רוצים מכות: שידורי ההיאבקות בסכנה
יותר צבעוני מהעץ של שפרה, יותר אלים מלילה בנתניה, יותר פוליטי מערוץ הכנסת - יוני בינרט ודרור נובלמן מתחננים: אל תורידו לנו את שידורי ההיאבקות (WWE), שאמורים להיעלם בעוד חודש מהמסך. אתכם למיקי רורק
אם אתם מכירים, תנחומינו: לא רק שהמגע המיני הראשון שחוויתם היה בגיל 22 עם גידמת בשם ברכה שאחיכם הגדול פרגן לכם, גם לבכם האומלל יישבר לרסיסים עם היעלמותם של אחרוני שרידי שידורי ההיאבקות מהמרקעים בארץ בעוד כחודש.
אז נכון שלא כולנו פריקים מושבעים כמו ד. נובלמן (שמבכה את אובדנו בטור הנלווה) ונכון שכשאתה בן 14 קל יותר להאמין לסכסוכים המתוסרטים, למכות שלעתים מעיפות בנאדם 4 מטרים באוויר בלי לגעת בו כלל, ולשדרנים המתרגשים והצווחים תדיר ("אלוהים ישמור! ריק פלייר על הרצפה! ריק פלייר על הרצפה, וההיטמן עולה על הפינה ומתכונן לסופלקס!!"), ובכל זאת: עולם בלי היאבקות מקצועית הוא לא עולם, וחברות הלוויין/כבלים שמעלות ערוצים המוקדשים לקריוקי אבל מתעלמות מהקהל הישראלי של שוחרי הכסאח המפוברק הן לא חברות לוויין/כבלים.
MMA, "פרייד" ושאר הגופים והאירועים שמאפשרים לאנשים להרביץ זה לזה ברצינות של ממש לא מהווים תחליפים ראויים, שכן אם בנאדם בארץ רוצה לראות אלימות אמיתית, הוא יכול פשוט להיכנס לאוטו ולהקליד "נתניה" בג'י.פי.אס.
מה שהכי מוזר זה שהיעלמות ההיאבקות מהמרקעים שלנו מתרחשת דווקא עכשיו, כשהענף זוכה לתשומת לב מיינסטרימית נדירה בעולם - בעיקר בהתחשב בכמות הסופרלטיבים המעורבים בייצוג הקולנועי הנוכחי שלו בסרט "המתאבק", שעולה על מסכי ארצנו ב-12 במרץ.
הסופרלטיבים האלה, שהולכים ומסתמנים כאבנים העיקריות בדרך אל האוסקר לשחקן הטוב לשנת 2008, מתרכזים בעיקר סביב שם אחד: מיקי רורק.
מה למיקי רורק ולהיאבקות, אתם בטח שואלים את עצמכם, ובצדק. רורק, שהיה סופרסטאר באייטיז ושיחק אצל פרנסיס פורד קופולה ב"ראסטי ג'יימס", אצל אלן פארקר ב"לבו של אנג'ל" ובתוך קים בייסינגר ב"תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים", מעולם לא היה מה שאנשים מכנים נורמלי.
בתחילת הניינטיז, אחרי "הארלי דיווידסון ואיש המרלבורו" המגוחך, שבו שיחק לצד דון ג'ונסון (מה הם חשבו לעצמם?!), חזר רורק לתחביב הילדות שלו, איגרוף, רק הפעם מהצד המקצועני. בין 91' ל-95' ניהל רורק קריירת איגרוף שלא היתה מביכה לחלוטין וגם לא ספקטקולרית בשום רמה. בפרק הזמן הזה הצליח האיש לשבור אף, בוהן, כמה צלעות, את עצם הלחי ואף לקרוע את לשונו. יאמי.
מגוון הפציעות, בנוסף לחיבתו של רורק לאלכוהול, למאסרים בעוון הכאת אשתו קארי אוטיס (שאותה בעל באופן פומבי למדי בעת צילומי "סחלב פראי") וללייף-סטייל הוליוודי מן המניין, ניכרים על פניו: רורק מודל 2009 אוחז בקלסתרון נפוח, מעוות וגרוטסקי - פרי הניתוחים הפלסטיים הרבים שנאלץ לעבור כדי לשחזר את תווי פניו שנפגעו בקרבות.
