נשבר לו
השבוע: מה הקטע עם משבר החינוך? למה כסף באמת מסובב את העולם ואיזה בורקס אהב שר הביטחון שלעבר משה דיין?
אלא שמאז התחלפו ראשי ממשלה ועברו השנים, סדרי העדיפויות השתנו, ואיכשהו מצאה את עצמה מדינת ישראל מדורגת במקומות אומללים בעולם בכל מיני דירוגי חינוך גלובליים, במיוחד בהשוואה למדינות מערביות אחרות. למצב הזה, שבו החינוך הישראלי הוא, בואו נודה בזה, בכלל לא משהו, קוראים משבר החינוך. כולם מודעים לקיומו, כולם מנסים לפתור אותו, ובכל זאת מעט מאוד זז בעניין.
שרי חינוך במהלך השנים האחרונות פיתחו תיאוריות שונות לשיפור מצב החינוך הישראלי: מיוסי שריד, דרך יולי תמיר וכלה בגדעון סער, שר החינוך הנוכחי, כולם ניסו לשפר את המצב. כל כך הרבה תיאוריות עלו במהלך השנים, עד שב-2007, לפני שלוש שנים בלבד, פרצה שביתה בארגון המורים שנמשכה 64 ימים בעקבות התנגשות בין תיאוריות שונות (איפה, איפה הימים שבהם היינו יושבים כל ערב מול הטלוויזיה ומתפללים שהחבר'ה בארגון המורים ימשיכו לשבות). השביתה הזו, שנתפסה בעיני תלמידי תיכון רבים (שזו מילה מנומסת ל"כולם") כברכה, הייתה בפועל מוקד התכתשות אימתני בין משרד החינוך לבין ארגון המורים. בראש משרד החינוך עמדה אז יולי תמיר (הח"כ והתלתלים),
אבל בין כל תיאוריות החינוך בנוגע לפתרון משבר החינוך ("חיזוק הערכים הציוניים", כפי שטוען שר החינוך סער, "הקטנת הכיתות והעלאת שכר המורים", כפי שטוען רן ארז, או "לגרום לתלמידים שלי לרוץ עד שהם מקיאים את נשמתם ואז לקפוץ עליהם ולצחוק צחוק מרושע", כפי שטוען המורה שלי לספורט. אלא אם כן הוא קורא את זה, ואז חשוב לי שתדע, איציק, שאני מגיע לבית הספר רק כדי לרוץ מסביב למגרש הכדורסל כדי להצחיק אותך!), אין ספק שיש פתרון קסמים ושמו (כמו שבטח כבר ניחשתם) – אבק פיות. לא, סתם, הפתרון האמיתי למשבר החינוך הוא כסף. כסף כדי לשלם למורים נוספים, כדי שאפשר יהיה להקטין את הכיתות, כסף כדי לשלם יותר לכל מורה, כדי למשוך אנשים איכותיים, כסף כדי לבנות בתי ספר חדשים, כסף כדי לקנות מחשבים ועזרי לימוד, כסף כדי להוציא יותר סיורים ומשלחות, כסף כדי להביא מרצים מהחוץ, כסף כדי לאפשר פרויקטים לימודיים וכסף כדי לתקצב סדנאות וסמינרים. אבל בעניין הכסף יש בעיה: כסף זמין במשרד החינוך בערך כמו אבק פיות.
אז איך אפשר להשיג כסף? התשובה לא פשוטה. בראשית ימי המדינה הייתה ישראל מתקצבת את החינוך כמה שרק יכלה – גם על חשבון הביטחון, גם על חשבון השיכון, החינוך היה כמעט מעל הכל. אבל סדרי העדיפויות השתנו: ולכן החינוך לא מתוקצב מי יודע מה, ולמעשה לא רק שהממשלה לא מוסיפה לו כסף באופן משמעותי, אלא מדי פעם היא אף מקצצת בו. עד שלא תתחיל הזרמת כספים מסיבית לחינוך, קשה להאמין שאפשר יהיה באמת לשפר אותו, ואנחנו נמשיך להיות מדורגים אי שם בתחתית הטבלאות, טופחים לעצמנו על השכם על כך שלפחות עקפנו את ניגריה, אתיופיה ואזרבייג'אן, ומקווים שיום אחד יימצא בתחתית הים התיכון מצבור תת קרקעי, עצום ויציב של אבק פיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם