אל תתעסקו עם הדוהן
מיטל דוהן, הרבנית הסקסית מ"העשב של השכן" והישראלית היחידה על סט "הסופרנוס", לא מתרגשת מהעקיצות הפרובינציאליות שאתם זורקים ככה לחלל האוויר. "רק סקס עדיין עושה לי טוב", היא מצהירה בראיון חושפני ל"רייטינג" ולא חוששת לספר על המאהב המוסלמי בצרפת, על האפריקאי החתיך מניו יורק ועל כל השאר. טוקבק, מישהו?
וכן, דוהן אכן מרשימה וממגנטת, ופלטפורמות עצומות נושאות את גופה הקוקטי לראיון הזה, שמתקיים במהלך ביקור מולדת קצרצר. היא מכוסה במיני וגופיית לנז’רי כסופה ומאובזרת בשרשראות, המון נצנצים ותיק יד שיותר גדול ממנה. בשערה שזורות תוספות ורודות ולעיניה איפור כבד, ובכלל, היא נראית קצת כמו פיה קטנה בעודה מזמינה אספרסו כפול, תה עם ג’ינג’ר, דבש ולימון, בקבוק מים, פירות וגרנולה - ומוודאת שאין בשום דבר חלב. “לא בגלל שאני בדיאטה”, היא מסבירה, “חלב פשוט עושה לי רע מאוד בבטן”.

הבחורה, מתברר, הפנימה כמה סימפטומים אמריקאיים מובהקים: בשלב מסוים היא שולפת מהתיק קופסאות משקשקות של ויטמינים ונוגדי חמצון ובולעת את הכדורים לפני הקפה. “הפכתי להיות אלרגית לכל דבר שאי פעם אהבתי בחיים”, היא רוטנת, “גם לאלכוהול. רק סקס עדיין עושה לי טוב”.
ויש לך פרטנר קבוע לזה עכשיו - כלומר לזה ולכל השאר?
“כרגע לא, אבל אני חושבת שאני מוכנה להתמסד, להתחיל משהו יותר משמעותי. אני פשוט צריכה למצוא איזה גבר כזה, מישהו חזק. איזה ג’יימס דין או סטיב אוסטין. הבנת את הסטייל? גבר שירצה להיות גבר. להרבה גברים אין כוח להיות גברים, הם לא רוצים לשמוע את הבעיות שלך. הרי אנחנו בסך הכל חיות: אם בתור אישה אביא ילדים, הם ייצאו מהדילדו שלי, אני אניק אותם, וכמו שאני מביאה את המקום הנשי שלי, הגבר צריך לדאוג לי ולרצות את זה. הגברים היום ממש כוסיות - למרות שהגברים הישראלים במצב קצת יותר טוב מהאמריקאים”.
מה רע באמריקאים?
“לא אמרתי שרע. היה לי חבר עד פברואר, במשך שבעה חודשים, מפיק צעיר, ניו יורקי, היה כיף - אבל יחסית לריבים ולדרמות עם הישראלים היה משעמם. הייתה לי גם מערכת יחסים הזויה עם במאי מוכר ב־2006, ולאחרונה הוא חזר לזירה למערכה שנייה. עכשיו יש לי איזה מאהב מוסלמי מצרפת”.
יפה. נשמע שאת מסודרת.
“יש, יש גברים, כן. יצאתי פעם עם איזה נסיך מגאבון בניו יורק, אפריקאי חתיך כזה עם איזה 12 אחים. אין, האפרו־אמריקאים מדהימים. יש עכשיו ממש מהפכה שלמה שם, בקטע שלהם, בעקבות אובמה וההיפ הופ סטארז. אני עובדת עם הרבה כאלה, והם מאוד מדליקים. הם, לדוגמה, גברים אמיתיים. יש להם נשמה, יש להם דופק אחר. הם עדיין לא הפכו לאמריקאים הארוגנטיים”.
את רואה את עצמך מתחתנת עם אמריקאי?
