מה חשות אמהות שתינוקן נשאר
בבית והן מטפלות באחרים?
נשים רבות מאיישות את המקצועות הטיפוליים (פסיכולוגיות, רופאות, גננות, אחיות, תרפיסטיות, קלינאיות) רובן המכריע אמהות. מה קורה כשאת משאירה בבית את הילד הפרטי שלך, ויוצאת לעבוד עם ילדים של אחרים? הרבה מאוד, מסתבר. על האיזון שבין עבודה-ילדים-נפש, 24 שעות ביממה
"כשיהלי היה בן שלושה חודשים, שמתי אותו במשפחתון, דומעת כולי, והמשכתי לבכות כל הדרך לעבודה", מספרת רונית (השם המלא שמור במערכת), אמא של יהלי, בן שנתיים וחצי, מטפלת במשפחתון פרטי בכפר סבא.
"היה לי נורא קשה לחזור לעבודה, הרגשתי כמו אמא שנוטשת את התינוק שלה ויוצאת לטפל בילדים אחרים בני אותו גיל", נזכרת רונית. "הפרדוקס הזה, שאני מטפלת בתינוקות בני שלושה חודשים, ובגלל זה מישהי זרה מטפלת בתינוק שלי, לא הרפה ממני".
יש אמהות השבות לעבודה במשרד, בחנות או בבנק, ואולם חלקן, כמו רונית, חוזרות על מנת לטפל בילדים של אחרים, ותוך כדי כך מתמודדות עם תחושות חדשות ולא פשוטות. "הגעגועים ליהלי קרעו אותי מבפנים - הייתי מחתלת תינוקות אחרים וכמהה לריח המתוק של יהלי. היו אפילו מצבים שבהם הקרבה הפיזית לתינוק אחר גרמה לי לגודש בשדיים, ונאלצתי לקחת הפסקה על מנת לשאוב חלב", מספרת רונית.
"נתקפתי בייסורי מצפון שמא אני גורמת ליהלי עוול בכך שהשארתי אותי בגיל כה צעיר במשפחתון. לא עזר שהגננת במשפחתון שלו אמרה שהוא מרוצה - הלא אני במו עיני ראיתי שהתינוקות אצלי בוכים לא אחת, וכל הזמן תהיתי אם גם הוא בוכה שם. אני חייבת להתוודות שבאותה תקופה, בגלל לילות ללא שינה וימים עמוסי גזים, לא הייתה לי הרבה סבלנות לתינוקות שאינם שלי, וחששתי שגם המטפלת של יהלי לא יכולה להעניק לו אהבה כמו זו של אמא".
מה עשית?
"לא הרבה, מדי פעם עלה בי הרצון להתפטר, אבל ידעתי שאנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו כלכלית. בשעות אחרי הצהריים השתדלתי כמה שיותר 'להסניף' את יהלי ולהשקיע בו, אם כי שוב, עלי להתוודות שאחרי יום שלם עם תינוקות בוכים, פולטים ורעבים, היו ימים שפשוט רציתי לעבור ליקום חלופי ללא תינוקות בכלל.
"בשלב מסוים המעסיקה שלי הציעה לי להכניס את יהלי למשפחתון שלה ולטפל בו יחד עם שאר הילדים, אבל זה נראה לי 'מן הפח אל הפחת'. כשיהלי גדל ואני נשארתי עם התינוקות הצעירים החדשים, לא הייתה יותר נקודת השוואה, וזה פחות הפריע לי. כעת אני בהריון שני וכבר חוששת ממה שיקרה הפעם לאחר הלידה".
"הייתי מייעצת לרונית להציב לעצמה גבולות ברורים ולעשות הפרדה בין בית לעבודה", אומרת אסנת חזן, פסיכולוגית ארגונית, אם לשניים.
"במעבר חזרה הביתה - להיעזר בטכניקות של דמיון מודרך, ועוד לפני שפוגשים את התינוק או הילד לדמיין את הסיטואציה של המפגש איתו, איך אני רוצה להיראות שם, מה להרגיש וכדומה. מיד עם החזרה הביתה מומלץ לערוך טקס קצר של המפגש המחודש עם התינוק, כמו הנקה או האכלה, שיאפשר לשניהם להירגע יחד".
כיצד ניתן להתגבר על ייסורי המצפון שעולים בעת עבודה עם ילדים של אחרים?
