איך זה מרגיש?
זה בדיוק מה ששאלנו את חברי כנסיית השכל, שחוגגים דיסק חדש ומסקרן ושני עשורים של פעילות אז ככה זה מרגיש להיות הלהקה המלנכולית בסביבה; ככה זה כשיצירה היא זו שמניעה אותך בתוך עולם של דימויים; ככה זה כשחברי הלהקה מתראיינים סוף סוף
איך הרגשתם אחרי ההצלחה המטורפת של האלבום הקודם,"אוטוביוגרפיה", החיבוק מהקהל, ההופעות בקיסריה והרדיו המפרגן?
רן: "זו בעיקר הייתה תחושה מוזרה. לראות קהל שלא נגמר, זה היה בלתי נתפס".
ואיך הרגיש להיות בלב הקונצנזוס פתאום?
יורם: "נראה לי שהגענו בעיקר כדי ליהנות, וכשיש קהל גדול אז יש קסם מטורף. זה כבר לא מקום קטן של 200 איש. אבל אנחנו הופענו כמו שאנחנו רגילים להופיע, פשוט מאחורינו היו 40 נגנים ומולנו 3, 000 אנשים.."..
"שורות של אנשים" החדש שונה מאוד מ"אוטוביוגרפיה". כיוונתם לשם, רציתם להתרחק מ"הבטוח?"
רן: "חיפשנו דרך חדשה לעשות את הדברים".
אבל מדובר בדיסק קשה מאוד לעיכול. גם מעריצים אדוקים אומרים שנדרשות כמה וכמה השמעות כדי להתחבר אליו. לא חששתם?
יורם: "אני שומע את זה מאנשים רבים, אני חושב שזה דיסק כזה – הוא לא תופס מיד, אבל אחרי כמה השמעות יש אנשים שטוענים שהם פשוט מתמכרים אליו. זה הגיע מתהליך של חיפוש, זה לא נעים לחזור על עצמך. אני לא חושב שהשינוי קיצוני, רק שהלבוש של השירים הוא טיפונת אחרת. אני אתן לך דוגמה: אחרי ששמעתי את הדיסק האחרון של רדיוהד בפעם הראשונה אמרתי לעצמי: 'מה, זה הדיסק החדש של רדיוהד? זה מעפן לגמרי', אבל אחרי שלוש-ארבע האזנות הבנתי איזה דיסק ענק זה, ודיסקים כאלה מרתקים הרבה יותר בעיניי".
עמי: "זה כמו שהאלבום הבא יהיה שונה מ'שורות של אנשים', זה בטוח".
לגבי הסינגלים, הלהקה מבינה שלרדיו חוקים משלו וצריך לספק חומרים "רכים" יותר."גם אין סיכוי שנהיה אובייקטיביים בתום עבודה אינטנסיבית על האלבום", מסביר דניאל. וזה אכן היה אינטנסיבי.
כדי להקליט את האלבום החדש נסעה הלהקה למשך חודש שלם ללונדון, לאולפני "Britannia Row Studios" (שהוקמו על ידי להקת פינק פלויד, לא פחות). הציוד היה משוכלל מאוד, המיקרופונים מדויקים ומפנקים, אבל הם בעיקר זוכרים משם את הדירה השכורה, את הנסיעות המרובות באוטובוס ואת פשטידות הכרובית של דוד, אבל זה כבר סיפור אחר.
איך התגובות לאלבום עד עכשיו?
יורם: "מה שטוב הוא שהתגובות הן קיצוניות לפה ולפה - יש כאלה שכתבו שזה מאסטר פיס, ויש כאלה שרצו לקלל אותנו, וזה נחמד, זה אומר שהדיסק מעורר רגשות".
אפשר לומר שנוח לכם יותר להיות שנויים במחלוקת מאשר להיות אהובים?
רן: "כן, אפשר לומר את זה".
תגידו, מפחיד אתכם להצטייר כלהקה של להיטים? הרי לא מעט אנשים מכירים רק את "למאיה יש אקדח" ו"היינו עושים אהבה".
רן: "זה לא מפחיד, אבל לא היינו רוצים שהקהל שלנו יחשוב שזה כל מה שיש לנו להציע. יש המון שירים אוונגרדיים לחלוטין ויש להם ביקוש בהופעות. פעם פחדתי שאנחנו להקה של להיטים, אבל הקהל שכנע אותי אחרת".
עמי: "המופע של‘ אוטוביוגרפיה' הוא הדוגמה הכי טובה לכך. ב-50 הדקות הראשונות שלו תמצאי שירים שנקרא להם ‘קשים לעיכול'".
דניאל: "זה כמו שאשאל אותך איזה שיר של ג'ון לנון את הכי זוכרת. מה תגידי לי? ‘Imagine', והבנאדם הוציא ים שירים, וזה בסדר".