“מתחתנת? אה... תשמעי, כבר הייתי מאורסת פעם, בגיל 24, במשך שנתיים, לבן בכר הבמאי, אבל משהו שם לא עבד. אהבנו יותר מדי, אהבה אובססיבית שלא יכולה להתקיים. כשהייתי איתו התחלתי לכתוב את הספר שלי. מערכות היחסים עם ישראלים הן כנראה פי אלף יותר עמוקות. כמה שאנחנו מדינה קטנה וצפופה, ישראלים הם יוצאי דופן ברמת העומק הנפשי והתעוזה. לרוב האמריקאים אין לב. יש לי שם חברים, אבל פה, בישראל, יש לי לפחות עשרה חברים שאם אתקשר אליהם באמצע הלילה הם יתייצבו איפה שאבקש. שם יקשיבו, יעשו כאילו, ויום אחרי זה משהו לא יבוא להם טוב והם ייעלמו. זה זן קפיטליסטי. מה שקובע זה כמה יש לך בבנק. זה כל מה שמוביל אותך”.
הסיבות שדוהן נמצאת כרגע פה, על החוף בתל אביב, ולא בביתה שבלוס אנג’לס הן יום הנישואים ה־39 של הוריה, השנה החדשה, כמה פגישות עסקים ותור להלבנת שיניים. השורשים שמביאים אותה לכאן אחת לכמה חודשים נמצאים בבית מבוסס בכפר חרוצים שבשרון. אמה ציירת ומורה לאמנות, אביה איש עסקים.
לשחק היא התחילה בגיל 13. “האמת היא שבהתחלה לא ממש רציתי להיות שחקנית כי הייתי ילדה נורא ביישנית והעולם הזה לא קרץ לי”, היא מתוודה. “למרות שזה עולם של תוכן, זה בעצם עולם ריק מתוכן. לא ידעתי איך לשווק את עצמי וגם לא הרגשתי יפה בכלל. הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית רק בגיל 16, כשנסעתי לחצי שנה בארה”ב, במסגרת תוכנית חילופים, והמשחק ממש חסר לי. אז בעצם הבנתי שהמשחק הוא חלק ממני ואני לא יכולה בלעדיו”.
בגיל 17 החלה דוהן ללמוד במכינה של ניסן נתיב, התקבלה ללימודים בסטודיו, סיימה, והתגלגלה להצגה “חברות הכי טובות” של תיאטרון הקאמרי, שם שיחקה לצד קרן מור וענת וקסמן וקיבלה עבור תפקידה את פרס התיאטרון בקטגוריה “השחקנית המבטיחה
ואכן, בשנים האלה (אמצע הניינטיז עד תחילת־אמצע שנות האלפיים) דוהן הייתה הילדה הרעה הכי עסוקה בטלוויזיה ובקולנוע. היא כיכבה בסרטים כמו “אגדת האיש ששתק”, “בלי דף הוראות”, “ג’ירפות”, “טהארה” ו”דיספוריה”, ובטלוויזיה שיחקה בין השאר ב”מיי פירסט סוני” וב”אסתי המכוערת”. ב־2003, כשנסעה לפסטיבל הסרטים בניו יורק עם “טהארה”, החל הרומן שלה עם התפוח הגדול. למעשה זה קרה עוד כשהייתה במטוס. “אחת הדיילות בטיסה הייתה זו שבגללה הלכתי ללמוד משחק בגיל 13”, נזכרת דוהן, “היא התעקשה שאכתוב מספר טלפון של חברה שלה בניו יורק שעושה איזושהי הפקת אוף־אוף ברודוויי. שאלתי אותה אם היא משלמת, הבנתי שלא, ושכחתי מהעניין”.
אבל בסוף התקשרת.
“כן, יום לפני שעזבתי את העיר מצאתי פתאום את המספר והתקשרתי אליה. היא הגיבה באדישות, וכשאמרתי לה שהשתתפתי בהצגה ‘חברות הכי טובות’ היא אמרה שיש שם רק מיטל אחת וזו מיטל דוהן. אמרתי ‘אה, זאת אני’ והיא הייתה בשוק. קבענו להיפגש, והיא הציעה שאשחק את הכלה ב’חתונת הדמים’ של לורקה. קראתי את המחזה באנגלית, התלהבתי והגעתי לניו יורק לשלושה חודשים עם כסף שעשיתי בארץ מטלוויזיה. מתי על ניו יורק, היא הייתה חמצן בשבילי, אבל כל הזמן הייתי על הקו בין ניו יורק לתל אביב, וגם פיננסית זה היה מאוד קשה”.