"על רונית ואמהות דומות הנמצאות במצבה לחזור להאמין במסוגלות שלהן לטפל בתינוקות של אחרים, מסוגלות שהייתה להן לפני הלידה. כפי שרונית חשבה לפני הלידה שהיא יכולה לטפל בשלושה ילדים, וזה לא סוף העולם אם תינוק קצת בוכה, כך עליה לחזור ולחשוב גם כלפי המטפלת של בנה.
"בנוסף, מומלץ להתבונן בחצי הכוס המלאה ולהתרכז בעושר שמעניק הבית לעבודה - ולהפך. ביחס לעבודה, מומלץ להשתמש ברגשות האמהיים שלנו - לא באופן שמכשיל אותנו ('כמה אני סובלת ומתגעגעת לבן שלי, אולי לא דואגים לו כמו שצריך'), אלא באופן שמעצים אותנו ('איזה מזל שאני אמא, אני מבינה כעת את האמהות האחרות שמשאירות תינוק במשפחתון').
"ביחס לבית - להשתמש בכלים שרכשנו כמטפלות, ולדעת יותר טוב מה לדרוש מהמטפלת של התינוק שלנו, ובעיקר ליהנות מהניסיון הרב שצברנו בטיפול פיזי בתינוקות, בעוד אמהות טריות אחרות לחוצות מכל אותן מטלות".
ואכן, על אף הרגשות המעורבים, לרונית יש גם כמה דברים טובים לומר על השילוב בין העבודה שלה לאמהות: "העובדה שכאשר ילדתי את יהלי כבר היה לי ניסיון של כמה שנים בטיפול בילדים עזרה לי במטלות הטיפול היומיומיות. כשחברות שלי חששו לעשות לתינוק אמבטיה ראשונה או לחתל אותו, אני עשיתי זאת בעיניים עצומות.
"חשתי גם יותר הזדהות עם האמהות של התינוקות במעון, יכולתי להתייעץ איתן או לייעץ להן, וזה העשיר אותי גם כאמא וגם כמטפלת".
לא כל האמהות-גננות משאירות את הילד שלהן במסגרת או אצל מטפלת כשהן חוזרות למעגל העבודה: יש שפותחות צהרון על מנת להיות בבית עם הילדים, אמהות-גננות אחרות מביאות את בנן התינוק עמן לעבודה או משלבות אותו בגן עם בני קבוצת הגיל שלו.
"אני רואה בזה אתגר גדול מאוד, הן עבור אותן גננות/מטפלות והן עבור הלקוחות שלהן", אומרת אסנת חזן, "כלקוחה, עלי לסמוך במאה אחוז על אותה גננת או מטפלת שהיא מקצועית מספיק, ושלא תעשה איפה ואיפה בין הילד שלה לשאר הילדים. מצד שני, כאמא שהיא גם גננת-מטפלת, עלי לדעת בוודאות שיש לי יכולת ליצור לילד שלי הפרדה בין שעות הגן, שבהן הוא אחד מני רבים, לבין שעות אחר הצהריים, כשאני חוזרת להיות אמו.
"אם אני לא מצליחה לעשות את ההפרדה הזו, עדיף שהילד יהיה במסגרת אחרת. לפני שמקבלים את ההחלטה אם לצרף את הילד למסגרת שבה האם עובדת, או לטפל בכמה ילדים כולל הילד הפרטי שלה, על הגננת לשאול את עצמה מה היא תעשה בסיטואציות קיצוניות - מה יקרה אם הילד שלה יהיה חולה?
"מה יקרה אם הילד שלה כל הזמן ירצה על הידיים? אין 'כלל אצבע' לגבי מי יכולה לעשות זאת ומי לא, אבל נראה לי שגננות ומטפלות שאוהבות ילדים ודואגות לילדים האחרים כמו לילדים שלהן, יכולות להצליח במשימה המורכבת הזו".
נשים רבות מאיישות את המקצועות הטיפוליים (פסיכולוגיות, רופאות, אחיות, תרפיסטיות, קלינאיות וכד'), רובן המכריע הינן (או תהיינה) אמהות. מקצועות אלו מזמנים התמודדות של כמעט 24 שעות עם ילדים, הן בבית והן בעבודה, ועל האמהות למצוא את הדרך לעשות הפרדה בין התכנים שעולים בעבודה לבין הטיפול בילדים הפרטיים בבית, ולהפך.
"אמהות טריות שעובדות במקצועות טיפוליים נמצאות לפתע במקום שבו העולם מרובה הבעיות שהן נתקלו בו במסגרת עבודתן, הופך להיות רלוונטי גם להן אישית, ולמרות הידע המקיף שיש להן, או אולי דווקא בגינו, הן מסתכלות על אותן בעיות דרך המשקפיים האמהיים החרדים", מסבירה אסנת חזן.