יש מעריצים שמלווים אתכם להופעות כבר שנים?
רן: "יש סבתא אחת קבועה".
יורם: "כן, היא נעלמה. לא נראה לי שהתקליט החדש מדבר אליה...".
וכן, יש כאלה שמגיעים אליהם אחרי הופעות ומספרים שהם עוקבים אחריהם שנים, כאלה שכבר מביאים את ילדיהם הקטנים להופעות. יש אפילו כמה בנות אולפנה שסיפרו ללהקה שהמדריך שלהן אסר עליהן להאזין לה כי היא מסיתה לרגשות שליליים וליצר הרע.
יש שירים שלכם שאתם כבר לא מסוגלים לנגן?
רן: "לא, חשבתי על זה הרבה, אבל זה כמו שבתים, פזמון וחרוזים הם כלי העבודה של שיר, אז גם השיר הוא סוג של כלי עבודה לחוויה אחרת שהיא אנרגיה טהורה בהופעות".
דוד: "אגב, יש סוג של המשכיות מדיסק לדיסק. חבר אמר שיש שירים שיש להם אבא ובן, וזו מעין המשכיות, משפחתיות".
רן אלמליח הוא הכותב המרכזי של שירי הלהקה לאורך השנים. בין השירים הרבים שכתב תמצאו את "ידיים למעלה","תנו לי לשתות","דברים בלחש" ועוד שלל שירים עמוקים, עשירי דימויים ופתוחים לפרשנות שהפכו לפנים של הלהקה.
רן, אתה כותב כשאתה עצוב?
"אני לא יכול לכתוב כשאני עצוב".
אתה שמח בדרך כלל?
"לא, אני לא שמח אף פעם... אבל אני חושב שהטעות הכי גדולה של יוצרים היא לנסות לכתוב כשהם בתוך הדבר עצמו, זה לא יכול לצאת טוב. אני תמיד מנסה להתרחק מהחוויות ולעבד אותן ואז השיר נולד מעצמו. זה תהליך, הרגשות צריכים להפוך לדימויים".
אתה יכול לספר על תהליך כתיבה של שיר מסוים? נגיד, "האביב הנצחי"?
" 'האביב הנצחי' התחיל מקטע ויזואלי. שיחקתי במחשב והיה לי חלון ליד המחשב, היה חורף ופתאום הופיעה קרן שמש מטורפת שיצרה איזושהי טקסטורה שבהיתי בה כמה דקות. ואז סגרתי את המשחק וכתבתי את השיר מהר. מה שחשוב בשיר הוא האנרגיה שלך באותו זמן".
יורם: "אני למשל כתבתי את מה שכתבתי באלבום הזה בתקופה שבה לא הייתי עצוב או ממורמר בגלל פרידה )מתייחס לשיר "זיכרונות" - ד.ש(, זה דווקא בא טיפונת אחרי זה,
לכנסיית השכל אין לוק נכון, רומנים מפורסמים או פז"מים בהשקות – הם מתעקשים להישאר מחוץ לביצה בכל שנות הקריירה המרובות שלהם. למעשה, רק שזירת המילים "כנסיית השכל" ו"ביצה" באותו משפט היא עסק תמוה למדי. ראוי להערכה ?אז זהו, שלא מהמקום הזה זה נובע. כפי שהם הסבירו שנים, זה פשוט לא האופי שלהם.
עד כמה המעמד של הראיונות והצילומים מביך אתכם? עושה רושם שעם הזמן הבנתם שזה חלק מהמשחק, לא?
עמי: "סבב היח"צ הוא פעם בשלוש-ארבע שנים, אפשר להסתדר עם זה".
דוד: "זה היה קשה מאוד בעבר, היח"צנות, לי היו מקרים של בלבול והתרגשות מוגזמת, אבל אני חושב שעם הזמן אתה נפתח ומודע יותר".
רן: "אם אפשר היה לעשות אלבומים בלי לייח"צן אותם, זה היה עולם מושלם".
יורם: "וגם בלי שיראו אותנו, שלא יידעו מי עומד מאחורי המוזיקה".
יורם, ששנים תואר כמי שיושב מכונס בפינה במעמד הראיונות, מסכים שפעם זה היה חמור יותר אצלו. "בהתחלה גם היינו מופיעים מכונסים, והיום אנחנו מופיעים אחרת לגמרי הודות לכל ההופעות שעשינו לאורך השנים. נראה לי שזה קורה גם בקטע של הראיונות". יורם משתדל שלא לקרוא את הראיונות וגם לא להביט על עצמו במסך, אגב.
אין לכם צורך לדבר עם הקהל שלכם?
