קוביזם: יום בחיי קובי פרץ
שנייה אחרי שמילא פעמיים את היכל נוקיה, דקה אחרי שפיצץ את היכל התרבות ושעה אחרי שכבש את קיסריה, קובי פרץ נשלח לבלות יום עם יוני בינרט. זה התחיל במסעדת דגים, נמשך בהערצת הנתינים במספרה ונגמר בקרייב לצ'יטוס אחרי דואט עם מארינה מקסימיליאן בלומין. ככה זה מלכים - אוהבים לטרוף את העולם
חתימות, חריקות בלמים, קריאות "קובי, אתה מלך!". מוסכניקים כבדי גוף חגים סביבו בהתרגשות, ילדים עטים לקבל חתימה בטרם ייבלע מושא הערצתם מאחורי החלונות המושחרים. פרץ, ואת זה גם הלן קלר הייתה יכולה לקבוע, באמת מלך, ונתיניו חולים עליו ברמות שקשה להסביר.
"זה עוד כלום", חולקת איתי שרית בירן, אשת היח"צ הנמרצת של הזמיר שמלווה אותו מאז החל לטפס במעלה סולם תעשיית המוזיקה הישראלית, "חכה שנגיע למספרה". הרעיון הכללי היה לבלות איתו יום, מבוקר ועד ערב, ולנסות להבין איך מגיע בחור צעיר משכונת כפר שלם התל אביבית לסיטואציה שבה הוא מרים קהל אקסטטי של יותר מ-16 אלף איש לאוויר בהיכל נוקיה במסגרת שתי הופעות מפוצצות שהתקיימו לפני כשבוע.
מה חושב מנחם בן על כך שקובי פרץ וחבריו ממלאים אולמות?
ומה עונה לו ישי ויסמן?
כל מעקמי האף מוזמנים בזאת לעכל את הנתון הבא: פרץ הוא הזמר הישראלי הראשון שמביא כמויות כאלה לאתר הספציפי הזה, להוציא אי אלו מחזירים בתשובה ופול אנקה אחד. אפילו חוליו איגלסיאס מכר פה פחות, למען השם, והסופרלטיב "היסטוריה", שבו מרבים פרץ ובירן להשתמש בהקשר להופעות הנ"ל בהחלט לא מופרך.
למעשה, ומכיוון שקלישאות שזוכות לשימוש נכון מצדיקות את עצמן, אפשר לקבוע בוודאות שהייתה זו השנה הטובה בחייו של פרץ, כפי שהוא יגיד לי בעצמו מאוחר יותר: פרט לכיבוש נוקיה (ולעובדה שהכרטיסים לשני המופעים אזלו זמן רב לפני המועד), פרץ גם סיפח השנה את היכל התרבות, את בריכת הסולטן בירושלים ואת האמפי בקיסריה, קטף פרס עבור הדואט שביצע עם אישתאר ("יחד") בתחרות הבינלאומית של “Big Apple Music Awards” ואף העמיד לעצמו יורש מיוחל, ליאל-גבריאל בן ארבעת החודשים, פרי אהבתם של פרץ ואשתו ענבל. כבוד.
חנות הדגים המהודרת שאליה אני מגיע בארבע אחר הצהריים - מתברר שיום ממוצע בחייו של פרץ לא מתחיל בשעות שרובנו מכירים וזה על הכיפאק מבחינתי - שייכת ליניב, חבר ילדות של פרץ, והוא פותח עבורו שולחן אימתני, משהו שלא היה מבייש גם את אחשוורוש.
כמויות הדגים, הצ'יפס, הסלטים והמשקאות מאיימות למוטט את הקונסטרוקציה כולה. פרץ - במשקפי השמש הנצחיים ובבגדים שעולים יותר ממשכורת חודשית ממוצעת של כתב "רייטינג", על תנוך אוזנו נוצץ יהלום ע-נ-ק ולראשו תסרוקת הפלטינה המפורסמת שנראית כמעט כחולה באור הזה - מנשנש בס,
נעם מחזיק מעמד, ובינתיים שרית בירן מראה לי וידיאו שצילמה בסלולרי שלה מההופעה בנוקיה. "אתה קולט? אתה קולט מה הלך שם? תראה את הקהל. אני עמדתי ממש מול הבמה ואני יכולה לומר לך שבחיים לא ראיתי כזה דבר".
"אין דברים כאלה", מאשר פרץ, ואחרי פרידה נרגשת מיניב מתחילה סאגת המסע אל הרכב. כמה קשות יכולות להיות הפעולות הפשוטות של כניסה לרכב, הנעה והסתלקות? ובכן, קשות.
התחנה הבאה של פרץ היא רעננה, שם שוכן ירון זרד, הספר שלו. "לי אתה נראה מסופר למשעי", אני מודיע לו, אבל פרץ טוען בתגובה שמדובר במצב שיער איום ונורא - "זה שיער, זה? זה בלגן. אני נראה כמו פרעה". לפני שאני מספיק להתווכח ולומר לו שפרעה דווקא אחז בפריזורה מוקפדת למדי (או היה קירח, אם להסתמך על יול ברינר ב"עשרת הדיברות") נכנס פרץ אל המספרה והופך, באופן טבעי, למרכז ההתרחשות.
"ביום ההופעה בנוקיה", מגלה לי ירון הספר, "הגיעו למספרה מלא אנשים שביקשו שאני אספר אותם כמו קובי". לפני התספורת זוכה פרץ לחפיפה מעשה ידיו של שאולי, עובד במספרה ואחד מחברי הפמליה שמלווה את פרץ גם בענייניו האחרים. "הבנתי שאתה מלווה את קובי", אני אומר לו כשהוא יוצא לסיגריה ואספרסו אחרי החפיפה, משאיר את שערו של הבוס בהשגחתו של ירון הספר, "אפשר לדעת למה בדיוק הכוונה?". שאולי - בחור גדול, חייכן ועדין - שמח לפרט: "אני מלווה אותו בהכל".
אתה יכול לפרט קצת?
"לפרט? אני מלווה אותו בהופעות, ביומיום, קצת כמו סופר נני שלו".
בירן: "או-פר".
שאולי: "לא, לא או-פר, אבל אני כן עוזר עם התינוק ועם ענבל (אשתו של פרץ – י"ב)".
בירן: "יש לו אפילו חדר אצלם בבית, והוא פשוט מטפל בכולם. שאולי זה משהו מיוחד".
אני יכול לשאול אם זה כולל משכורת?
שאולי: "אני מעדיף לא לענות. ברוך השם, אני מבסוט".
יש עוד מלווים מלבדך?
"כן, ששון, שאחראי גם על אבטחה, ושרית ועוד".
בירן: "ששון זה כי גם מאהבה צריך לפעמים הגנה".
עוד אנחנו מדברים, ומלאך בלונדיני קטן מגיע עם תמונה גדולה של קובי ומברר אם יש מצב לדבר עם האל המוזהב שניבט מחלונות המספרה בעודו נמשח מעדנות בג'ל. הוא משמיע לנו את הרינגטון שלו - "אני לא בן של מלך"- ובינתיים מתחילים להתקבץ באזור המספרה מעריצים נוספים שקלטו איכשהו את אלילם המסתפר.
בפנים זוכה פרץ לפחזנית שקנה ירון מבעוד מועד. הוא מנשנש אותה בעודו מספר לי שהוא בחיים לא יאמר לא למתוק: "אני אגיד לא לאישה לפני שאני אגיד לא למתוק". תהליך היציאה שלו מהמספרה מזכיר את תהליך היציאה מחנות הדגים, בדגש על האובססיביות: בטרם מספיק פרץ להגיע לרכב הוא כבר מצטלם עם שתי בנות בשלל פוזיציות שהן מתעקשות עליהן, חותם למלאך הבלונדיני על גלוית "קובי פרץ" ומנשק אותו ברוך על ראשו.
בשלב מסוים פרץ כמעט נגרר מתוך הרכב שלו בידי נער נוסף שלא מפסיק לקפוץ באוויר, להזיע ולצרוח "יו! קובי פרץ! זה קובי פרץ!!!". טירוף. "אתה מבין למה בדיוק התכוונתי בעניין האהבה שמצריכה הגנה?", שואלת אותי שרית, ואחרי שאני מהנהן אנחנו מתחילים להתקדם חזרה לתל אביב. זמן לפטפט.
קובי, יש לי וידוי קטן. לפני כמה חודשים עשינו במגזין פרויקט של המתלבשים הביזאריים, ואני כתבתי את הקטע עליך.
"מה כתבת?".
קצת ירדתי על לוק ה"לבן טוטאל" שאתה עוטה לפעמים.
"וואלה".
אם בא לך להוריד אותי פה, בצומת אלוף שדה, אני אבין.
"אני לא מתרגז ממה שרשמו וממה שירשמו - אני, מבחינתי, מתלבש הכי טוב בארץ. לי אף פעם לא היה סטייליסט. אני יודע בדיוק מה אני רוצה ללבוש ולובש בדיוק את זה".
אקח את זה כסולחה. אם הייתי בא אל קובי פרץ לפני 16 שנה ואומר לו "אתה תמלא את היכל נוקיה פעמיים, שני לילות ברצף", איך הוא היה מגיב?
"בחוסר אמון מוחלט. למלא את נוקיה פעמיים? אפילו לא חצי פעם. וקיסריה? הייתי אומר לך שאת קיסריה אני אראה רק אם אני אעבור את כביש החוף".
שרית הראתה לי קודם וידיאו שהיא צילמה בסלולרי מהמופע בנוקיה. נראה כאילו אתה עומד לבכות שם על הבמה.
"שמע, אני מופיע מגיל 16, והיו לי המון מצבים מרגשים, אבל זה פשוט היה משהו אחר. אם חשבתי שבריכת הסולטן בירושלים זה הכי גדול, הגיע היכל התרבות. אם חשבתי שהיכל התרבות זה הכי גדול, הגיע קיסריה, ואם חשבתי שקיסריה זה הכי גדול אז הגיע נוקיה. אני כל פעם מפתיע את עצמי מחדש. אין סוף לסוף, שתדע. אחי פעם אמר לי משפט שאני לוקח איתי כל החיים - צפה תמיד ללא צפוי. אתה לא יודע מה הולך להיות מחר".
אז ההצלחה הזאת לא הייתה צפויה מבחינתך.
"זה ממש לא היה מובן מאליו. כשאמרו לי 'בוא תעשה את נוקיה', אמרתי להם 'נו, באמת'. מי חלם על זה בלילה וקם ביום לספר לי את זה? האמרגן שלי, יוחאי? בכלל לא האמנתי לו".
וזה מפתיע עוד יותר כשמדובר בזמר שהגיע מהמוזיקה הים תיכונית? זו עוד סיבה לגאווה?
"בחדשות השבוע, אצל עודד בן עמי, אמר ירון אילן שאף אחד לא העז פה לעשות את היכל נוקיה. אף אחד לא העז, ואני הזמר הישראלי הראשון שעשה את זה ועוד פעמיים, יום אחרי יום. זאת היסטוריה".
אבל זו היסטוריה לא רק עבור זמר ישראלי אלא גם עבור זמר שהגיע מהמוזיקה הים תיכונית.
"אני קודם כל זמר ישראלי, זמר ישראלי לכל דבר. כל המבקרים מקטלגים אותי איך שהם רוצים - קראו לי זמר פופ, זמר פופ-דאנס, זמר מיינסטרים, זמר ים תיכוני. אני קורא את הביקורות ולא מבין בכלל. אני זמר ישראלי, עזוב את כל שאר ההגדרות. קח את ביונסה ואת ריאנה ואת כל הזמרות שהן הכי הכי באמריקה - איך היית מגדיר אותן? זמרות היפ הופ? קודם כל הן זמרות אמריקאיות, וככה גם אני - קודם כל זמר ישראלי".
איך אתה מרגיש כשמבקרים את המוזיקה שלך, את התוכן?
"אני כבר לא מתרגש בכלל מביקורות. פעם הייתי קצת נפגע, קצת מתבאס, אבל היום ממש לא. הביקורות הכי טובות והאינדיקציה הכי טובה זה הקהל, אין מה לעשות".
אתה עדיין מרגיש חוסר פרגון תקשורתי כלפיך כזמר שהגיע מהמוזיקה המזרחית?
"אם היית שואל אותי את זה לפני שש שנים הייתי אומר לך שכן, שאני מרגיש חוסר פרגון, אבל גם היום - למרות שדברים מאוד השתנו - לא כולם מפרגנים".
אז יש כאלה שעדיין מתעלמים ממך כי אתה שייך לז'אנר הזה.
"בוא אני אשאל אותך - אם שלמה ארצי היה מופיע בנוקיה, אתה חושב שהיו משתמשים בתקשורת במילה היסטוריה בשביל לתאר את זה?".
בירן: "אני לא כל כך מסכימה, ואני בטח לא חושבת שיש לנו איזושהי בעיה מבחינת חשיפה. ערוץ 10 הוציאו ניידת שידור להיכל. אתה יודע מה זה? כל העיתונים, כל האתרים, כל שידורי הטלוויזיה".
פרץ: "אין בעיה, אבל לפעמים יש דוגמאות לחוסר פרגון. שרית, את זוכרת את השער שהיה לי ב'פנאי פלוס'?".
בירן: "כן, זה הגיליון הכי נמכר שהיה להם אי פעם".
פרץ: "אפילו יותר מהשער עם בר רפאלי. בסיכום עשור, סיכום סוף השנה, היה איזה אזכור לזה? כלום, לא היה כלום".
בירן: "אתה זוכר איפה היה השער הראשון שלך?".
פרץ: "בטח, עדיין יש לי אותו. ב'רייטינג'".
בירן: "אתה זוכר מה אמרו עליך שם? 'אליל המונים וכוכב מועדונים'. זה הציטוט על השער, לפני איזה שבע שנים. החמוד הזה שהיה עורך של דודו טופז, יוסי אליאס, עשה את הכתבה. רק הוא ואלי יצפאן זיהו את מה שיש בקובי".
פרץ: "בוא נאמר שזמר איקס, מישהו שזו הפעם הראשונה שלו ושמייצג סגנון קצת שונה, היה מופיע במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. היה איזה גוף תקשורת באמריקה שלא היה מכסה את זה, מדבר על זה כנקודת ציון היסטורית?".
בוא נגיד הפעם הראשונה שזמר שחור הופיע שם, לצורך הוויכוח.
"כן, סבבה. היה מישהו שלא היה מדבר על זה? פה דיברו על זה, אבל לא ברמה הזאת. אל תבין ממני שיש חוסר פרגון - ראית את הכתבה של דני סידס אחרי המופע בנוקיה? אתה יודע איך הוא פרגן לי?".
ראיתי.
"רגע, אתה היית בכלל במופע?".
לא. אני מפחד מכמויות גדולות של אנשים, אבל הקהל חולה עליך.
"הקהל זה הפלס הכי אמיתי של כל אמן. אם אני לא מרגיש את האהבה מהקהל אין לזה משמעות".
מה הסוד? למה הם מתים עליך כל כך?
"אני אף פעם לא נותן להם להרגיש כאילו אני מעליהם, כי אני לא. אנחנו חיים במדינה קטנה, זה לא ארה"ב, שהוצאת להיט אחד ואתה יכול לצאת לפנסיה. גם אם הייתי יכול להרשות לעצמי לצאת לפנסיה עכשיו לא הייתי עושה את זה. אני באמת אוהב את מה שאני עושה ובאמת מת על הקהל שלי".
ואם היית מבקר מוזיקה, איך היית מסביר את האהבה הזאת?
"קודם כל לא הייתי נהיה מבקר. כשרצו אותי לכל מיני תוכניות בשביל לשפוט זמרים אחרים מראש אמרתי שאני לא מעוניין".
אתה מדבר על "כוכב נולד"?
"לא, לאו דווקא, אבל גם אם מחר ירצו אותי כשופט ב'כוכב נולד' אני אגיד שאני לא מעוניין. מי אני שאשפוט שירה של מישהו אחר? אם אתה היום מבקר קולנוע אתה יכול לבוא ולבקר את הבמאי של 'אווטאר'?".
