שחר עולה
דרך ארוכה עשה שחר חסון מאז עלה בפעם הראשונה על במת הקאמל קומדי קלאב ולא זכה אפילו לצחקוק אחד קטן ועד שהפך לאחד הקומיקאים המסעירים ביותר בישראל. בדרך הוא נאלץ להתפשט, לשחק במחזות של שייקספיר ולהתחנחן בפני יורם לוינשטיין. אז מה אם היום ב"צחוק מעבודה" הוא שומר על איפוק? הוא, מצדו, בכלל מחכה שיפנו אליו מ"ארץ נהדרת"
דקה אחרי שאנחנו מתיישבים מתמתח קבצן מזוקן על הספסל שהוא מאכלס, קם, מתגרד וניגש אלינו: "שלום לכם, אפשר סיגריה?". אני נותן לו, הוא נעלם וחוזר אחרי חמש דקות. "סליחה? אפשר אולי עוד סיגריה? וקצת כסף לאכול?". אנחנו נותנים לו גם וגם, והוא שוב נעלם. 20 דקות אל תוך הראיון הקבצן מופיע שוב. "אפשר עוד סיגריה?". חסון שואל אותו מה הוא אכל בכסף שנתנו לו. "שווארמה", עונה הקבצן. חסון: "איך היה?". קבצן: "האמת? לא כל כך טעים. זו שווארמייה לא טובה. אני יותר לא אוכל שם. סיגריה?".
אחרי שהוא הולך חסון אומר לי שזה מצחיק שגם בנאדם שישן על ספסלים ומתכסה בעלים יכול להיות בלתי מבסוט משווארמה. "ככה אנחנו, וזה לא משנה אם אתה קבצן או רופא - שום דבר אף פעם לא מספק אותנו, אנחנו אף פעם לא מרוצים".
כמה חבל שהוא בעצמו מפריך את הטענה הזו, שכן חסון מרוצה, ובצדק: בשנתיים האחרונות הוא הצליח לבסס את מעמדו כאחד הקומיקאים האהודים והמוכרים במדינה, עם או בלי קשר לסגנון הבוטה שלו, לפיזיות ההיפראקטיבית ולפה הג'ורה העולץ שלו.
למרות מקומו בקאסט של "צחוק מעבודה" המיינסטרימית, דווקא "לילה בכיף" הקאלטית והשולית - שסגרה את עונתה השנייה לא מזמן ועדיין לא ידוע אם תמשיך לעונה שלישית בשל עתידו הלא ברור של ערוץ ביפ - היא שקעקעה את הפרסונה הקומית של חסון בתודעה הציבורית, ויחד איתה את כמות ההופעות הפסיכית שהוא מצליח לדחוף ללו"ז.
כמו טאלנטים אחרים שצמחו מבמות הסטנד אפ, הוא שומר אמונים לשורשיו: הבמה היא בית עבורו, זירת אימונים ומקום מקלט, וחסון חי בשביל לעלות עליה. "בסטנד אפ אני מאמין שאתה צריך להיות במקום שבו אתה אומר לקהל 'אני אוהב אתכם אבל בו זמנית אני שם עליכם זין'. הם יאהבו אותך חזרה, רק אל תתחנף. אני שונא שמתחנפים אליי. אני אוהב את אלה שמתחרעים, את אלה שמצחיקים אותי כשהם עושים מה שבזין שלהם".
את מי למשל?
"עזוב, קשה לי לדבר על קומיקאים בארץ. כולם גדולים, ברכות. בחו"ל? פעם אהבתי את רובין וויליאמס, כשהוא היה צעיר".
היום הוא קצת טרחן.
"אנשים מזדקנים, אין מה לעשות. מה, עכשיו יש לו ילדים או נכדים או אני לא יודע מה, והוא יעלה לבמה וידבר איתי על קוק? גם את כריס רוק אני מאוד אוהב. הוא פשוט מדהים. גם דייב שאפל. אלה האנשים שמוכיחים כמה סטנד אפ זה אמנות. בשבילי אין דרך אחרת. מה עוד אני אעשה?".
טלוויזיה.