יורם: "אנחנו מדברים עם הקהל שלנו, אבל מעדיפים שהמוזיקה עצמה תדבר, פחות אנחנו כאנשים. יש גם אומנים שמודעים מאוד למה שהם עושים, וכשהם מתראיינים הם מדברים על התהליך בדרך מעניינת מאוד, ואיכשהו את הראיונות האלה אני אוהב. לנו קשה לדבר על תהליך העבודה והיצירה כי הוא פחות מודע ויותר אינטואיטיבי, וקשה לפרוט אותו למשפטים בכתבה בעיתון".
דניאל: "ברוב ההופעות שאני הולך אליהן הלהקה באה ומנגנת עד שהיא יורדת מהבמה, וככה צריך. לא באו לראות אותנו כבני אדם".
יורם: "אני ראיתי הופעה של ניל יאנג. הוא לא אמר ‘שלום', הוא ניגן כל ההופעה, והקהל צרח לו, וכלום, הוא לא אמר כלום. הוא עשה מחווה קטנה והתקרב עם הגיטרה לקהל, והקהל שאג. זו שפה אחרת, זו שפה שיותר מדברת אליי".
משום מה "מסרים" מעולם לא עניינו אתכם. לא התפתיתם לכך מתוקף הכוח של הלהקה, לומר את דעתכם על פוליטיקה, על תרבות או בכלל?
רן: "מסרים הם משהו שמתאים יותר למלכות יופי... האמת שאומנים רבים עשו את זה, וזה נראה לי סוג של ניצול של הקהל שלך. לא צריך לנצל את הבמה כי זה פוגע באומנות. מתוך 1,000 אומנים שיגידו את הדבר הנכון כמו ‘אל תעשו מלחמות, תעשו שלום', פתאום יקום אחד שיגיד שצריך לשרוף הומואים. קם אחד כזה במדינה שלנו, קמו שניים, אומנים ענקיים שאני מעריץ - מאיר אריאל ואריאל זילבר אמרו דברים בסגנון. אין מטרות טובות או רעות, ניצול הבמה כשלעצמו הוא רע".
הלחץ לקראת ההופעות נשאר כמו שהיה?
רן: "קראתי פעם מחקר שעשו על טייסים: בדקו להם לאורך זמן את רמות החרדה לפני טיסה. התברר שככל שהם צברו יותר שעות טיסה, רמת החרדה עלתה, היא לא יורדת עם הזמן".
יורם: "אבל אחרי שיר ראשון-שני כל המתח הזה מתפוגג והופך להיות משהו אחר".
אתם מופיעים אחרת? בתחילת הדרך אמרו שאתם "עם העיניים לנעליים" כל ההופעה.
רן: "גם היום זה לא הפוזה, זו האנרגיה. השאלה היא באיזו אנרגיה עולים לבמה, וזה לא משנה אם נסתכל על הנעליים או נקפץ ונרקוד".
דוד: "אצלי הבמה גורמת לאיזון. יש דברים קשים שאני עובר, והבמה מיישרת אותי".
יורם: "אני משתדל לא לעשות את זה באופן מכני. אם יש לי משהו מעניין להגיד אני אומר אותו, ואז אני באמת מרגיש שזה פותח שם משהו במתח בין הקהל לבינינו. על הבמה אני מרגיש שאני יכול להיות מישהו אחר".
את כנסיית השכל מלווה דימוי מלנכולי של אנשים מופנמים. אני בטח אחדד את הסטריאוטיפ כשאציין שהם כמעט תמיד לובשים שחור, אבל אין ספק שהמוזיקה שלהם אפופה מלנכוליות והרהורים של אנשים רגישים ושכלתניים, כיאה לשמם. בראיון הם דווקא עושים רושם של חבר'ה בעלי דינמיקה זורמת, אבל אולי זה משהו שהתפתח ביניהם עם הזמן.
אתם אנשים עצובים?
דניאל: "לא שמחים, כמו שרן אמר".
רן: "אני פעם חשבתי שאני בדיכאון לאיזו תקופה, ואחר כך התברר לי שאני מאושר".
דניאל: "אצל כל אחד זה משתנה, אחד יותר שמח, אחד יותר דיכאוני...".
ולמי אתה מתכוון ב"אחד יותר דיכאוני"?
יורם: "אני לא דיכאוני", הוא ממהר להתגונן,"אולי אני בנאדם מופנם, אולי יש לי רגעים של עצבות, אבל דיכאון היא מילה קשה והיא לא מתאימה לי".
אז עצוב? כלומר סביר להניח שתהיה עצוב יותר מאשר שמח?
