ראשי » מעריב מגזינים » מעריב לנוער

השבט אמר את דברו

אחרי ששמרת הכל בפנים ליעל נמאס להתחבא. אז היא יוצאת בהצהרה: הלך מהשבוע הבא כל הסודות נחשפים

חיי החברה בעפרה, ובעצם בכל יישוב, מתנהלים בשבטים. נכון ש"שבט" הוא שם מצחיק, אבל להיות שייכת לשבט מסוים לא אומר שאת רוקדת איתו סביב המדורה ומציירת צבעי מלחמה. זה גם לא משייך אותך לקבוצת בחורות בביקיני בסדרת ריאליטי על אי בודד. שבט הוא בסך הכל הכינוי לקבוצת גיל בתנועת הנוער "בני עקיבא". בעיר מי שהולך לפעולה בתנועת נוער (המורכבת ממשחקי ריצה ומסר מפוצץ כמו "תמיד בשמחה") נחשב לחלק מהשבט. במקומות קטנים כמו עפרה מספיק פשוט להיוולד בזמן מסוים כדי להיחשב לחלק מהשבט. אין מבחני קבלה או אודישנים כמו ב"הישרדות", ואף אחד לא שואל אותך אם אתה רוצה להיות חלק מהליצנות הזאת. זה קצת כמו להיות יהודי. נולדת כזה, זה מה שיש, ועם זה תנצח.
 
השבט הוא כמו משפחה. משפחה גדולה, רבגונית ולפעמים אפילו חשובה יותר מהמשפחה המקורית. השאלה מה "מועצת השבט" חושבת עליך ואיך יתקבלו אצלה כל מיני דברים יכולה לקבוע גורלות של קשרים רומנטיים, תסרוקות חדשניות או סתם אימוץ של סלנג חדש וטיפשי. אתם יכולים לקרוא לזה לחץ חברתי, וזה אפילו יהיה קרוב, אבל לא ממש מדויק. אנחנו מעדיפים לראות את זה באור חיובי כחיים בצוותא, שיתוף וכל מיני מילים קיבוצניקיות כאלה.

לפני כמעט שנה (חלקכם בוודאי זוכרים) באה לבקר אותי כתבת נוער אחרת במסגרת פרויקט של העיתון. היא באה לשבת שלמה, אכלה, נשמה, בילתה וחייתה עם שבט דביר היקר שלי כל דקה בערך (לא היה אפשר לקרוא לנו "שבט המאיה", אז התפשרנו על משהו מודרני יותר(. אחר כך התפרסמה כתבה שסיכמה את חוויותיה של החילונית בהתנחלות. את הכתבה הזאת אתם כבר הספקתם לשכוח, אבל לשבט שלי יש נטייה לזכור דברים כמו סבתא פולנייה. תסמכו עליהם שהם לא שכחו לי את זה. על אף הדם הפולני שזורם בעורקיי, אני לא באמת זוכרת מה בדיוק נכתב עלינו ובאיזו מידה זה היה נכון, אבל אחרי שהכתבה פורסמה השבט שלי הרגיש נבגד. הכעס שלהם היה בעיקר עליי, שלא הבהרתי מספיק שכל עם ישראל (כלומר, קוראי "מעריב לנוער") עומד לקרוא מה בדיוק חושבת עלינו אותה אורחת לרגע. בואו נסתפק בלומר שהם לא היו מרוצים.

למעשה, הם כעסו כל כך עד שהם האשימו אותי בכל דבר אפשרי, החל מהיותי שמאלנית ועד היותי אחראית באופן אישי לכך שערבים גנבו לנו טרקטורים. עד היום אם אני מזכירה אפילו במילה את סיפור הכתבה ההיא, יהיה מי שיביט בי במבט כועס ויתאפק לא לתת לי סטירה, בעיקר כי הוא יודע שעם כל הכבוד לשמירת נגיעה, אני אחזיר לו.

אחרי חוויה משמחת כזאת לא ידעתי מה לעשות עם הטור הזה. המון זמן חלמתי על האפשרות לתת לעולם הצצה לנבכי המסתורין של עולמי המתנחל, וכשסוף סוף מגיעה ההזדמנות, דווקא האנשים שאני הכי אוהבת ימנעו את זה? זה לא בא בחשבון. קיבלתי על עצמי את שיטת "מה שאמא לא תדע לא יזיק לה", ופשוט לא סיפרתי לאף אחד. הסיכוי שמישהו היה נתקל במקרה ב"מעריב לנוער" ומגלה את זה בעצמו הוא קטן כל כך, שהייתי יכולה ללכלך עליהם פה במשך שנים ואף אחד לא היה מגלה לעולם.

השבת החלטתי להפסיק עם הפחדנות הזאת. השבט שלי קרוב אליי כמו האחים שלי, אני אוהבת אותם מאוד, ופתאום היה לי ברור שהם ימשיכו לאהוב אותי גם אם הם יגלו שלפעמים אני כותבת עליהם חצי מילה בעיתון. בדיוק כמו שהמשפחה שלי מתמודדת בגבורה עם החשיפה, גם הם יכולים לעמוד בזה. אז אזרתי אומץ, התפללתי לאלוקיי (כי בלי תפילות שום דבר אצלנו לא עובד כמו שצריך) ויצאתי עם הטור הזה מהארון. כבר הייתי מוכנה לספר להם בדמעות שזה היה חלום חיי, להצהיר

בכנות שאני משתדלת מאוד ליח"צן אותם בכבוד ולהתחנן על נפשי; אבל להפתעתי הרבה, התגובות היו הפוכות לחלוטין ממה שציפיתי לו. במקום לכעוס ולהתלהם על החוצפה שלי שאחרי הבלגן שהיה אני מעזה "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" וכל מיני כעסים כאלה, הם פשוט פרגנו. הם שמחו בשבילי ושמחו בשביל "מעריב לנוער", שמאפשר לי דבר לא ברור מאליו כמו זה, ואפילו ביקשו שאתן להם לקרוא את העיתון.

אני לא יודעת במה נעוץ השינוי - בי, שקיבלתי שכל וסיפרתי להם את זה במקום לעשות הכל מאחורי הגב, או בהם, שהבינו שכל דבר שיגרום לאנשים להיות מודעים יותר לקיומנו בעולם הוא טוב מבחינתנו. אבל הרגשתי שנסלח לי, שסוף סוף אני מקבלת גיבוי מלא מהבית, ושגם אם הם לא אהבו את כל סיפור הכתבה שהייתה, בסופו של דבר העניין רק חישל אותם. אז אם עד עכשיו עוד השתדלתי לשמור קצת לכלוך בפנים, מהשבוע הבא אני מתירה את חרצובות לשוני וחושפת את כל הסודות האפלים – סקס, סמים ורוקנרול חסידי, כמובן. סתם, הייתם מתים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...