בעיקרון כן. לא אותו, אבל את הסרט שלו ואת תפקודו כבמאי.
"אבל איך אתה בא ואומר 'זה היה טוב, אבל זה לא כל כך, זה היה גרוע?' איך אפשר? מה, אתה חושב שאתה מסוגל לעשות את זה יותר טוב? ייתנו לך את התקציב שנתנו לו כפול שתיים ולא תצליח. איך אני איתך?".
אהבת את "אווטאר"?
"לא ראיתי, אבל אני שומע כמה מדברים עליו. זו רק הייתה דוגמה. את 'טיטאניק', למשל, מאוד אהבתי. ראיתי את זה חמש פעמים ובכיתי חמש פעמים, ואני יכול לראות את זה עוד 20 פעם. זה הסרט הכי נצפה והכי נמכר מאז ועד היום, אז איך יכול לבוא מבקר שקובע שזה לא טוב?".
זה כבר לא הסרט הכי מצליח - "אווטאר" עקף אותו בשבוע שעבר. שניהם של אותו במאי, אגב.
"'אווטאר' עקף אותו? יא אללה. צריך לראות את זה. תראה איך בנאדם בא ושובר את השיא של עצמו. גם אני, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מרגיש שעשיתי את זה השנה".
ומה המטרה הבאה?
"אני אתקשר לבמאי של 'אווטאר' ואשאל אותו. סתם, סתם".
אולי איצטדיון רמת גן?
"מהיום שסיימנו את ההופעה בנוקיה, לפני שבוע, זה מה שכולם אומרים לי: 'היעד הבא שלך זה רק איצטדיון רמת גן'. רגע, כמה מכיל בלומפילד?".
18 אלף מושבים, בערך.
"תוריד איזה 5,000 מזה כי יש אזור ריק מאחורי הבמה, ונשארים 13 אלף - הבאנו לנוקיה יותר, בשני לילות. היום אני כבר לא אומר 'אי אפשר', כי לא חשבתי בחיים שאופיע בנוקיה וזה קרה".
תגיד, איך אני מארגן לעצמי פמליה כמו שלך? מה שהבנתי היום זה שיש אנשים שזה התחביב שלהם או המקצוע שלהם להיות בקרבתך, לדאוג לך ולקדם אותך.
"נאמנות, גם אצל גבר ואישה וגם אצל החברים, זה משהו שבא רק עם הזמן. עם הזמן אתה יכול לדעת מי החברים שלך, מי רוצה בטובתך ומי שם רק בשביל האינטרס".
היו אנשים שהתחברו אליך רק בשביל האינטרס?
"לא הרבה, אבל היו. הוצאתי אותם מחיי. כל האנשים שמסביבי היום היו שם מההתחלה, ואלה שלא כבר נמצאים איתי כמה וכמה שנים. אני נאמן להם והם נאמנים לי. זה עניין של הדדיות".
והאבהות הטרייה? היא שינתה אותך?
"בטח, גם האבהות וגם הזוגיות. היה לי צד בלייני קודם, מאוד בלייני. אחרי הופעות הייתי חוזר הביתה בזריחה, ישן כשכולם מתעוררים ומתחילים את היום".
אתה קצת מתגעגע לזה?
"ממש לא. שתדע שגם אם לא הייתי נשוי היום ולא היה לי ילד לא הייתי חוזר לזה. מה, עוד מועדון? עוד אישה? עוד מסיבות? לפעמים הייתי קובע עם חמש בחורות בערב, ואי אפשר ככה לאורך זמן".
יש כאלה שיוותרו על עין בשביל לחיות ככה.
"ממש לא. אני אמרתי שאתחתן אחרי שאמצא את עצמי, וזה קרה - מצאתי את עצמי, פחות או יותר, והגיע הזמן להתיישב".
מה חושב קובי פרץ על פרשית ה"שלופים"? הראיון המלא בגיליון רייטינג החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
ברייטינג תמצאו את כל מה שמעניין בעולם הבידור הישראלי והעולמי: טלוויזיה, רכילות, מוזיקה, קולנוע, חיי לילה ופרסום. להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו 03-7642122. 
אקו"ם