ראשי » מעריב מגזינים » רייטינגגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

האלים משתוללים: ביקורת על "התנגשות הטיטאנים"

"התנגשות הטיטאנים" מספק כמה סצנות אקשן מוצלחות, אבל אל תגיעו אליו עם ציפיות בתחום הטקסטים, המשחק והמקוריות

נתחיל בהצהרה: מילים אלה נכתבות בידי אדם המשתייך לקבוצה אתנית שנקראת באנגלית “Fanboy”. המילה מורכבת מצירוף של המילה “Fan”, דהיינו מעריץ, ו-”Boy”, דהיינו בוי, והיא מתארת אנשים שמרטיבים את עצמם למראה משפט כמו “את הגרסה הקולנועית ל’הוביט’ מביים גיירמו דל טורו” או “ההכנות לקראת צילומי ‘ספיידרמן 4’ בעיצומן”.

סרטי פנטזיה/מד”ב/אקשן גדולים ועתירי אפקטים הם הלחם, החמאה והצלוחית הקטנה של שמן הזית והבלסמי עבור אנשים כמונו, ואנחנו בולעים בשקיקה כל טיפת מידע וכל פירור אינפורמציה שחוצה את דרכנו ברשת ונוגע לסם הזה שלנו. לא נדרש הרבה בשביל לשמח אותנו: אנחנו בסך הכל דורשים כמה פיצוצים/חלליות/מפלצות/צבאות ענק שרק אפשר, קומפלט עם אפקטים שמצדיקים את שם התואר “מיוחדים” המתלווה אליהם.

זו התמכרות כמו כל התמכרות אחרת, וכמו שנרקומן מטושטש ונואש יזריק גם עמבה בהגיע הצורך, גם אנחנו נראה כל סרט שמציע לנו את אחד מהאלמנטים האלה. סיפור טוב, שחקנים משובחים ומוזיקה מלהיבה רק משדרגים בשבילנו את החוויה, אבל גם כשהם חסרים אנחנו עדיין נהיה שם.

אין פאנבוי בעולם שיאמר לכם ש”וולברין” היה סרט טוב, למשל, אבל תהיו בטוחים שהסרט הנ”ל נח בהארד דיסק שלו לצד יצירות מופת כמו “ג’י.איי.ג’ו: כוח המחץ”, “שליחות קטלנית: התעוררות” וההמשכון של “רובוטריקים”, שהוא פשע נגד האנושות. וגם אני כזה - “2012”, סרט האסונות האובר-גרוע של רולנד אמריך, מציץ מנגן הווידיאו שלי ברגעים אלו ממש.

כאלה אנחנו, אבל אבוי, ההתמכרות הזאת הולידה בעיה לא צפויה: אם נישאר לרגע במטאפורת הסמים, איך יגיב הדילר שמבין כי הלקוחות שלו מוכנים לצרוך גם חומר שדולל עד כדי היעלמות? הרי כשמדללים ומייצרים במהירות אפשר להכפיל את ההכנסות. כן, הדילר הנ”ל יספק לכם זבל של חומר, ואלו שמחליטים החלטות בהוליווד עושים בדיוק את אותו הדבר. “איך נביא את הילדים המחוצ’קנים האלה לקולנוע בלי להשקיע יותר מדי במה שמצריך עבודה וכסף?”, הם שואלים זה את זה בבריכת המלון בבל אייר, ועולים על הפתרון המדולל מכל: רימייק לסרט שהיה די גרוע כבר בפעם הראשונה, עם שחקנים בעלי שם, כסות תלת-ממדית מטעה ותקציב עתק שמוקדש רובו ככולו לאפקטים מיוחדים עצומים.

התוצאה? פאנבויז מכל העולם נוהרים לבתי הקולנוע כדי לצפות באקסטרווגנזת האפקטים החדשה, מבינים ששוב דפקו אותם וחוזרים

הביתה לראות את “גברים בחלל” בפעם ה-600. כשייצא ההמשכון השלישי והבלתי נמנע של “רובוטריקים” הם יהיו שם שוב, וזו המעגליות המצערת של כל העניין. אפקט ההתמכרות.

“התנגשות הטיטאנים”, שעלה בשבוע שעבר על המסכים, היה אמור להיות חגיגה קטנה לקהילת הפאנבויז. הסיבה העיקרית היא החיבה הנוסטלגית של מביני דבר לסרט המקור בעל אותו השם שיצא ב־1981 וכלל אפקטים בסטופ מושן מאת אחד מחלוצי התחום, ריי הריהאוזן האגדי. אמנם מדובר בסרט גרוע, שטותי ומרושל קמעה, אבל לפעמים דברים משתפרים כשמביטים עליהם ממרחק שנים: בעיניים מודרניות נראה “התנגשות הטיטאנים” המקורי כחגיגה קאמפית ומבדרת שמשתוללת בחן עם תמת התככים והמזימות שבפנתיאון האלים היווני. האם מתישהו בעתיד נוכל להתרפק על העיבוד החדש, החלול ועצום התקציב (125 מיליון דולר)? אני בספק.

