"הכי התאכזבתי ממרגול": ראיון עם צביקה פיק
הפרידה מ"כוכב נולד", ההשוואה לפבלו, ההסתתרות של נינט, הכעס על גלגלצ, הזעם על צוות "המאסטרו", האכזבה מהחברה הטובה מרגול שלא תמכה בו בזמן האבל על אמו, אה, כן, וגם ההערצה לבת הזוג הוותיקה שירה. צביקה פיק ממשיך ליהנות מהחיים, מוציא סינגל חדש ומבטיח להישאר צעיר לנצח. מונולוג חושפני, נראה אתכם נשארים אדישים
אבל הייתה הופעה מצוינת. אני מאוד מעריך אותו. כל שיר של אלטון זה סוף העולם, והוא פסנתרן... איזה פסנתרן. הוא עושה כאלה דברים מסובכים, אחרי ששומעים אותו אפשר להפסיק לנגן.
אתה יודע שאני פסנתרן, נכון? יופי, אבל נגינה כמו שלו זה משהו נדיר. גם הוא, כמובן, מקור השראה בשבילי. כל אמן שאני שומע הוא מקור השראה, גם הרעים וגם הטובים. כל דבר משפיע עליך קצת, ומהמכלול הזה אתה הולך ויוצר. גם מועדונים, קריוקי, אופנות, טלוויזיה - הכל משפיע עליי, וכל ההשפעות האלה מתנקזות לאלבומים שלי.
האלבום החדש הגיע בתקופה שנורא רציתי להוציא חומר משלי, אחרי שנים ארוכות שלא עשיתי אלבומים לעצמי. כתבתי שירים לאנשים אחרים -"לילה סתווי”, “נשמתי”, “חלומות מתגשמים” - והתעסקתי בהמון פרויקטים כמו “תמיד אותו חלום”, “מרי לו” בהבימה ו”כוכב נולד”, אבל לעצמי לא כתבתי ולא הוצאתי שירים, כי פשוט לא הרגשתי שזה זמן נכון. כתיבה זה מאבק גדול, ואתה צריך להיות במקום הנכון בשביל לעשות את זה. ולא הייתי. זה להיוולד מחדש, ולידות זה קשה, אבל גם מדהים. עכשיו אני במקום הנכון".

"עשר השנים האחרונות היו עבורי תקופה מאוד טובה, אחרי עשר שנים שבהן לא הלך לי כל כך טוב. אפשר לחלק את זה ללפני “דיווה” ואחרי “דיווה”. עד “דיווה” לא היה ברור מה קורה איתי - ההופעות לא היו מלאות, התקליטים לא כל כך נמכרו וקצת שכחו אותי.
ממופעים מול 40 או 50 אלף איש שעשיתי בפארק הירקון או בעיר הנוער, מצאתי את עצמי יורד להופעות במועדון של 200 מקומות, כשרק 50 איש מגיעים. זה לא משמח, בשביל אף אמן. אחרי ההצלחה הגדולה של שנות השבעים והשמונים באה ירידה שכזו, שהייתה די טבעית. אפילו ציפיתי לזה, ואני זוכר שראיינו אותי אחרי שנבחרתי לזמר השנה בפעם העשירית או משהו, ואמרתי “נו, טוב, בטח בשנה הבאה כבר לא תראיינו אותי”. ככה זה, במדינה כל כך קטנה נורא קשה למצוא חן בעיני התקשורת והקהל לאורך זמן. זו מלחמה מתמדת.
ואז קרה הסיפור המדהים של “דיווה”, שלא כלל רק את הזכייה באירוויזיון. “דיווה” מסמל עבורי מהפך בחיים
”דיווה” הביא את המוזיקה שלי חזרה לעניינים, וזה די נדיר כי באירוויזיון הזמר הוא שמקבל את כל התהילה, ובאמת דנה זכתה להמון תהילה מהשיר - היא זמרת ענקית - אבל גם אני התגליתי מחדש. מה זה “התגליתי מחדש”? זה תוכנית הטלוויזיה “המאסטרו” עם הרייטינג ההיסטרי והשידורים החוזרים, זה השיפוט ב”כוכב נולד” במשך חמש שנים, זה המחזמר “מרי לו”, שנכתב על פי שירים שלי, ויותר מ־500 ההצגות שרצו, זה הסדרה “תמיד אותו חלום”...
תבין, אותי אף פעם לא פינקו כמו את שלמה ארצי או ריטה, כמו את הזמרים הישראלים האחרים. תמיד הייתי די חריג, ואפילו היום יש תגובות מוזרות לבגדים שלי בהופעות, להתנהגות שלי, לסגנון החיים שלי, והנה - פתאום אני מוצא את עצמי שוב במרכז העניינים, והתיאטרון הלאומי מעלה מחזמר מהשירים שלי וההופעות שלי מפוצצות בבני נוער ובילדים. ילדים! הם שרים את “שיר הפרחה” ואת “אהבה בסוף הקיץ” מילה במילה, לא מתוך נוסטלגיה אלא מתוך אהבה אמיתית לשירים שנכתבו לפני שהם נולדו. זה לא מובן מאליו.

בניגוד לאמנים אחרים, בוא נגיד “במעמדי”, אני לא מסתגר בבית. אני יוצא המון ואני מאוד פתוח. זה נורא נעים לי, לבוא במגע עם אנשים. אני אוהב את הקריירה שלי ואוהב את החיים שלי, אז למה לא? אם לא טוב לך עם זה, עם ההערצה, תחליף מקצוע.
גם עם התקשורת אני מסתדר מצוין. התקשורת היא חלק מהעבודה. צילומים, שערים, כתבות, הופעות בטלוויזיה - אני פשוט אוהב את זה. יש כאלה שלא אוהבים את זה. צלצל לנינט - היא תענה לך? היא לא תענה לך. אני לא יודע ממי היא מתחבאת. אולי מעצמה.
אתמול בהופעה של אלטון ג’ון הסתובבתי עם 50 אלף איש באצטדיון, ומטבע הדברים - אתה יודע איך זה ישראלים - 49 אלף איש אומרים לך מה דעתם עליך. כולם מדברים איתך, כולם באים - אבל אני אוהב את זה, מה לעשות. בחיים שלי לא קיבלתי אהבה והערצה כמו שאני מקבל בחודשים האחרונים.
הנה, השבוע ראיינה אותי גאולה אבן לערוץ 1, והפרשן הפוליטי, בחור בשם עודד, סיפר כמה הוא אוהב את המוזיקה שלי. איזה כיף לשמוע את זה ממישהו בשידור טלוויזיה. גם כשאני שומע דברים כאלה ברחוב, באופן יומי, הם ממלאים אותי באושר. מה יותר טוב מלהיות אהוב ומוערך על ידי אנשים? אבל מה לעשות, יש גם כאלה שלא אוהבים.
על גלגלצ, הכישלונות באירווזיון, "המאסטרו", שירה מנור וכמובן, סוגית "כוכב נולד" - בגיליון "רייטינג" החדש