יורם: "כן, למרות שאני לא עוצר לשאול את עצמי אם עכשיו אני שמח או עצוב. אני לוקח את כל הרגשות האלה ומתעל אותם לכל מיני מקומות, גם כשאני עצוב מאוד אני שומע את המוזיקה הכי עצובה והיא מרימה אותי גבוה, ואלה כלים שאפשר להשתמש בהם. רוב האנשים חושבים שלהיות שמח זה המטרה בחיים, ואני לא מסכים עם זה לגמרי, כי לעצבות יש עומק משלה והיא חומר מעולה לחיות אותו. זו לא בהכרח תחושה לא נעימה. אני נמשך יותר לצד העצוב של החיים. פעמים רבות אני רואה אנשים מחייכים סתם וזה נראה לי טיפשי מאוד. אין יח"צנות טובה לעצבות, אז מישהו צריך לעשות את זה".
ואיך מתמודדים עם התדמית ה"מיוסרת"?
רן: "אני אישית רגיל לזה שאני מייצר תדמית הפוכה ממה שאני באופן שיטתי. ברגע שהבנתי את זה, זה כבר ממש לא משנה לי. זה עצוב לנסות להגיב כל הזמן לאחרים, זה מעייף".
יורם: "לנסות לטפל בתדמית זה מגוחך".
אגב, יורם, עושה רושם שתפקיד הסולן נחת עליך ושאתה ממש לא רוצה בו. איך בכל זאת אתה מצליח להיות בפרונט כל השנים הללו?
"אני מבחינתי לומד לאורך השנים, אני לא מוביל דרך, אני לא בפרונט. אני חושב שסולנים רבים הם כאלה, מופנמים וביישנים... יש כאלה שבאמת נולדים לזה ואת קולטת את הכריזמה הטבעית שלהם, ויש כאלה שהם ביישנים יותר, ונראה לי שהם דווקא הרוב. אני חושב שהקהל נמשך דווקא לסוג האישיות הזה, שפתאום על הבמה הם רואים משהו אחר ממה שהם דמיינו לעצמם".
זה קצת מוזר שחלקכם אנשי משפחה. זה לא הכי מסתדר עם הדימוי של רוקנרול, לא?
עמי: "זה הכי טבעי בעולם".
רן: "גם התחלנו בגיל צעיר מאוד, בגיל 19, ומהר מאוד חיי הרוק האלה חוזרים על עצמם. לי היו שנתיים שלמות שבהן לא ראיתי אור יום בכלל".
יורם: "היות שרן גר בדורות לא יוצא לי לראות אותו הרבה כאיש משפחה עם שלושה ילדים, זה או שאני רואה אותו פה בתל אביב או בהופעות. בכל מקרה, הוא נשאר אותו דבר".
אז דימוי הרוקנרול הוא...
דניאל: "פתוח לדיון".
זה לא סטנדרטי בנוף הישראלי שלהקה פעילה ויוצרת במשך 20 שנה. תוכלו להסביר איך שרדתם יחד כל כך הרבה זמן?
רן: "אני חושב שבזכות החשיבות שאנחנו נותנים לתוצאה הסופית".
סיפרתם בעבר על דירת הקומונה שבה התחלתם, שהייתה ממוקמת קומה מעל מכון ליווי ותחנת מוניות, וכללה חדר כביסה ששימש כחדר חזרות וחדר נוסף שאכלס ארבעה מזרנים, בלי טלפון, בלי טלוויזיה. מה החזיק אתכם כל הזמן הזה?
רן: "אז שום דבר לא עניין אותנו חוץ מלעשות מוזיקה, לא איך אנחנו חיים ולא מה רמת החיים שלנו. חיינו כל כך בתוך הרגע".
מתוך המחשבה של "אנחנו סובלים עכשיו עד שזה יקרה לנו"?
יורם: "זו הייתה העשייה הכי נאיבית של נערים בני 18 ששוכרים יחד דירה כדי שזה יהיה הגיוני להישאר בתל אביב".
למה נראה לכם שבימינו כמעט אין להקות?
רן: "כי זה דור אחר שרוצה כסף, הצלחה. זה מה שמפמפמים לו, כל הפלסטיק הזה. אין להקות צעירות אולי ב-15 השנים האחרונות, זה עצוב".
האמת היא שאם ניתקל היום בלהקה שבורחת מעין התקשורת ולא אוהבת להתראיין, סביר להניח שזה משום שאנשי היח"צ שלה הנחו אותה לעשות כך...
רן: "נכון, זה מתחבר לעידן ההיפסטרים. זה מה שהיום כולם קוראים לכולם. נגיד אם פעם היו הגותים, עם המוזיקה שלהם והסטייל שלהם, אז היום אין את זה, יש רק את הלוק והמראה החיצוני, אין שום תרבות שאומרת משהו".
וממש חבל.
יורם: "אז הצלחנו לדכא אותך?".
a
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם