זורחת: ראיון עם נועה וולמן
נאמר זאת כך: זאת לא הייתה השנה הקשה בחייה של נועה וולמן. היא צדה ערפדים ב"חצויה" ומתייקת קלסרים ב"המשרד", וגם הולכת לים ומתכרבלת עם החבר. כמו שצריך. אבל הנה הבדל אחד משאר בלונדי-כוסיות שיעפעפו את דרכן בין טלנובולה לקמפיין גופיות: היא מצחיקה. צוחקת על עצמה, על התעשייה, ועל כל פרט שולי שאפשר לפטפט עליו חמש דקות ברצף. אותנו זה קנה
נשמע כמו הפרעת ריכוז.
“לדעתי הטלוויזיה דופקת אותנו”.
לי דפק את הריכוז העומס באמצעי תקשורת, הגעתי למצב שאני חייבת לעשות כמה דברים במקביל כדי להתרכז.
“זה סימן שאת במחזור”.
הא?
“בפרסומות למחזור כל הזמן אומרים לך שכשאת במחזור את יכולה לעשות כל מיני דברים בבת אחת, לא? אני אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה, אבל כנראה זה ככה אצל רוב הנשים”.
נו, לא הייתם מדלגים איתה לאחו בסלסילה? מדלגים. אנחנו נפגשות ברחוב, היא בשמלת קיץ על גוף מעורר קנאה ואני לא, אנו מנפנפות זו לזו ומתקרבות. “היי, זה כמו בליינד דייט!”, היא אומרת.
בשבילך, אולי. אני ידעתי איך את נראית.
“באמת? דווקא אף פעם לא מזהים אותי. המוכר בקיוסק לפני כמה זמן שאל אם אני אחות של נועה וולמן. אמרתי לו אממ, זו אני. הוא אמר לי שלא, נועה וולמן יותר גבוהה. לא מזהים אותי ברחוב”.
אבל היית ב”תיכון השיר שלנו”, לא ניגשים אלייך ילדים?
“בטח. כשאני יושבת עם דון לני גבאי”.
אולי זה לטובה.
“כן, כי כשכן מזהים אותי, זה מיד נהיה נחיל וזה מפחיד נורא. באה ילדה אחת ואת מאשרת שאת מי שהיא חושבת, ופתאום כל הילדים ברדיוס מגיעים, גם אם הם לא יודעים מי את. הייתי בהקרנה של ‘חצויה’, הילדים התנפלו על כולם, ופתאום אחת הילדות זיהתה אותי מ’תיכון השיר שלנו’. בא נחיל ילדים, ילדה אחת קפצה לי על הגב וצרחה ‘ספיר!’, ואחת הילדות ביקשה שאחתום לה ואז אמרה לחברה שלה: ‘מי זאת בכלל?’, אמרתי לה: ‘אם את לא יודעת מי אני, איך אני אדע שלא ביקשת את החתימה שלי כדי לזייף צ’קים?’. היא לא הבינה, נדמה לי”.
נשמע כמו חוויה קשה.
“אה, וכששתיתי כוס מים אחת הילדות לקחה לי את הכוס ושתתה את המים שלי. זה היה קצת חולה”.
וולמן, ושימו לב למשחק המילים העדין, חצויה בימים אלה בין שני עולמות: עולם הערפדים האימו־סקסי ושופע הטף של “חצויה” ועולם המבוגרים האפרורו-פאתטי של “המשרד” המתהווה. ב”חצויה” היא מגלמת את לוסי, ציידת ערפדים מופנמת, וב”משרד” - את שירי, צעירה פלרטטנית צוהלת. כאן היא מתקוטטת עם שדים, שם היא ממיינת קלסרים. מתכון להפרעה דו־קוטבית, אבל היא מסתדרת. “בצילומים של ‘חצויה’ אני נמצאת רק פעם בשבוע”, היא מבהירה, “ובשאר הימים אני ב’משרד’. כך שלא יצא לי לחוות את כל ההוויה שיש על הסט של ‘חצויה’. הם חוו דברים בלעדיי, כי אני תמיד מגיעה אחר כך”.
מתי למשל הרגשת מחוץ לעניינים על סט “חצויה”?
“פעם באתי לסט בסוף היום והם עשו מלחמת מים. ונפגעתי מהמים, ולא יכולתי להתמודד עם זה, כי אני כזאת לא מגניבה. לא יכולתי לזרום איתם ולשחק במים. אני כזאת פארטי פופר”.
גם מי שלא זורם עם המים יזרום עם סצנות אקשן מטלטלות טחול. הדמות של לוסי היא אמנם ציידת ערפדים, אך “היא לא כל כך טובה בלחימה”, נאנחת וולמן בחמלה, “אבל שתהיה בריאה, היא מנסה!”. כתוצאה
אותנטיות זה חשוב בסדרות ערפדים.