"גם מה שאני עושה שם זה סטנד אפ, רק בווריאציות שונות, למרות שקצת קשה לי עם המדיום הזה. תמיד אני מסתכל על עצמי בטלוויזיה וחושב ‘יואו, מי זה המכוער הזה? אתה יודע, אני לא בנאדם יפה, אבל בטלוויזיה אני עוד יותר לא יפה. על הבמה בסטנד אפ, לעומת זאת, אני לא רואה את עצמי. שם זה חיים נטו".
הבנתי שאתה מופיע המון. מה הממוצע השבועי?
"הממוצע? בערך חמש הופעות בשבוע".
חמש?! זה ימבה. אתה לא מתעייף?
"ממש לא. בחיים לא קרה שחשבתי על הופעה שמחכה לי בערב ואמרתי 'איזה זין'. זה בא בגלים: יש חצי שנה שאתה מאוד אוהב את מה שאתה עושה, ואז מגיע חודש שאתה רק חושב על כמה אתה גרוע. אתה מוצא את עצמך יושב מול הדף ואוכל לעצמך את הראש שאין לך שום מחשבה מקורית בראש, ממש דאון. אבל החודש הזה מגיע מהראש, מהפסיכולוגיה הפנימית שלי, וככה הוא גם עובר".
ואם מחר אתה הופך לטאלנט הכי מבוקש ונערץ בארץ והכסף לא מפסיק לזרום, ומדובר רק בטלוויזיה. במקרה כזה תפסיק להופיע?
"בחיים לא. את הסטנד אפ התחלתי לפני 12 שנה - קודם בקאמל קומדי קלאב בגלגול הקודם שלו, ואחר כך בבית ציוני אמריקה ואיפה לא - ובמהלך כל הזמן הזה לא פספסתי ערב אחד של 'הדור הבא', שזה מרתון לילי מופרע של הקאמל שלפעמים נגמר בחמש בבוקר. על זה לא מקבלים כסף, זה רק 'בוא, תתחרע על הבמה
אתה כבר מהוותיקים בענף, כבר מזמן לא "הדור הבא".
"זה כיף גדול. ברכות. תמיד כשבאים אליי החבר'ה הצעירים ושואלים אם יש לי איזה טיפ לתת להם, אני אומר 'תעבדו. לכו כל יום למועדון, תראו אחרים מופיעים, תכתבו. אל תפסיקו לעבוד לרגע'".
עפר שכטר התחיל לא מזמן את קריירת הסטנד אפ שלו. איך הוא?
"עפר מצחיק לאללה. יש לו ראש על הכיפאק, אבל קשה לי לדבר על קומיקאים כי מחר אני אפגוש אותם במועדון. הם חברים שלי ועובדים איתי, אז איך אני אגיד לך מי טוב ומי פחות?".
למרות שחסון, אוטוטו בן 34, מיצב את עצמו כאחד הסטנדאפיסטים הפופולריים בארץ, דרכו בשואוביזנס הייתה אמורה להיות שונה במקצת: בסוף שנות התשעים הוא היה תלמיד מן המניין בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, קומפלט עם הצגות של שייקספיר, לילות לבנים וחזרות מתישות.
במהלך כל אותה תקופה טיפח את יכולותיו הקומיות בלילות במכה של הסטנד אפ הישראלי, הקאמל קומדי קלאב. "כולם מקבלים איזשהו פתרון שהטבע נתן להם", הוא אומר. "יש גבוהים, יש נמוכים, יש שמנים, יש חכמים, יש מהירים ויש מצחיקים. ברגע שאתה מבין שאין לך שום דבר אחר - אתה לא גבוה, לא חכם ולא יודע לשחק כדורגל - אתה פשוט עובד עם מה שיש. אפילו בכדורגל - אתה לא צריך לדעת איך לשחק אם אתה מצחיק. 'חסון! בוא. אתה איתנו'. מכיר את זה שבוחרים אנשים לקבוצות? אני נבחרתי כי הייתי מצחיק".
אבל איך מלהיות מצחיק הפכת לסטנדאפיסט? הייתה לך פריצה מאוחרת יחסית.
