יחד. נכנסנו יחד לעולם הזה, וזו הייתה חוויה מגבשת מאוד".
ומתי החלטת ללמוד משחק?
"האמת שמי שגרם לי ללמוד משחק זה עוז זהבי, ששיחק איתי ב'האי' . בזמן הצילומים לעונה הראשונה הוא כבר היה באמצע לימודי משחק, וראיתי שהוא מגיע לסט וממש יודע את העבודה, מנתח את הטקסטים שלו ומבין אותם לעומק. באיזשהו שלב שאלתי אותו על זה, והוא ממש הדליק אותי על הרעיון".
וזה לא היה מוזר ללמוד פתאום משחק אחרי שכבר השתתפת בפרויקט שלרוב לומדים משחק כדי להשתתף בו?
"ממש לא, ברגע שנכנסים לבית ספר למשחק כולם נמצאים באותה רמה. זה אנסמבל של אנשים שמתחילים תהליך של למידה יחד. זה מקום לטעות בו וללמוד מהטעויות. בחוץ אין את הפריבילגיה הזאת של להרשות לעצמך להצטלם למשהו ואחר כך להגיד 'וואו, זה היה לא טוב...'".
אז כן, יעל התחילה לימודי משחק, אבל היא אפילו לא הספיקה לסיים את שנה א' לפני שהגיעה ההצעה הנוצצת הבאה: תפקיד ראשי בסרט המדובר "כלבת".
האמנת שתתקבלי לקאסט עתיר כוכבים כזה?
"עברתי אודישנים רבים לתפקיד.ז ה לא שזה הגיע משומקום, בחנו אותי טוב טוב. כשהודיעו לי זה היה 'וואו!!! ' פשוט מדהים. לא ידעתי מי נמצא בקאסט כשנכנסתי ולאט לאט שמעתי עוד שם ועוד שם". וב"עוד שם ועוד שם", אגב, הכוונה היא ללא פחות מרן דנקר, עפר שכטר, אניה בוקשטיין, ליאור אשכנזי, מנשה נוי ועוד רבים וטובים. בקיצור, אנשים שכבר למדו יותר משיעור משחק אחד או שניים.
היו איתך בקאסט אנשים בעלי ותק של שנים בתעשייה. איך הם קיבלו אותך? לרובם הרי כבר יצא לשתף פעולה, ואת היית "החדשה". זה הורגש?
"זה מדהים, הגעתי ופשוט בהיתי באנשים. זה היה כזה 'וואו, גם אני רוצה' . זה קאסט מרהיב, האנשים היו מקסימים והרגשתי בבית. רוב הצילומים שלי היו עם אניה בוקשטיין, שהיא פשוט בחורה מהממת, אדם טוב כל כך ושחקנית מדהימה".
איך הייתה חוויית הצילומים?
"היה אינטנסיבי, אבל מדהים, והיה קר... רוב הזמן הסתובבתי במיני קצרצר, ביער, באמצע החורף, וקפאתי מקור. בין הטייקים היה צריך לכסות אותנו בשמיכות ולהביא תנורים ותה וכל מה שאפשר. הרגשנו כמו בטיול".
פתאום עברת מעולם הילדים לעולם המבוגרים. זה שונה?
"אני לא חושבת על זה כעל עבודה אחרת, משחק זה משחק ואני מביאה את המקסימום שלי לכל תפקיד, למרות שקהל הילדים והנוער, שאותו אני חווה כבר בערך ארבע שנים, הוא הקהל הכי מפרגן ואוהב".
יש סטיגמה כזאת על כוכבי ילדים שלפיה לרוב הם נשארים בז'אנר שלהם ולא מצליחים לעבור בהצלחה לעולם המבוגרים . זה היה שיקול בהחלטה שלך להשתתף אחרי "האי" בסרט האימה "כלבת"?
"לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. אהבתי את הרעיון של 'כלבת ' בלי לדעת ספציפית לאיזה קהל הוא מיועד. כנ"ל לגבי 'השועלים', פשוט קראתי את התסריט והוא היה מבריק בעיניי, יצירת על עם תסריטאים מדהימים וקאסט מושלם, והרגשתי שאני רוצה לעשות את זה".
איך באמת הייתה העבודה על "השועלים"?
"קורעת מצחוק, באמת, היו צחוקים מהבוקר עד הלילה - על הסט, מאחורי הקלעים, אחר הצהריים ... היינו קאסט מגובש ואוהב, עד היום אנחנו חברים ממש טובים, אנחנו מדברים כמעט כל יום. מה גם שזו סדרה של גיורא חמיצר, וזה החמיא לי מאוד שהוא עדיין רוצה לעבוד איתי...".
את חושבת ש"השועלים " פונה גם לנוער? היא הרי ילדותית במקצת, לא?
"היא פונה לכולם. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שיוצא דבר כזה עם חוש ההומור הספציפי הזה בארץ, וזה משהו טוב, חדש, ויש המון אנשים שהיו צמאים לדבר הזה. אז זה כמובן מדבר לבני נוער, יש בזה משהו שטותי כזה ומגניב. יש לי גם
במה אתן דומות?
"בכך שהיא שטותניקית ומדברת הרבה והיא כולה הפרעת קשב וריכוז אחת גדולה. היא קופצת למונולוגים ועוברת נושאים בקצב מסחרר עד שצריך להחזיר אותה לקרקע. זה ממש כמוני כשאני עם החבר'ה שלי".
כשאת קוראת תסריטים של פרויקטים שמציעים לך להשתתף בהם, איזה סוג דמות את מחפשת?
"בכל פעם אני מחפשת משהו שונה. אני רוצה לגלם דמויות כמה שיותר מגוונות, לא לעשות אותו דבר פעמיים".
אבל קיים דמיון מסוים בין הדמויות שאת מגלמת: בחורה יפה וחמודה שכולם רוצים אותה בדיוק מהסיבות האלה.
"אין מה לעשות, אי אפשר להיפטר מהבלונד, אין לי איך לברוח מזה. אבל מבחינת אישיות הן שונות מאוד. ג'יני מ'האי', שיר מ'כלבת ' ואלי מ'השועלים ' הן ממש טיפוסים שונים".
את לא מרגישה שייתכן שאת מקבלת תפקידים בגלל המראה?
"אני אשמח מאוד אם זה לא יהיה ככה. אני לא חושבת שזה עדיין ככה. אולי בהתחלה זה עזר לי, אבל אני אשמח מאוד עכשיו לעשות כל תפקיד בלי קשר לאיך שאני נראית".
את מרגישה שהמראה שלך מהווה חיסרון לפעמים כי מורידים מההישגים שהגעת אליהם בעצמך בתירוץ של היופי?
"אני מעדיפה לחשוב שאני עושה עבודה טובה בלי קשר לאיך שאני נראית. מה, זה לא שילוב אפשרי, מישהו שנראית טוב וגם יודעת לשחק? ההתייחסות הזו לא הייתה תלויה בי אף פעם, זה לא משהו שאני שולטת בו. הלכתי ללמוד משחק כדי לדעת מה אני עושה ולהיות שחקנית. אם נכנסתי לתחום בזכות המראה שלי? אני לא יודעת. אני חושבת שמבנה האישיות שלי היה מוביל אותי למשחק בכל מקרה, אין לי מושג אם הייתי מצליחה בתחום באותו אופן".
אין לך חשק לפעמים לברוח מהיופי באיזשהו מקום?
"אני לא שמה על עצמי טייפקאסט של יפה. אני לא תופסת את עצמי ככה. אני מי שאני, אישיות ומראה יחד. כזאת אני ועם זה אני אלך".
מתי היה הרגע שבו הבנת שאת מפורסמת?
"אני חושבת שנפל לי האסימון בוקר אחד כשקמתי וגיליתי שמחכות לי כמה הודעות תמונה בסלולרי מחברים שהצטלמו לצד פוסטר שלי ברחוב . הייתי בשוק. זה הרגע שבו אמרתי לעצמי: ' וואו, יכול להיות שאנשים באמת מכירים אותי, מגניב'...".
איך ההרגשה ללכת ברחוב ולהבחין בפוסטר של עצמך?
"הלב דופק ואת קצת מתביישת לעמוד קרוב מדי לפוסטר, כי מישהו עלול לצלם אותך בוהה בפוסטר של עצמך... אגב, אני חייבת להודות שהצטלמתי לצד פוסטר אחד, הייתי חייבת, כי מי יודע אם זה יקרה שוב. אז רצתי והצטלמתי ליד הפוסטר של עצמי, ואפילו החברה שצילמה אותי צחקה עליי. האמת היא שזה היה מעבר מצחיק, כשהתחילו לזהות אותי ברחוב עצרתי וחשבתי מאיפה אני מכירה את מי שעומד מולי, ואז נזכרתי שאני לא יכולה לראות מבעד למסך...".
ואיך את מתמודדת עם התגובות ברחוב, זה מביך אותך?
"זה מקסים בעיניי, בנאדם שבא ואומר לי משהו על העבודה שלי תמיד עושה לי כיף, כי זה אומר שגרמתי לו להרגיש משהו, וזו הרי המטרה במשחק, להעביר לקהל משהו ממך. בתיאטרון מקבלים את הפידבק מיד, כשהקהל צוחק, בוכה או מוחא כפיים. בטלוויזיה אני לא יכולה לראות את התגובות של הקהל דרך המסך, וזו הדרך לקבל פידבק, ברחוב".
את קוראת ביקורות על פרויקטים שאת משתתפת בהם?
"בטח".
וטוקבקים?
"פחות. אני מנסה להימנע מזה, לחסוך את זה לעצמי. אבל זה מפתה מאוד ולפעמים אני נופלת לזה".
נו, מתברר שהגענו לשאלת הסיום הקיטשית: אז מה הלאה?
"ללמוד פסנתר, צרפתית, רכיבה על סוסים, איזשהו סוג של לוליינות וריקודי סווינג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם