מדינה בתוך קופסה
היה מצחיק. היה עצוב. היה מעולה. היה מגעיל. כי יש לנו ארץ נהדרת. מיוחד ליום העצמאות: בחרנו את 62 הרגעים הכי ישראליים בטלוויזיה
השנה היא 1978, השלום עם מצרים באוויר, ואהוד יערי - אז כתב צעיר ונמרץ לענייני ערבים - מבקש רשות לטוס לקהיר כדי לסקר ועידה שמכנס אנואר סאדאת. הוא לא מקבל אותה. אז מה. יערי ואלכס גלעדי מתגנבים לשדר ממצרים בכל זאת. שובבים.
2. דודו טופז בממלכת השוקולד
הרבה רגעים אולטרה ישראליים של טירוף סיפק דודו טופז במהלך הקריירה שלו. הכתובת הייתה על הקיר. וכשנקלעו כדורי שוקולד לפיה של חלי חיים מאותגרת המשקל, הבהבה הכתובת באור אדום וזוהר. ההמון חשב אז שזה נורא מצחיק. בעעע עלינו.
3. גבירותיי ורבותיי, מהפך
חיים יבין שולף מהשרוול את כותרת המהדורה הטובה בכל הזמנים ומוכתר כ”מר טלוויזיה”. היה גם איזה משהו עם התוצאות של הבחירות.
4. לא לוקחים מפתח של חביתוש
בטח שלא בלי רשות של רגע ודודלי. פיסטוק לא ידע עם מי הוא הסתבך, ודור שלם וצייתן גדל על מוסר ההשכל המבעית הזה. מיותר לציין שכל זה קרה לפני שענת קם נולדה.
5. כיף להיות צמא
לתוכנית קראו “מילקשייק” ולמגישה קראו צופית גרנט. במסגרת דיון על סגולותיו הבריאותיות של השתן הדגימה גרנט לגימה הגונה מהמשקה הזהוב. גם אחרי הפצצה האיראנית יהיו מי שלא ישכחו לה את זה. נגיד, אנחנו.
6. לא, אדוני השר
דן שילון והמעגל שלו משכנעים את שר האוצר, בייגה שוחט, לחבוש תרבוש ולנגן על משולש מתכת לצדו של ז’וז’ו חלסטרה. תמצית מזוקקת ומזוככת של ישראליות ערוץ שתיימית טהורה ומרגעי המפתח בקריסתה של הפוליטיקה הישראלית.
7. גם הלב מתרסק
זה היה כל כך טראגי שאי אפשר היה להאמין שזה קורה. המעבורת קולומביה מתרסקת לרסיסים עם כניסתה לאטמוספרה, ואילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון - איננו. אביו יושב באולפן עם איתן בן אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר, שמחזיק לו את היד. כל המדינה בוכה איתם.
8. ערב טוב, ניצנים
קיץ 2003. חוף ניצנים. נינט טייב לוקחת את הגמר הראשון של “כוכב נולד” ואומה שלמה מתאהבת בה. אמנם באובססיביות של סטוקרית חולת נפש, אבל מתאהבת בה. פחות או יותר הפעם האחרונה שהתרבות הישראלית הגיעה לאיזשהו קונצנזוס.
9. ברח לו הביבי
איציק מרדכי עושה קציצות מביבי נתניהו בעימות הטלוויזיוני ביניהם לפני בחירות 99’. “תסתכל לי בעיניים”, הוא אומר לו, ומדינה שלמה נדהמת לראות את אשף התקשורת של הליכוד מובס. רק תזכירו לנו, מי זה איציק מרדכי?
10. לא באנו בלובה
הו, לובה. כמה חכמה היית בשביל קופאית בסופרמרקט. דמותה האדירה ב”ארץ נהדרת” הייתה ניסיון סאטירי חלוצי לסמן את הגזענות הישראלית במערומיה. כפי שכולנו יודעים, זה מאוד עזר. אבל טל פרידמן גאון.
11. וואלה, אתה קריפ
עם הופעתו של ערוץ 2 עלינו ליגה בכל הקשור להפקת פרסומות. ולא נשכח את הפעם הראשונה: ליאור מילר ויעל אבקסיס חושפים את עצמם זה בפני זה בחסות קסטרו על רקע קאבר של ירמי קפלן לרדיוהד, וסוללים דרך לעולם סליזי שכולו בר רפאלי ונועם טור. כבוד.
12. הו הא מה קרה
“אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, בהכל”. צסק”א אוכלת אותה וטל ברודי נכנס לפנתיאון השפה העברית בלשון זכר.
13. יש גייז בעיר, תעביר
איגי אוהב את תומר. ותומר אוהב את איגי. הם גרים ב”פלורנטין” והם (אבשלום פולק ואורי בנאי) שני הגברים הראשונים שמתנשקים בפריים טיים של ערוץ 2. מצפייה ניינטיזית בסדרת הבכורה של איתן פוקס וגל אוחובסקי כמעט אפשר היה לחשוב שאנחנו מדינה נורמלית.
14. שלא כבדרך הצבע
התרגשות גדולה. חורף 83’, והצופה הישראלי נהנה מחידוש טכנולוגי אדיר: “מבט לחדשות” בצבע. דניאל פאר ודליה מזור מחייכים לראשונה שלא בשחור־לבן. אפשר לזרוק את האנטי־מחיקון לפח באופן סופי ולחכות עשור נוסף עד שיהיה ערוץ אחר לזפזפ אליו.
15. ברוך הבין את זה
קרב ענקים כזה לא היה בפוליטיקה הישראלית מעולם: בפינה הימנית ספי ריבלין מטעם הליכוד. בפינה השמאלית הגשש החיוור מטעם המערך. תעמולת הבחירות ב-84’ הייתה ההצגה הכי טובה בארץ ever.
16. לונדון לא מחכה לו
המלחמה הזאת התחילה ב-75’. אל אולפן התוכנית “טנדו” בהנחיית ירון לונדון מגיע אליל הזמר המזרחי נסים סרוסי וחוטף מהמגיש הרהוט ביקורת לעגנית וסמי גזענית (“רק ישראל השנייה מאזינה לך”). מאז, כפי שוודאי הבחנתם, נעלם הזמר המזרחי ממפת התרבות הארצית.
17. המהפכה הכתומה
94’ הייתה שנה כתומה. היה לנו יום כתום. הייתה לנו בחורה עם שיער כתום. וכל השאר היסטריה. אלן הידינג, דוגמנית הולנדית אנונימית, הייתה לנערת תפוזינה ולכוכבת הראשונה של הפסקת הפרסומות בערוץ 2. הדיון בפטמותיה נמשך כעשור.
18. שומרים על ראש נקי
הסאטירה הפוליטית הפרועה של “ניקוי ראש” הטריפה את חברי הכנסת והממשלה. ראש הממשלה גולדה מאיר כינסה דיון פרלמנטרי מיוחד בעקבות חיקוי אכזרי של שר האוצר. מאז אותם ימים לא חלה כל התפתחות אבולוציונית ביכולתם של פוליטיקאים ישראלים להתמודד עם סאטירה.
19. מי צריך תחתונים?
רגע של מחלוקת לאומית: האם אכן נתפסה עדי נוימן לשבריר שנייה ללא תחתונים במצלמות “האח הגדול VIP”? שנייה, נלך לבדוק שוב את הראיות המרשיעות באינטרנט. על לופ. ושוב, כדי להיות בטוחים. תחזרו אלינו בקשר לזה ביום העצמאות הבא.
20. כולם רוצים שקשוקה
אף אחד לא היה שומע על “שיטת השקשוקה” של מיקי רוזנטל אלמלא טרחו האחים עופר לעשות יחסי ציבור כה אינטנסיביים לסרט התיעודי שצולב אותם. אבל הם טרחו. ושמענו. ואחרי שכל גופי השידור השתפנו, נזכרנו למה ערוץ 1 בכל זאת עדיין רלוונטי.
21. ישראל מחכה לתחת
העונה הראשונה של “הישרדות” בגרסתה הישראלית יוצאת לדרך. עד מהרה מתגלה הכוכב הגדול של העונה: ישבנה החטוב של מרינה קבישר, שמקבל יותר דקות מסך מגיא זו-ארץ. שנים חיכינו שמישהי תיקח מאניטה פללי את תואר “הישבן של המדינה”. אשרינו שזכינו לרגע הזה.
22. יש לנו דיווה
גאווה לאומית: דנה אינטרנשיונל מנצחת במפתיע באירוויזיון, הומואים קופצים למזרקה בכיכר רבין, הגביע הוא שלנו, וישראל שוב נראית כמו מדינה ליברלית מתקדמת. לרגע.
23. אני, גלעד שליט
צמרמורת. דיכאון. תחושת אימפוטנציה. צער עמוק. שידור הקלטת של גלעד שליט משביו היה רגע שבו לבה של האומה כולה התכווץ. והרגע הזה עדיין נמשך ונמשך.
24. עד המלחמה הבאה
רגע נדיר של חמלה ישראלית: שלומי אלדר מעלה על הקו את ד”ר אבו אל עייש, שבנותיו הקטנות נהרגו לפני דקות מהפגזת צה”ל. הדמעות זלגו מעצמן.
25. מיצי מיצי מיצי
דן מרידור. היה פעם פוליטיקאי כזה. ואז באו “החרצופים” ומחקו אותו. מי אמר שסאטירה פוליטית לא עובדת?
26. ישבנים זורחים בלילה
ואלה שמות החלוצים: טל ברמן, דדו מילמן ורועי לוי. אף אחד כבר לא זוכר למה ומדוע, אבל במסגרת “פרפר לילה”, הלייט נייט העברי היחיד שלא עשה לצופיו פריחה, חשפו השלושה את ישבנם ברגע קסום ואינפנטילי. לא ברור מדוע מירי בוהדנה, אילנית לוי והילה נחשון לא מחזרו את הטריק.
27. לשרשר יש בית
לפלף. סבבי באבי. מה זה החארטה הזה באמא שלי. ז’וז’ו חלסטרה בא, ראה וניצח. בערוץ 2 ייסדנו את מדינת ז’וז’ואל. ובלכתו הוריש לנו את צביקה הדר.
28. אהלן וסהלן יא שייקה
“סאלם ותעלם”, 1980. זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל זה קרה באמת: שייקה אופיר, גדול הקומיקאים הישראלים בכל הזמנים, עם תוכנית ללימוד ערבית מדוברת בפריים טיים. פחות או יותר הרגע היחיד שבו באמת חשבנו שאולי ניטמע במרחב.
29. למי קראת צ’חצ’ח?
“כולנו יהודים! אחים! לוחמים! אבל שמעו, כאשר אותו, מה שמו, דו־דו טו־פז, אמר את האיוולת, את דברי ההבל ורעות הרוח שלו, כל הקהל שעמד אמש פה, הריע. עכשיו אני אספר לדודו טופז למי הוא התכוון” (מנחם בגין נואם בכיכר מלכי ישראל. הטלוויזיה מצלמת. בחירות 81’ מוכרעות).
30. ונחזור בתוך ארון
מלחמת לבנון הראשונה. המחאה הציבורית מתגברת. ב”מבט” משדרים כתבה ובה חיילים שרים “רד אלינו אווירון/ קח אותנו ללבנון/ נילחם בשביל שרון/ ונחזור בתוך ארון”. צה”ל מפיק לקחים ונסוג מלבנון כעשור וחצי אחר כך.
31. כאן התפצלו שידורינו
פיגוע בירושלים, משחק כדורגל בקריית אליעזר, ובערוץ 2 מחליטים לשדר את שניהם בו זמנית. כן, כבר במרץ 2002 היה די ברור שירדנו מהפסים.
32. יא באבא! יא איבני!
“זהו זה”. ספטמבר 1986. מוני ודבל’ה בשיאם. “סרט ערבי”. אבו־חומוס ובורגול. לא צריך להגיד יותר. הזיכרון הקולקטיבי כבר צוחק לבד.
33. מה קרה, מלחמה?
יכול להיות ש”דוד שלח אותי” הוא מערכון ישראלי יותר, אבל יאיר ניצני (בתפקיד בסאם עזיז, שגריר עיראק בישראל) הציל את המדינה יחד עם “העולם הערב” בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. בשנייה כבר לא היה לאף אחד כוח לצחוק.
34. המירוץ אחר מישל פייפר
דודו טופז ו”הראשון בבידור” משגעים את אומת הבטטות עם משימות מטורפות. זיו רובינשטיין משגע אותם חזרה ומצטלם באל.איי עם בובת קרטון של מישל פייפר. איכשהו זה לא נגמר במכות.
35. נתניהו מספר לחבר’ה
14 בספטמבר 1993. בנימין נתניהו נכנס בסערה לאולפן “מבט” ומתוודה שניהל רומן מחוץ לנישואים לאחר שנודע לו כי מתנגדיו הפוליטיים בליכוד מחזיקים בקלטת לוהטת שבה מתועדים ניאופיו. הפרשנים הפוליטיים חוזים שזה יחסל לו את הקריירה. חמודים.
36. כשבצינגלה היה נפאס
עכשיו כשבכל דרמה ישראלית יש לפחות דמות אחת שמתמסטלת חופשי זה אולי לא נראה כמו ביג דיל, אבל סצנת ניפוס הצינגלה ב”חדווה ושלומיק”, אי שם ב-1971 הרחוקה, הייתה חתרנית באמת. אומרים שהיה כאן שמח.
37. זוהי צפירת ארגעה
פארק דה פרינס. צרפת נגד ישראל. בעיטת נינג’ה של ראובן עטר מביאה ניצחון היסטורי בדקה ה-90. מאיר איינשטיין מאבד את זה וזועק “שעעעער!” בשארית קולו. “מאיר, תירגע”, ניסה אבי רצון להחזיר אותו לפאסון. כי בכדורגל השתפרנו עם השנים. בפאסון לא.
38. נשיקת המילניום
אומה שלמה עצרה את נשימתה, ובחצות הליל זה אכן קרה: מיקי חיימוביץ’ ויעקב אילון, האבא והאמא של מדורת השבט החדשותית, התנשקו בקולגיאליות לוהטת. באותו רגע ממש, לגמרי במקרה, החל העולם הנוצרי אלף חדש לספירתו.
39. דה ג’ואיש פיפל
“החמישייה הקאמרית” הייתה שיא של הומור ישראלי שטרם שוחזר. את “פלדרמאוס באולימפיאדה”, המערכון שבו מנסה מנשה נוי לשכנע שופט אולימפי ש”דה ג’ואיש פיפל סאפרד אינאף”, אפשר יהיה לשים על המצבה שלנו.
40. הצבא צועד על מסכו
זה היה הרגע שהגדיר את הטלוויזיה הישראלית. הרגע הראשון. השידור הראשון. בשידור ישיר ממצעד צה”ל של יום העצמאות 68’. העם היה כולו נרגש. כך היינו וכאלה נותרנו גם היום: פטריוטים. מיליטנטים. בטטות. לא בהכרח לפי הסדר הזה.
41. הנשיא חוטף ג’ננה
רגע לפני שהוא עוזב את בית הנשיא בבושת פנים מכנס משה קצב מסיבת עיתונאים ומסתער בחמת זעם על התקשורת. גדי סוקניק מנסה לקטוע את דבריו, קצב נכנס לו ברבאק ומורה להוציאו מהאולם. אומת הבטטות הישראלית תוהה איך לא התארגנה על פיצוחים.
42. אש על הפנים
1981. יגאל לוסין מעלה בערוץ 1 את “עמוד האש”, ובמשך חמישה חודשים מקבלים משלמי האגרה שיעור מאלף בהיסטוריה של העם היהודי. כמעט 30 שנה חלפו ואף סדרה תיעודית אחרת לא התקרבה לחשיבותה ולאיכויותיה. קצת עצוב. אם כי לא כמו השואה.
43. איזה מין יורם
גאונות קומית צרופה. כל שנייה של יהורם גאון ב”קרובים קרובים” - סדרה שהיא רגע ישראלי מוחץ בפני עצמה - היא קלאסיקה צרופה. אם היינו כותבים ב”הארץ” בטח גם היינו אומרים משהו על התמוססות מיתוס המזרחי הגאה (“קזבלן”) לתוך דמותו של הישראלי הנוירוטי (“יורם”). אבל עזבו.
44. בון סואר, ג’רוזלם
האירוויזיון מגיע לירושלים אחרי ניצחונם של יזהר כהן ו”אבניבי”. דניאל פאר השרמנטי וירדנה ארזי היפהפייה מקסימים את אירופה. “הללויה” לוקחת את הדוז פואה. “ג’ינגיס חאן” אוכל אבק. אנחנו אימפריה.
45. אף תפוז לא יזוז
מדינה שלמה זמזמה יחדיו “קח עוד תפוז, אתה יודע למה”. כמעט 30 שנה אחרי מותר כבר לחשוף: אף אחד לא ממש ידע למה, אבל היה לנו לא נעים להגיד.
46. באנו, ראינו, נדלקנו
“אהבה זה כואב” היא מהסדרות הראשונות שהתייחסו למתח החברתי והמעמדי בחברה הישראלית, אבל מבחינת צופיה התרחש הרגע הגדול שלה כשדנה ואורן עשו אקסטזי יחד. הכי סיכום תולדות הניינטיז בחמש דקות.
47. 4.11.1995, 22:30
איתן הבר יוצא אל גדודי העיתונאים שממתינים לו המומים מחוץ לאיכילוב. הוא אוחז נייר בידיו ומקריא מתוכו בקול רועד: “ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה...”. ברקע אנשים מתחילים לזעוק ולהתייפח. אם תקשיבו היטב תשמעו שהם עדיין בוכים.
48. כבוד הרב מתחרפן
רגעים רבים של שחוק ודמע סיפק הרב עובדיה יוסף לציבור החילוני המשתומם, אך אף אחד מהם אינו מתעלה על התקרית שבה צרח על ניצן חן, כתב ערוץ 1 דאז, וציווה עליו “תצא בחוץ!”, תוך כדי שהוא מגרש אותו ממסיבת עיתונאים שנערכה בביתו של אריה דרעי. ככה זה כשאוהבים.
49. קומבינת החומוס הגדולה
רפי גינת. קוליפורמים. מצלמות נסתרות. בדיחות על פיפי בחומוס. כנראה התחקיר העל זמני ביותר של “כלבוטק”, כמו גם הסיבה למבט המהורהר שנסוך תמידית על פניהם של מרבית המנגבים.
50. אתה שרוף בעיר הזאת
“השרוף” מעניק ראיון טלוויזיוני ראשון ל”יאיר לפיד”. במהלך הראיון הוא מסיר את תחבושותיו ותחתיהן מתגלה חיים צינוביץ’. מגזין “7 ימים” שפרסם ראיון מקיף עם “השרוף” אוכל את הפדיחה של הלייף, כפי שהיו אומרים בזמנו. צינוביץ’ שוב נעלם.
51. פסיכולוג, אוהב פסיכים?
“בטיפול” הייתה רגע השיא של היצירה בטלוויזיה הישראלית. גם אסי דיין היה בשיאו כפסיכולוג ראובן דגן. אבל קריסתו של המטפל בסדרה הייתה מקבילה לקריסתו של דיין בחיים, ובסופו של דבר הגיעה האלגוריה על הישראלי המתפורר קצת קרוב מדי הביתה. לא בטוח שאנחנו רוצים לראות איך זה נגמר.
52. זה סרק! זה סקס!
פרק שלם ב”פלורנטין” מוקדש לרצח רבין, אז עדיין צלקת טרייה ומדממת. על רקע המאורעות הקשים מזדיינים איילת זורר וסמי הורי בלהט נואש. הלכה המדינה, נשאר הליבידו. פרובוקטיבי? מתברר שלא כמו סקס על רקע תמונה של הבאבא סאלי.
53. בגלל המלחמה ההיא
“אתה חד עין, ידידי”, החמיא שימי ריגר לעפר שלח במהלך משחק NBA; “כן, זה מהמלחמה”, ענה לו שלח והזכיר לצופים את עינו האחת. רגע של קומדיה מקאברית משובחת. רק בישראל יכולה להישמע שיחה כזאת בין שני שדרי כדורסל.