"בהיריון עם עלמה הייתי בחרדה נוראית", נזכרת ענת פופר, מרפאה בעיסוק בחינוך המיוחד. "כל הילדים שנחשפתי אליהם עד כה היו ילדים פגועים, וחששתי נורא שמא תצא לי ילדה פגועה. גם כיום, כשהילדות גדולות, אני מוצאת את עצמי כל שנייה מטלפנת למרפאה על מנת להשיג הפניה לבדיקה התפתחותית או רגשית כלשהי.
"אני מודה שהרגישות שלי לבנות מאוד גבוהה, אני שמה לב לניואנסים שהורה אחר לא מבחין בהם, גם אצל הבנות שלי וגם אצל ילדים של חברים". נעמי גוברין, תרפיסטית בהבעה ויצירה - ביבליותרפיה, מאשרת שעבודה במקצועות טיפוליים אכן מעלה את רמת החרדה אצל אמהות.
"מצד אחד, נשים אומרות לעצמן 'לי זה לא יקרה', על מנת להמשיך לתפקד כאמהות, מצד שני, החרדה גדלה, ומבחינים אצל נשים אלו בכמות גדולה יותר של בדיקות בזמן ההריון ונטייה לאבחן ולבדוק את הילדים הפרטיים באופן יותר תכוף משאר האוכלוסייה.
"למעשה מטרת הבדיקות הללו היא להרגיע את החרדה על מנת לגלות שאין כלום, עד שיצוץ הדבר הבא. כמובן שהילדים משלמים מחיר על ריבוי הבדיקות האלה, אבל בינינו, כמעט כל ילד משלם מחיר על ההורים שלו".
כיצד יכולות אמהות כאלה להרגיע את החרדה?
"החרדה שלהן לא עוברת אצלן בראש אלא כביכול נפתרת דרך העשייה. במקום לומר לעצמן 'רגע, אני עובדת עם אוכלוסיות פגועות, ולכן אני מאוד חרדה לילדים שלי', הן לוקחות את הילד לעוד בדיקות. החרדה צריכה להיות מדוברת - הן צריכות לשאול את עצמן מה הן יכולות לעשות על מנת להרגיע את החששות.
"ברגע שמודעים לכך שמבוהלים בגלל החשיפה לילדים הפגועים, הדבר מפחית את רמת החרדה כלפי הילדים שלך. בנוסף, אני חושבת שצריך להיות גם שינוי חברתי כולל. אם הגישה של החברה כלפי ילדים נכים, אוטיסטים וכדומה תשתנה, ונוכל לקבל את העובדה שהילד שלנו לא מושלם וזה בסדר, אז גם החשש מפני כל אלמנט שיכול להעיד על כך שלילד שלי יש בעיה יהיה מופחת".
אצל אמהות במקצועות טיפוליים יכולה להתקיים הפריה הדדית בין הבית לעבודה: "אני מרגישה שלצד רגישות היתר שאני מביאה הביתה מהעבודה, אני מביאה גם דברים מאוד טובים", מסכימה ענת פופר, "אני מאוד מודעת לשלבים ההתפתחותיים, ומעודדת את הבנות שלי להשתמש בכלים נכונים.
"למשל, בגילי 4-3, שזה הגיל בו נמצאת עלמה, מתפתח אצל ילדים הדיבור הפנימי. ילדים הסובלים מליקויים, מעודדים אותם לתמלל את העשייה שלהם ולהשתמש במונחים מדויקים כדי לפתח דיבור זה, וגם אני, כשאני יושבת עם עלמה להרכיב פאזל למשל, אני מעודדת אותה לתמלל את העשייה שלה, או, למשל, אני מודעת לכך שפעילות בגן שעשועים מאוד חשובה, ואני נותנת להן יותר חופש מהורים אחרים.
"אני מביאה שיטות שלקוחות מהגן ההתנהגותי-רגשי שבו אני עובדת, ואני מוצאת אותן ישימות גם לבנותי". גם נעמי גוברין מציינת לחיוב את ההשפעה שיש למקצועות הטיפוליים על ההורות: "להורים אלה יש יותר כלים מההורים הממוצעים, יש להם יכולת להתמודד טוב יותר עם בעיות שצצות אצל הילדים שלהם, ויש להם גם עם מי להתייעץ בעבודה.
"מצד שני, לעתים רואים אצל הורים אלו השקעת יתר - יש להם רצון נורא חזק לטפח את הילדים הפרטיים שלהם ולהשקיע הרבה מחשבה בחינוך שלהם. לפעמים זה נובע מהצורך לשכך את החרדה, לפעמים זה תלוי לחץ חברתי לעמוד בקריטריונים שהחברה מצפה מהם, אבל התוצאה היא הרבה מצבים של 'הזנת יתר'.
"הורה כזה צריך קודם כל להיות מודע לכך שלעתים 'האכלת יתר' בדברים מובנים איננה טובה, להיפתח לאופציות נוספות ובעיקר ללמוד לשחר".
"לאמהות שעובדות עם ילדים מציבים רף ציפיות גבוה", מאשרת אסנת חזן, "מצפים מאמא פסיכולוגית, למשל, שתדע לפתור את כל הבעיות של הילדים שלה, מאמא מורה מצפים שהילדים שלה יהיו מחונכים וכדומה, אבל הציפיות הללו עלולות להחליש אותן ולערער את מעמדן כאמהות מחד וכנשות מקצוע מאידך.
"מעבר לעובדה שעליהן להאמין בעצמן ולגלות חמלה כלפי עצמן, הייתי מייעצת להן להיעזר בעין חיצונית ובאנשי מקצוע בתחומן. זו בכלל לא בושה לאמא פסיכולוגית להתייעץ בעצמה עם פסיכולגית אחרת".
איה משאל, מדריכה להתפתחות תינוקות, מאבחנת ומטפלת על פי שיטת צעד ראשון ובעלת סטודיו מתפתחים בנגיעה בתל אביב, בחרה לעבוד עם תינוקות רק לאחר לידת בתה השלישית. "חזרתי לארץ מארצות הברית אחרי שהות ארוכה עם שלוש בנות, אחת מהן בת חודש.
"היה לי ברור שאני חוזרת לעבוד בתחום המקורי שלי, ניהול ושיווק, אלא שלא מצאתי שום משרה שאפשרה לי להיות עם הבנות אחר הצהריים. חיפשתי עבודה בתחום של הנחיה או אימון, וכך הגעתי לקורס שמכשיר מדריכות לתינוקות בשיטת 'צעד ראשון'. ואז קרה לי משהו מוזר - אם לפני הקורס ממש לא עניינו אותי ילדים של אחרים, כיום הטיפול בתינוקות של אחרים הפך לדבר הכי טבעי מבחינתי, ופתאום כל תינוק 'עושה לי את זה"'.
האם הקורס והעבודה שלך עם תינוקות השפיעו על ההורות שלך?
"ללא כל ספק. הגידול של שי, בתי השלישית, במקביל לקורס ולעבודה, שונה לחלוטין מאשר הגידול של שתי הבנות הגדולות. אפשר לייחס את זה גם לעובדה שהיא הבת השלישית שלי, אבל אני חושבת שההסתכלות שלי וההחלטות שלי לגביה באות ממקום הרבה יותר מודע ואיכותי.
"אני חושבת שעבודה עם ילדים אחרים מחדדת את ההסתכלות שלך על הילד שלך - ובמקביל, העובדה שאני אמא לשלושה ילדים משפיעה גם על הגישה שלי כלפי ילדים אחרים, ועוזרת לי להיות מטפלת הרבה יותר מודעת ובוגרת".
"בשורה התחתונה", מסכמת אסנת חזן, "וזה רלוונטי לכל האמהות (והאבות) העובדות, הניסיון ההורי שלנו מגדל אותנו כבני אדם, והניסיון בעבודה מעשיר אותנו כהורים. אני ממליצה להסתכל על ההורות שלנו ולהשתמש בה במסגרת העבודה שלנו - למשל, אם יש עובד או בוס שמרגיז אותנו, אפשר לדמיין מה אמא שלו הייתה עושה במקרה הזה, או מה אנחנו היינו עושים לו אם הוא היה הילד שלנו.
"בה בעת כדאי להביא מתחומי העבודה שלנו גם אל ההורות - למשל, אמא מנהלת שנתקלת במריבה בין הילדים שלה יכולה להיזכר איך היא מנהלת קונפליקטים בעבודה רגע לפני שהיא מתפרצת, ולנסות ליישם את זה גם בבית".
נא להמתין לטעינת התגובות
המגזין מלווה, תומך, מייעץ ומחזיק את ידה של המשפחה הצעירה, מתוך הכרת האתגרים וההתמודדויות שניצבים בפני ההורה הישראלי. להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו 03-7642122 . 
אקו"ם