"כן, רועי לוי כבר היה כוכב סטנד אפ בגיל 20. הוא היה נסיך סטנד אפ, אבל אני עשיתי מסלול אחר. שלושה חודשים הלכתי לקאמל בכל ערב, ובאחת הפעמים נפל עליי אמירם טובים כשהייתי בקהל וירד עליי שכל ערב אני בא ורק מסתכל. 'בוא נראה אותך עולה לבמה', הוא אמר לי, אז עליתי. לא היה לי פאנץ', לא היה לי כלום. 'שכב על הבמה', אמרתי לו, 'אני קוסם'. אז הוא שוכב על הבמה, ואני מסתכל על הקהל ואומר להם 'חחח, עבדתי עליו, אני לא קוסם'. שקט מוחלט, דומייה. משהו ברמות שאמירם קם ואומר לי 'אתה מפגר, עוף מפה'".
אני לא הייתי חוזר לשם בחיים.
"שבוע אחרי זה חזרתי, אבל הפעם הכנתי פאנצ'ים, ועל הבמה זה פשוט נחת עליי - זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי. זו הרגשה מדהימה להצחיק אנשים על במה. אי אפשר להסביר את זה".
מתישהו סטית קצת הצדה והתחלת ללמוד משחק. איך זה קרה?
"פגשתי מישהי מהתיכון והיא אמרה לי שהיא לומדת משחק בבית צבי. זאת, ואני חותם לך על זה, הייתה השחקנית הכי גרועה בארץ. ברור שמה שעבר לי בראש זה 'רגע, אם היא יכולה גם אני יכול'. למחרת התחלתי להתקשר לכל בתי הספר למשחק בארץ. כשהתקשרתי לסטודיו של יורם לוינשטיין הוא ענה לי כי המזכירה לא הייתה שם (בשלב הזה עובר חסון לחיקוי מושלם של לוינשטיין): 'שרון בחופש. כן... התנפחו לה השקדים. מה אתה רוצה, להצטרף לבית הספר? אי אפשר. כבר התחילה השנה. רגע, אתה מעוניין אולי לעשות מכינה?'. אמרתי שכן, והוא אמר 'בוא עכשיו'. הגעתי באיחור, ולוינשטיין אומר לי 'טוב, איחרת ובזבזת חצי שעה מהזמן שלי, אז עכשיו אתה תחכה לי חצי שעה'".
חיכית?
"בטח שחיכיתי. חצי שעה הוא מתעסק עם העניינים שלו, ואני מסתכל עליו. זה היה אחד הדברים הכי מוזרים שחוויתי. בקיצור, הוא קיבל אותי, שכרתי דירה בקמואל פינת פנואל בשכונת התקווה והתחלתי ללמוד. ארבע שנים הייתי שם".
ואיך היה?
"קשה. לא הייתי מהשחקנים הבולטים שם. אני זוכר שכשהשחקנים עשו 'השתחווייה' לא היה מספיק מקום על הבמה, ואני, בצד, הייתי מוצא את עצמי משתחווה לקוליסה. הייתי אומר לה 'יום יבוא ואנחנו ניפגש בנסיבות אחרות'".
ובלילות המשכת ללכת לקאמל בשביל לעבוד על זה.
"בהפסקות הייתי יושב וכותב פאנצ'ים ללילה, מגיע למרתון, מופיע בסוף, בארבע בבוקר, מול האחרונים והמעטים".
מה הדבר הכי הזוי שקרה לך בהופעה?
"פעם התפשטתי בהופעה, מול שולחן של איזה ארבע בנות שנשארו שם אחרונות. ביקשתי שיישארו, והן אמרו שסבבה אבל שאני צריך להוריד בגד על כל פאנץ' שלא עובד. רוב הפאנצ'ים לא עבדו כי הייתי עדיין צעיר, ואז אני מוצא את עצמי מוריד תחתונים, אומר 'תודה רבה, הייתי שחר חסון' ויורד מהבמה".
איך אתה הכי אוהב להתמודד עם המציקים בקהל?
"בדרכי שלום, אם אני יכול. אם זה לא הולך אני יורד עליהם קשות".
תעליב אותי כאילו אני מציק לך בהופעה.
"אתה עובד בעיתון, נכון?".
שבועון.
"אז אני ארד על מחלקי עיתונים. אחר כך אני ארד על השיער שלך, שנודד. מה זה המפרצים האלה? אני יכול להחנות שם יאכטה".
נא להמתין לטעינת התגובות
ברייטינג תמצאו את כל מה שמעניין בעולם הבידור הישראלי והעולמי: טלוויזיה, רכילות, מוזיקה, קולנוע, חיי לילה ופרסום. להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו 03-7642122. 
אקו"ם