54. המנגינה לעולם תישאר
ערב שבת. “סיבה למסיבה”. טוביה צפיר נותן את הטייק הסאטירי שלו ושל אפרים סידון על “עם אחד עם שיר אחד” ועל ממשלת האחדות בשרשרת חיקויים וירטואוזית שהייתה גורמת לאנשי “ארץ נהדרת” להחוויר. היה מדהים.
55. סופו של אהוד ברק
זה היה אמור להיות עוד ראיון סטנדרטי של פוליטיקאי בתוכנית אקטואליה. זה הפך לאחד הרגעים הנדירים שבהם מצליח עיתונאי לפרוץ את חומת הספין של הפוליטיקאי מולו ולצלוב אותו במערומיו. הקריירה של אהוד ברק לא התאוששה מאז המפגש עם נסים משעל. גם הקריירה של משעל לא.
56. אנגל בעורף האויב
כשריד אחרון לעיתונות המלחמה הקלאסית של פעם יצא איתי אנגל ללוות יחידה של צה”ל במלחמת לבנון השנייה. התמונות שאיתן הוא חזר, ירקרקות ומצמררות, הבהירו גם לגדולי התומכים במלחמה שהפעם פישלנו בענק. באסה לנו. פוליצר לאנגל.
57. לזה יש כסף
תרבות הדיון הבבונית של “פופוליטיקה” הפכה עם השנים לסטנדרט הלאומי. עם זאת, טרם נשבר שיאו של טומי לפיד, שהתנפל על אישה ענייה במסגרת התוכנית וקבע שעם הכסף ששילמה על תספורתה ניתן היה להאכיל עיר שלמה. אין כמו סולידריות חברתית.
58. המלך הוא ג’אנקי
זוהר ארגוב, הזמיר והמלך, מגיע אל אולפן “סיבה למסיבה”. הוא מספר למני פאר על התמכרותו לסמים קשים ומצהיר שנגמל והתנקה. אבל הטרגדיה ברורה לכל מי שרואה. כעבור פחות מעשרה חודשים הוא נאשם בגניבת נשק משוטר, נעצר ומתאבד בתאו. ועמוק, עמוק העצב בעיניים.
59. בובליל אוכל אותה
עבור רבים היה זה רגע שסימן את ניצחונה של ישראל השפויה: שפרה קורנפלד, חוזרת בשאלה אינטליגנטית ונאווה, מביסה בגמר “האח הגדול” את אליל ההמון יוסי בובליל. מצד שני, אם זה כל מה שנשאר מישראל השפויה, אולי הגיע הזמן להתאשפז באיזה מוסד סגור.
60. כמו בתולה בשבי
אין לנו מדונה. יש לנו ריטה. אין לנו נאקות מיוחמות נוסח “כמו בתולה”. יש לנו ז’קט סורר שנזל בקדם אירוויזיון של 84’ וחשף כתף צחה ותמימה. הפוריטניות הישראלית מיהרה לזקוף את ראשה המכוער ולא הורידה אותו מאז. הפופ הישראלי, בתגובה, מת.
61. זה מה שאמרתי לכם
“ככה לא בונים חומה! ככה לא בונים חומה!” (יורם ארבל מגלה ב־89’ את מה שצה”ל יגלה רק כ-15 שנים אחר כך).
62. מזמוז אחרון ופרידה
גם לסיים צריך לדעת. עדיף בקלאסה. מסיבת הפרידה של דן בן-אמוץ מהחיים הייתה רגע כזה, כמו גם רגע טלוויזיוני ישראלי מושלם. הג’יפה שהציף אמנון דנקנר אחרי מותו של בן-אמוץ הייתה ישראלית אפילו יותר. אין עלינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
ברייטינג תמצאו את כל מה שמעניין בעולם הבידור הישראלי והעולמי: טלוויזיה, רכילות, מוזיקה, קולנוע, חיי לילה ופרסום. להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו 03-7642122. 
אקו"ם