“בהתחלה לא ידעתי שזה ככה. הייתי בשוק מזה. בכלל, יש הרבה דברים בטלוויזיה שאת מגלה שהם אחרת כשאת נמצאת בפנים. כשהייתי ילדה חשבתי תמיד שכשאנשים מתנשקים בסרטים הם שמים ניילון נצמד, כי לא יכול להיות שהם מתנשקים באמת, חייב להיות טריק. וכשהגעתי לסט הראשון שלי הייתי בשוק לגלות שזה לא ככה. זה פוצץ לי בועה של תמימות”.
במשרדי “המשרד”, כאמור, היא לא עפה לתוך שום קיר אלא פשוט עושה דברים. “זו הגדרת התפקיד של הדמות שלי, ‘דברים’”, היא מסבירה, “שירי עושה דברים – מכינה שרשראות אטבים, משחקת סוליטר, כותבת דברים על פוסט איט. שזה יכול להיות מאוד דרמטי, כי צריך לדעת לבחור את הצבע של הפוסט איט, ולפעמים הוא יותר מדי ורוד”.
את רוב הזמן בילית ב”משרד”, בטח שם היה יותר קל להרגיש חלק מהקבוצה.
“כן. למלי לוי, לאיילת רובינסון, לעמיר וולף ולי יצא הרבה זמן המתנה יחד, כשהיינו מחכים לסצנה שלנו. אז היה לנו מלא בונדינג, היה לנו זמן להמחיז את הריקודים של הספייס גירלז למשל. היה אחלה. אלה גם אנשים שנורא מצחיקים באופן טבעי, בייחוד מעיין בלום. הוא הורס. יש משהו גם בלעבוד עם אנשים שיש להם יותר ניסיון בתעשייה, שאת מרגישה שמכוונים אותך”.
בסט אחד את מוקפת בבני גילך ובסט אחר באנשים מבוגרים יחסית. איפה יותר נוח לך?
“ב’משרד’ אני הכי צעירה בסט, ב’חצויה’ אני יחסית זו שיש לה יותר ותק. וכשאני יושבת עם האנשים ב’חצויה’ אני מרגישה שהמקום שלי משתנה, מרגישה יותר מבוגרת. ב’משרד’ אני כאילו מוקפת בענקים, אני מרגישה שעוטפים אותי שם. גם החבר’ה ב’חצויה’ ממש חמודים, פשוט היה לי איתם פחות זמן משותף כי אני באה רק פעם בשבוע. הם גם עסוקים בדברים לגמרי אחרים”.
מה זאת אומרת?
“אני, מבחינת ההתנהלות היומיומית שלי יותר במקום של החבר’ה ב’משרד’, שהם כבר בזוגיות ארוכה ויש להם שגרה אחרת מהחבר’ה של ‘חצויה’, ששם הבנות עוד יוצאות בערב ועסוקות בבגדים ותיקים ושיער. פחות קל לי לשבת איתן ולדבר על הדברים האלה כי אני לא מבינה בזה, אני לא יודעת מה להגיד על בגדים. אחותי עושה סטיילינג ודואגת לדברים האלה בשבילי, אני לא מלבישה את עצמי. זה באמת לא רעיון טוב שאעשה את זה לבד. לכן אני די מרגישה בעמדת נחיתות כשהבנות שם מדברות על שיער. מה כבר יש לי להגיד על שיער? אני חופפת”.
ב”משרד” חוזרת וולמן למקום שמייחד אותה משאר בלונדי-כוסיות שיעפעפו את דרכן בין טלנובלה לקמפיין גופיות חדש: היא פשוט מצחיקה. צוחקת על עצמה, על התעשייה, על כל פרט שולי בחיים שאפשר לפטפט עליו חמש דקות רצוף ואז להתנשף “שיואו, איפה היינו?”. אותי היא הרשימה במיוחד בתפקיד הטיפשולה החמודה ב”דבר עם הסוכן שלי”, שבאמצעות שאלות מפגרות/מבריקות והבעה חלולה הצליחה להוציא ללא מעט סלבז נפוחים את האוויר. אני מתרשמת עכשיו עוד יותר כשהיא מספרת לי שאת השאלות היא הייתה מאלתרת בעצמה. המרואיינים הנבוכים התלהבו קצת פחות. “כשבאתי לראיין אנשים ב’רוקדים עם כוכבים’”, היא משחזרת, “ניגשתי לליאור מילר ואמרתי ‘שיואו, ליאור! עם איזה כוכב אתה רוקד?’. הוא הסתכל עליי קצת בשוק, והסתכל על העורכת כאילו הוא שואל ‘זה אמיתי?’, וככה זה נשאר בעריכה”.
קשה לאנשים לצחוק על עצמם.
“אני חושבת שאנשים בארץ לא מספיק צוחקים על עצמם. בארה”ב אנשים עומדים בתור להיכנס ל’סאטרדיי נייט לייב’ ולצחוק על עצמם, וכאן לוקחים יותר קשה. אבל אני חושבת שהיה משהו בסתימות הקלילה שלי ב’דבר עם הסוכן שלי’ שגרם לאנשים להרגיש שזה סבבה. אני מניחה שאם את, למשל, היית פותחת ראיון עם ליאור מילר בשאלה כמו ‘דאגנו לך, חשבנו שנחטפת לגיהינום’ הוא לא כל כך היה משתף פעולה בראיון. אבל תנסי את זה ותספרי לי איך היה”.