הסיפור הוא מישמש מבולבל של כמה סיפורים מהמיתולוגיה היוונית. כל היכרות עם המיתולוגיה הזאת, שטחית ככל שתהיה, עלולה להפוך את חוויית הצפייה לקשה יותר עבורכם. פרסאוס (סם וורת’ינגטון, השחקן האוסטרלי מ”אווטאר”, שהוא למעשה רובוט שמתחזה לשחקן אקשן) מאומץ בילדותו על ידי משפחת דייגים טובת לב שמוצאת אותו מיטלטל על פני הגלים בארון לצד גופת אמו. כשהילד מתבגר והופך לאוסטרלי צעיר ובעל הבעה אחת של נחישות, הוא מאבד את משפחתו החמה במתקפה אכזרית של האדס (רייף פיינס, שהגיע לקחת צ’ק), שליט ממלכת המוות ואחיו של זאוס מלך האלים (ליאם ניסן).

פרסאוס, שהבעתו היחידה משתנה בינתיים לזעם, מגיע איכשהו לעיר ארגוס ושם קורא תיגר על האלים. אחרי שהאדס מתגלה לפני חצר המלך ומודיע להם נחרצות שבעוד עשרה ימים הוא משחרר מפלצת ימית אדירה, הקראקן, אם המלך לא יקריב את בתו השווה כדי להוכיח את אמונתו באלים, יוצא פרסאוס למצוא את הגורגונה מדוזה ולכרות את ראשה. הראש, מתברר, יכול לחסל את הקראקן, אבל כדי להגיע אל התפלצת צריך פרסאוס לחצות מדבר, להילחם בעקרבים ענקיים, להיכנס לגיהינום, למצוא את מדוזה ולהרוג אותה תוך שהוא נמנע מלהביט בעיניה, כי אפילו מבט קטן יהפוך אותו לאבן.

ובכן, פה אין ממש בעיה. גם ביומיום חולק וורת’ינגטון את קשת הרגשות שהוא מסוגל להפגין עם כמה תצורות גיאולוגיות. פיינס וניסן, שחקנים מבריקים בדרך כלל, נהנים קצת עם התפקידים המוגזמים שלהם אבל די ברור שהם פה בשביל לעשות לביתם. בכלל, זו מהות הפרויקט הזה: “התנגשות הטיטאנים” הוא מצגת של אנשים שבאו לנפק את 300 מיליון הדולר בקופות ולעבור לפרויקט הבא. לואי לטרייה, הבמאי הצרפתי, כבר הוכיח את האג’נדה הזאת בגרסה האנמית שלו ל”הענק הירוק” (להבדיל מגרסתו המרתקת אך פגומה של הבמאי אנג לי) וב”המשלח” ו”המשלח 2”, שני סרטי פעולה משמימים שביים עבור לוק בסון, במאי מוצלח בעבר ומפעל לייצור סרטי אקשן נשכחים בהווה.

אבל מה עם הפאנבויז? האם הם יבואו על סיפוקם או ששוב יחזרו הביתה עם ההרגשה שאנסו להם את העיניים? התשובה מורכבת. מצד אחד מצליח “התנגשות הטיטאנים” ליצור כמה סצנות אקשן מוצלחות במיוחד: הקרב עם העקרבים הענקיים הוא מלאכת מחשבת של אפקטים, עריכה ורעש, והקראקן המאיים מתגלה כמפלצת ענקית ומוצלחת למדי שזורעת בעיר ארגוס הרס פוטוגני להפליא. אבל מה בדבר המשחק העצי, הטקסטים המביכים והיעדר המקוריות הבוטה?

למעשה “התנגשות הטיטאנים” שודד קצת מכל סרט פנטזיה/אקשן שראיתם: קצת מ”שר הטבעות”, קצת מ-”300” וקצת מ”שודדי הקאריביים 3” (הקראקן, למען השם) אבל לא מצליח לתפור מכל אלה מוצר הולם. זה מה שהוא, בסופו של דבר, מוצר פגום וגנרי, וראוי שכל פאנבוי (או צופה מן המניין) שמתכנן לצפות בסרט יידע זאת. האפקטים כיפיים ואת מנת הרעש והקרבות תקבלו, אבל כשתגיעו הביתה שוב תרגישו שנדפקתם.

"התנגשות הטיטאנים" ("Clash of the Titans"), ארה"ב-אנגליה 2010, 98 דקות

ביקורות וכתבות נוספות במגזין רייטינג החדש

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...