עבד של התקווה: ספר חדש על תלאות טיפולי ההפריה
ארבע וחצי שנים של סיוט עברו על פגי אורנשטיין, שסבלה מקשיים להיכנס להריון. ברב המכר החדש שלה "מחכים לדייזי", שיצא בארה"ב, היא מתארת איך נכנסה לאובססיה להביא ילד לעולם, ואיך התעברה בסופו של דבר באופן ספונטני לגמרי, בגיל 41
בספרה רב המכר "WAITING FOR DAISY" (יצא ב-2007, בהוצאת בלומסברי) מספרת פגי אורנשטיין, אחת מהעיתונאיות והמסאיות הבולטות באמריקה של ימינו, על ארבע וחצי שנים של מסע מפרך להשגת הריון.
כשהיא מתארת את הדרך האישית שעברה כדי להשיג ילד, מביאה אורנשטיין את אחת האודיסיאות של ימינו - מסע מפרך, כואב, מדכא וייתכן שגם מסוכן - אשר עוברות נשים רבות בדרך להריון. דווקא כיוון שהתחילה את המסע, לא נחושה כל כך להרות, אלא אמביוולנטית לגבי רעיון ההורות, קל יותר ללמוד ממנה עד כמה ההחלטה לנסות ולסייע לסיכויי הכניסה להריון הופכת אפילו את הרגועה שבנשים לאובססיבית.
אורנשטיין עצמה נכנסה לתהליך כשהיא חוששת שמא גידול ילד יזיק לקריירה שלה, יהרוס את יחסי הקרבה שהיו לה עם בעלה, וישמש מימוש אוטומטי של ציפיות הציבור מנשים ולא הגשמת חלום פרטי. למעשה, כל כך לא הייתה להוטה ללדת, עד שלקח לה חמש שנות נישואים (עד שהייתה בת 35) לפני שהחליטה לנסות להרות (ואחר כך עוד שנה שבה הייתה צריכה לחכות עקב סרטן שד שהתגלה אצלה ואילץ אותה להמתין).
אלא שכפי שאורנשטיין מתארת, לא משנה מה העמדה הראשונית שלך כלפי הורות, מרגע שמתברר שקשה לך להיכנס להריון, הרצון להרות הופך לאובססיה וחוסר היכולת להרות נתפסת ככישלון: "זה דבר אחד לחשוב 'אולי אני אחליט שלא ללדת' ודבר אחר לגמרי לשמוע 'אולי אינך יכולה ללדת'. ומרגע שאת שומעת את המשפט השני,
וכך מתארת אורנשטיין את תחילת ההתגלגלות שלה במדרון, שהדחיפה הראשונית אליו נעשתה, במקרה שלה כמו במקרה של רוב הנשים, בעזרת האיקקלומין - "זה היה הסם הראשון שלי: זה שאתה לוקח כי מה כבר יקרה - כולם הרי מעשנים. רק חמש גלולות קטנות. הם ימריצו את התהליך.
"חלק יכולות לעצור שם. אבל עבור האחרות קלומיד (כך נקרא בארצות-הברית הורמון האיקקלומין) הוא גרסת הפוריות לסרט 'שיגעון החשיש'. קודם את מעשנת סיגריה קטנה של חשיש, ואחר כך את מוצאת את עצמך בפינת רחוב מוכרת את גופך בשביל קראק. קודם את נוטלת קצת קלומיד, ואחר כך את מוצאת את עצמך חותמת על משכנתה שנייה בשביל לכסות סיבוב נוסף של הפריית מבחנה. הפכת לעבד של התקווה, נכונה להרוס את הקריירה, את הנישואים ואת הכבוד העצמי תמורת הטעם המפתה של התקווה".
ועל אף שאורנשטיין עצמה מתבוננת לעתים מבחוץ ואומרת "מעולם לא חשבתי שאהיה כל כך נואשת ללדת", הרי בכל שלב, בזה המציעים לה לקחת קלומיד, להזריק לעצמה יומיום הורמונים ולעבור פרוצדורה פולשנית לשם הפריה חוץ גופית, בשלב שבו היא מפתה בחורה צעירה שהיא קשורה אליה לתרום לה ביציות, היא אומרת לעצמה תמיד: 'ומה אם זה הדבר היחיד שיעבוד עבורי? ומה אם בלי זה לא אכנס להריון?'".
ויותר מאוחר, אחרי כמה מחזורים של איקקלומין והריון שמסתיים בהפלה, הם מפסיקים לסמוך על הסקס שיכניס אותם להריון ועוברים להזרעה תוך רחמית. "הפכנו לשלישייה", היא מתארת, "אך לא מן הסוג הכיפי. אני שכבתי על מיטת הבדיקות, רועדת בחלוק בית החולים הדק, רגלי בתוך מלקחיים. סטיבן החזיק את ראשי, כך שאוכל לראות את פניו, ובידו השנייה נתן לי יד. ריסה (הרופאה) השחילה מזרק לתוכי...
סטיבן נשק לי, אך לא הצלחתי להפסיק לחשוב שיכול להיות שדוקטור קאגאן (מהמעבדה) יהיה זה שיכניס אותי להריון".
כמה איקקלומינים מאוחר יותר, ואחרי הפריית מבחנה אחת שנכשלת, זה כבר לא הסקס שנפגע. המתח, ההורמונים, והאובססיביות פוגעים בזוגיות עצמה. באחד הריבים, מספרת אורנשטיין, הטיח בה בן זוגה שהיא מתייחסת אליו כאל בנק זרע מהלך, ואיים שיפתח בשביתה ולא ייתן לה מזרעו. אורנשטיין אובססיבית כל כך, שכל מה שהיא שומעת הוא לא את החריקות של נישואיה, אלא רק את האיום על ההריון. ולא רק הנישואים כמובן, אלא גם היא עצמה נכנסת לתקופה של חושך.
ארבע וחצי שנים שבהן היא אינה מתפנה ליהנות מדבר או לשים לב למשהו מלבד למחזורי ביוץ, תאריכי הפריות וכניסה להריון שמסתיימת בסופו של עניין בכישלון או הפלה - וכך הופכות לשנים של דיכאונות, אשמה, תחושת כישלון ותסכול, או כפי שהיא מתארת זאת: "הצטרפתי לנשים נוספות שאיבדו ארבע או חמש שנים מחייהם בתוך החור השחור של טיפולי הפוריות".
לצערה, התנסתה אורנשטיין כמעט בכל פתרון אפשרי לבעיית פוריות. היא ניסתה סקס בימים פוריים, סקס בימים פוריים עם קלומיד, הזרעה תוך רחמית, הזרקת זרע לתוך תא ביצית (ICSI), הפריה חוץ גופית (IVF), תרומת ביציות ואימוץ. בכל אחד מאלה נחלה כישלון כואב, כולל בניסיון האימוץ שנפסל בשל ניירות בלתי חוקיים. לבסוף, כאילו כדי להפוך את כל מסלול הייסורים לבדיחה - נכנסה אורנשטיין להריון ספוטני אחרי יום הולדתה ה-41. לא היו אלה טיפולי הפוריות, שגרמו לה להפוך לבסוף לאם (לדייזי התינוקת).
האם הספר מותח ביקורת על תעשיית טיפולי הפוריות? לא ממש. נכון, הוא פורש בפנינו את כל החסרונות שלהם, מתאר עד כמה הם יכולים להיות טראומטיים, סוקר בפירוט מפוקח את הסיכונים הבריאותיים והמחירים הכלכליים והנפשיים הכרוכים בטיפולי הפוריות, מתאר מקרים של רופאים גסי רוח, שיוצאים בלי התרעה לחופשה בדיוק בזמני הביוץ, או אחיות המתרשלות ונותנות לזרעים יקרי ערך להמתין שעות מיותרות עד שאלה מאבדים את חיוניותם.
כן, הוא נותן אינפורמציה מדויקת על היעילות הסטטיסטית הנמוכה של הטיפולים (אורנשטיין מצטטת את המפה הסטטיסטית שנתן לה אחד הרופאים שאמר כי הסיכויים שלה להיכנס להריון ספונטני בכל ביוץ הם פחות מ-10%, הסיכויים להרות בעזרת הפריה חוץ רחמית הם 15% למחזור, והפריית מבחנה, לעומת זאת, מעלה את הסיכוי ל-30%).
אבל היא בוחרת להתעלם מן הלחץ של החברה והממסד הרפואי שתוך רגע עוזרים לאשה לראות את עצמה ככישלון, כאסון רפואי, כמישהי שצריכה לעשות הכל כדי להינצל, כאילו היו החיים בלי ילדים מחלה ממארת. מדוע אורנשטיין אינה בוחרת להתייחס להיבטים האלה של טיפולי הפוריות? מדוע היא לא מעוניינת להציג את טיפולי הפוריות כסוג של מכירת אשליות? מדוע היא אינה מבקרת את האגרסיביות של הטיפולים שמציעים לנשים, טיפולים יקרים שהרופאים תמיד מרוויחים מהם ואילו הפציינטים רק לעתים רחוקות?
אולי כיוון שהתמונה היא באמת מורכבת. גם אם טיפולי הפוריות הם קשים, מייסרים ואולי לא בריאים - הרי שעבור אנשים מסוימים הם עובדים. אורנשטיין יודעת, כמי שכמהה להיכנס להריון וכמי שבסופו של דבר הפכה לאם, שעבור מי שהטיפולים עזרו לו הם היו מצילי חיים ושלכן אין מקום לצאת נגד הטיפולים באופן גורף. היא גם יודעת, כמי שנאחזה בכל שבב של תקווה ועשתה הכל כדי להיאחז בו, שאפילו אם הייתה מוציאה שם רע לטיפולים, זה לא היה עוזר. נשים שמתקשות להיכנס להריון אינן שומעות כשאומרים להן שהסיכויים להיכנס להריון בעזרת הטיפולים נמוכים. הן שומעות רק את המילה סיכוי.
אפשר גם להתייחס לסיפור של פגי אורנשטיין לא כאל סיפור על בעיות פוריות, אלא כאל סיפור על עוד צורה של שילוב בין אמהות לקריירה והמחירים שמשלמים על האמהות. לכאורה, השילוב בין קריירה
לאמהות מתחיל אחרי שנשים יולדות והן נאלצות לתמרן בין חדר הילדים למשרד, בין ימי חופשה מוגבלים למחלות ילדות ממושכות, ובין זמנים תובעניים בעבודה למשברי התפתחות תובעניים של הילדים.
אבל למעשה השילוב בין קריירה לאמהות מתחיל עוד קודם, בשאלה מתי ללדת. וכמו שיש כאלה שבוחרות לפנות את הבוקר לעבודה ואת אחר הצהריים לאמהות, יש כאלה שבוחרות לפנות את שנות ה-30 המוקדמות שלהן לקריירה ואת אלה המאוחרות לאמהות.
אלא שבעוד שהמחיר של חצי קריירה הוא העדר קידום, משכורת נמוכה וחוסר עזרה ממוסדת בבית, המחיר של דחיית הלידה הוא הקושי להיכנס להריון. וכמו שנשים שמפסיקות לעבוד לכמה שנים, לוקחות סיכון שלא יוכלו להשתלב שוב בשוק העבודה, נשים שבוחרות לעשות קודם קריירה
מסתכנות גם בכך שבסופו של דבר ייאלצו לוותר על האמהות.
אורנשטיין עשתה בחירה כזו וגם הייתה מודעת לסיכונים שלה. בשנים שבהן פיתחה קריירה של עיתונאית המתמחה בנושאי נשים ופמיניזם, כלל לא היה ברור לה שהיא רוצה ללדת או להיות לאם. כשראתה את חברותיה, קולגות בעיתונים בהם כתבה, בחורות מבריקות ומוכשרות, הופכות לאמהות המקדישות את כל מרצן האינטלקטואלי לבחירת גני ילדים ותכנון ימי הולדת, לא הייתה משוכנעת שלשם היא רוצה לנווט את חייה.
ולא זו בלבד, אלא שחייה התחילו להפוך לסיפור ההצלחה שרצתה שיהיו, כך שבגיל 32 אמרה לה הסוכנת שלה: "עכשיו את חייבת להכות בברזל בעודו חם ולא לתת לשמך להישכח. עלייך לכתוב עוד ספר", וכך גם העורכת שלה ב"ניו יורק טיימס", שאמרה לה שלו היו לה תינוקות על הידיים בגיל 30, לא הייתה מגיעה למקום שבו היא נמצאת.
ובאמת, באופן פרדוקסלי, לו הייתה אורנשטיין נכנסת להריון בגיל 30, סביר להניח שלא הייתה כותבת את "מחכים לדייזי". לא רק כיוון שלא הייתה נקלעת לסאגת טיפולי הפוריות השכיחה הרבה
יותר אחרי גיל 36, אלא בעיקר כיוון שלא הייתה משקיעה את השנים שבין גיל 30 ל-35 בביסוס מעמדה
ככותבת.
העובדה שדחתה מבחירה חופשית את הניסיון להרות, מלווה את הסיפור כולו. היא, בין היתר, זו שהופכת אותו מסיפור פרטי על בעיית פוריות לסיפור תרבותי על בחירה של נשים בנות ימינו בין מינונים שונים של קריירה ואמהות.
אלא שאורנשטיין, למרות היותה כותבת פמיניסטית, למרות העובדה שהמחיר ששילמה כשלא נכנסה להריון בשנותיה הצעירות קנה לה את מה שביקשה לקנות בו - קריירה מבוססת ומצליחה, אינה עומדת מאחורי הבחירה שעשתה בצעירותה.
הרי מכותבת כמו אורנשטיין אפשר היה לצפות שתכתוב על קשיי פוריות לא מתוך התודעה המבוהלת של "האשה שכמעט לא הספיקה ללדת", אלא מתוך התודעה הבוטחת של "האשה שהספיקה לעשות קריירה". אורנשטיין הרי יכולה הייתה להציג את דחיית הלידה והקשיים שבאו בעקבותיה כמחיר ששילמה במודע, כיוון שהסיכון לא ללדת היה בעיניה קטן מן הסיכון למצוא את עצמה בגיל 45 בלי יכולת לעשות קריירה מצליחה.
אבל אורנשטיין מתעלמת מכך שלנשים אין בחירה אידיאלית. היא כנראה חושבת שלו הייתה יולדת מוקדם, היו לה גם קריירה וגם ילדה. האמת, יש גם נשים כאלה. ובכל אופן אורנשטיין מתעלמת מכך שבאותן השנים בהן הביציות הולכות ואוזלות, הולכות ואוזלות גם "ביציות הקריירה".
ולא זו בלבד, אלא שלרשותן של נשים שבחרו ללדת מוקדם אפילו לא עומדים אמצעים מלאכותיים שיחקו את פעולת הגוף הצעיר. שנשים שמתקשות ללדת, יכולות להיעזר באיקקלומין או בהפריית מבחנה, אבל אין בנמצא הפריה חוץ גופית לקריירה.
מבעד לתיאור הלכאורה אובייקטיבי של מסכת יסורי הפוריות נשמע טון מבולבל. האם אורנשטיין מתחרטת על שעשתה קריירה במקום ללדת בשנות הפוריות שלה? האם התפכחה מן הרעיון שצריך לקדם את הקריירה בגיל צעיר, גם תוך סיכון האפשרות ללדת? או שמא היא מאשימה את החברה והממסד הרפואי בכך שהפכו אותה מאישה מתלבטת לאישה נואשת? לא ממש ברור. אולי כיוון שהבלבול הוא חלק בלתי נפרד מחיינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
המגזין מלווה, תומך, מייעץ ומחזיק את ידה של המשפחה הצעירה, מתוך הכרת האתגרים וההתמודדויות שניצבים בפני ההורה הישראלי. להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו 03-7642122 . 