למה לא להמשיך להתעקש על להיות קומיקאית? יש לך את זה.
“תודה. אני מאוד נהנית מהמשחק ואוהבת שיש טקסט כתוב ודמות שאת ממציאה. בתור קומיקאית זה אחרת, צריך להיות מכונת פאנצ’ים, ואני לא רואה כרגע מסגרת שמתאימה לי”.
מה כן יתאים?
“הייתי רוצה שיהיו יותר סיטקומים בארץ. סיטקומים כמו באנגליה, עם הומור כזה שאת לא יודעת איך לאכול אותו. הקומי בא לי יותר בטבעיות, בעיקר כי אני הרבה פחות עסוקה באיך הדברים נראים. בחורות אחרות אולי היו פוחדות להציג את עצמן כסתומות בטלוויזיה, כדי לא להיתקע באימג’ הזה. אני פשוט לא מוטרדת מזה”.
לשבת עם וולמן לכוס מיץ זה כמו לשבת עם אחותי הקטנה והבלונדינית, אבל למרות 23 שנותיה ופרצוף ה”כרגע ברחתי מהבייביסיטר שלי, אפשר סוכרייה, דוד?” שלה, וולמן היא דווקא מז’אנר ה”למעשה אני זקנה ברוחי”. לא סתם היא מרגישה בבית בקאסט הבורגני של “המשרד” - היא מתכרבלת כבר שבע שנים עם אותו אהוב נעורים (תום, עוזר סמנכ”ל בחברת מדיה), גרה בגבעתיים, יוצאת מהבית לעתים רחוקות. תסתכלו עליהם ותראו את דודה שלי. “אני ממש מלבנה. אפילו לא מרובעת”, היא מגדירה, “כי למרובע יש תבנית, ואני לא בתבנית”.
שבע שנים של זוגיות בגיל כל כך צעיר, את לא מרגישה לפעמים שפספסת כמה הרפתקאות?
“איזה, התמזמזות מזדמנת?”.
גם. וגם קצת להתנסות, לטעות, לחפש.
“הו כן, זה נשמע מה זה כיף. בייחוד כשחברות שלי מספרות על דייטים גרועים שהיו להן, אני מה זה מקנאה. לא, אני לא מרגישה שאני מפספסת. ואם בגיל 40 ארגיש פתאום שבא לי לחוות דברים, אנחנו נתפרע ביחד. נשתה טקילה. עם התולעת והכל”.
אז אם אתם לא אוהבים לצאת, איך אתם כן מבלים?
“הרבה פעמים הוא משחק פלייסטיישן עם חברים ואני על הספה קוראת ספר. לפעמים אני יכולה לשחק איתם, אם זה לא משחק של כדורגל. כדורגל זה לא לבנות, סליחה על ההערה השוביניסטית. אני אוהבת משחקים של בנות, שאת צריכה להציל מישהו או לקפוץ מעל דברים. דברים שהם לא מאתגרים מוטורית”.
את לא ממש פוקדת השקות ואירועי ברנז’ה.
“אני סובלת נורא מאירועים במקומות קטנים בלי חלונות ועם מלא עשן. אם עושים עליי ניסוי מדעי שלפחות יראו לי את המחקר אחר כך, אני לא אבזבז את זמני בקופסת עשן אם זה לא מועיל לאנושות”.
כן, אבל לפעמים זה חלק מהעבודה. להישאר בתודעה, להתמנגל.
“אני לא מספיק בברנז’ה כדי להבין באמת את המטרה במסיבות האלה, אני יותר בקטע של ‘אוף, לא רוצה לצאת עכשיו מהבית’. אבל אני לא מתחבאת, אני כן הולכת לים, למרות הפפראצי, שזה יכול להיות מלחיץ. את אף פעם לא יודעת שהם שם, ורק רואה אחר כך את התמונה. בעיקר בים, שיכול לצאת לך הציצי”.
ובכל זאת, לפעמים כדי ששחקנית צעירה ויפה תדחף את עצמה בתעשייה הזאת היא צריכה...
“לצאת עם ציון ברוך?”.
גם. אבל גם להיות חלק מהעולם הזה. הרבה שחקניות ודוגמניות מסתובבות באירועים מיוחצנים.
“כי הן יוצאות עם ציון ברוך!”.
הממ.
“אבל זה לא בשבילי, אני כבר בזוגיות לנצח. אני יכולה רק להתרועע עם ציון בקטע של ידידות. אבל אני לא כל כך מכירה אותו”.
אז מה, ציון זו הדרך היחידה להתקדם?
“נראה לי שכן. סתם, לא, יש גם טקסי חניכה אחרים. אורי גוטליב, למשל. אפשר לצאת גם איתו”.
נא להמתין לטעינת התגובות
ברייטינג תמצאו את כל מה שמעניין בעולם הבידור הישראלי והעולמי: טלוויזיה, רכילות, מוזיקה, קולנוע, חיי לילה ופרסום. להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו 03-7642122. 
אקו"ם