אמנם הפקות האוף־אוף ברודוויי, כמו “חתונת הדמים” ו”מסיבת אמבטיה”, שבהן השתתפה קצרו ביקורות מהללות, אבל עם ביקורת, כידוע, אי אפשר לקנות במכולת. ההמראה שלה החלה בתפקידה הראשון בטלוויזיה האמריקאית, בסדרת המופת “הסופרנוס”. “היה לי בניו יורק מנהל קקמייקה ששלח אותי לאודישן ל’הסופרנוס’, שחיפשו אז שחקנית ישראלית - מה שהיה מאוד מצחיק כי מעולם לא ראיתי את הסדרה”, היא מספרת, “מה שכן, באותה תקופה יצאתי עם ג’וני ונטימיליה (ארטי, השף ב’הסופרנוס’ - ל”ש), ובהמשך קיבלתי את התפקיד. זו הייתה תפנית עצומה בחיים שלי: פתאום אני טסה לאל.איי במחלקה ראשונה בשביל תפקיד של שבע שורות. כשהגעתי לקריאה הראשונה ישבו מלא אנשים סביב השולחן, ואז ניגש אליי איזה בחור קירח, לחץ לי את היד ושאל אותי את מי אני משחקת. אמרתי לו ‘את יעל, נייס טו מיט יו. מי אתה?’. הוא לא ענה לי”.
זה היה ג’יימס גנדולפיני.
“זהו שלא. כשנגמרה הקריאה חזרתי לחדר, הסתכלתי על הניימז ליסט וראיתי שזה היה סר בן קינגסלי. הוא היה ממש לא נחמד כי הוא כנראה התבאס מזה שלא זיהיתי אותו. בקיצור, זמן קצר אחר כך קיבלתי מנהל חדש, והוא שלח אותי לאודישן ל’העשב של השכן’, שם שיחקתי בשישה פרקים עם ג’סטין קירק המהמם - תפקיד שכולם מאוד זוכרים ואוהבים”.
דוהן שיחקה ב”העשב של השכן” רבנית ברונטית והפליאה לעשות כשרתמה דילדו שחור ועצום לאגנה, ותקעה אותו בישבנו של אנדי ההמום.
איך ג’סטין קירק?
“אה... האמת שהוא דווקא הטעם שלי, אבל לא ידעתי את זה עד שהכרנו יותר לעומק”.
רגע, הייתם יחד?
“אה... לא... עזבי, אני לא אומרת”.
או.קיי, אשאל את זה אחרת: נקלעת פעם לקראש על סט צילומים?
“תשמעי, היו לי כל מיני סטוצים, אבל בואי נשאיר מקום לדמיון. אני לא מדברת על גברים שלא הייתי איתם בחוץ, בציבור. אני לא רוצה לפגוע בפרטיותם”.
אז את חיה את החלום האמריקאי? חיי סלבריטי זוהרים? מסיבות? קוק?
“בואי נגיד שאני חיה טוב. אני מחזיקה דירות בניו יורק ובאל.איי, אבל האמת היא שהייתי מעדיפה להיות פה בארץ, ובכלל לעזוב את העולם הקפיטליסטי. אני שם כי החיים שלי הובילו אותי לשם, זה מתגלגל, אבל חסרים לי החום והאמת של הארץ. יש מוזיקאי מאוד מפורסם בחבר’ה שלי, ושמעתי שהוא פגש בחור ישראלי והשוויץ שהוא חבר שלי. נורא התלהבתי, אבל אני מרגישה עכשיו דבילית לספר את זה”.
יאללה, נו, שתפי.
“אני לא אוהבת לדבר על חברים מפורסמים. הרכילויות האלה לא בסטייל שלי. האמת היא שבסך הכל אלה חיים מאוד קשים, קשה מאוד להגיע למעמד של כוכב - וכשמגיעים לזה יש עוד כל מיני דברים שכדאי להיזהר מהם”.
כמו מה?
“את יודעת, נו. ניסיתי הרבה דברים בחיים שלי, אבל סמים קשים זה דבר מאוד מסוכן ואני לא אוהבת את זה. תופעות הלוואי לא משתלמות. קוק, לצורך העניין, זה סם קשה. סם מאוד שקרן. אנשים חושבים שאם לוקחים את זה פעם בשבוע זה סבבה, אבל זה ממש קודח חורים במוח, גורם לנתק בין הנפש והרגש ומשנה את האישיות”.
הראיון המלא בגיליון השבוע של "רייטינג"