הסנטר, השפתיים, עצמות הלחיים והאף המשוחזרים יוצרים אדם ביזארי למראה - ביזארי עד כדי כך שרוברט רודריגז, מי שביים אותו בתפקיד מארב הרצחני והמתוק ב"עיר החטאים",
מדובר, לכאורה, בבעיה עבור שחקן הוליוודי שהיה - נכון ל"דיינר", "שנת הדרקון" ו"לבו של אנג'ל" - חתיך לא קטן. כן, משהו מוזר קרה במהלך הקריירה המאוחרת של רורק - במקום שהמצב הבעייתי של פרצופו יעמוד לו לרועץ, דומה שדווקא הנכס הפרובלמטי והספציפי הזה הוא שנתן לו את מה שהולך ומתברר כתפקיד חייו בסרט החדש "המתאבק" - מתאבק פיקטיבי, מזדקן, עייף ונשכח בשם רנדי "איל הניגוח" רובינסון.
רורק נכנס לתחתוניו של רנדי, כוכב גדול סטייל האלק הוגן בסצנת ההתאבקות של האייטיז שממשיך להתאבק באולמות קטנים ומול 30 אנשים כדי להתפרנס, יוצר קשר רומנטי מהוסס ונוגה עם חשפנית עייפה כמותו (מריסה טומיי ההורסת) ומנסה לחדש את הקשר עם בתו המתנכרת (אוון רייצ'ל ווד, הורסת אף היא).
הסרט, שאותו ביים דארן ארונופסקי המוכשר ("רקוויאם לחלום", "פיי"), מופץ בימים אלה בארצות הברית בקטנה (18 אולמות, ממש כלום) כחלק מהטקטיקה המקובלת של שיווק סרטים עם סיכוי לזכייה טרם טקס האוסקר עצמו, אך מצליח בכל זאת לייצר באזז עצום - בעיקר בשל ההשתפכות הכוללת של מבקרי הקולנוע באשר הם, כפי שמוכיח ציון 98 הנדיר באתר rotentomatoes.com שניתן על פי שקלול הביקורות.
כל המבקרים - החל בוראייטי, דרך הוליווד ריפורטר וכלה באתרי הקולנוע הזניחים ביותר - מסכימים על שני דברים: רורק נותן את תפקיד חייו, ודמותו של רנדי שוברת את הלב לרסיסים. הוא אף מועמד לגלובוס הזהב עבור תפקידו, כמו גם טומיי וברוס ספרינגסטין (שכתב שיר במיוחד לסרט). מיק לסאל, המבקר הבכיר של הסן פרנסיסקו כרוניקל, מסכם את זה יפה: "מיקי רורק ודמותו רנדי ב'המתאבק' הם הדוגמה המרוממת ביותר מאז ומעולם לשחקן ולדמות שגואלים זה את זה". וואו. במילה אחת - קאמבק.
ארונופסקי, שכבר זכה לא מזמן בפסטיבל ונציה על "המתאבק" ומפליג בדרך הבטוחה לעבר זכיות נוספות, חלק לאחרונה עם מגזין האונליין TwichFilm.net אנקדוטה מרגשת: "הייתי במיאמי לרגל הקרנת הסרט שם, ומיקי שלח את אחותו להקרנה. מעולם לא פגשתי אותה קודם, ואחרי ההקרנה היא ניגשה אליי ואמרה לי 'תודה שנתת לאחי את חייו בחזרה'. כמעט התחלתי לבכות".
השאלה היא אם מתאבק מהסוג שמגלם רורק היה מצליח לזהות את ההיאבקות המקצוענית בגלגולה העכשווי והקרקסי. הארגון העיקרי בזירת ההיאבקות הבינלאומית (והיום כמעט היחיד) עבר אינספור תהפוכות בחמישים ומשהו השנים שבהן הוא קיים.
פעם קוראים לו WWF והוא השליט הבלעדי בעולם ה"ספורטס אנטרטיינמנט", פעם הוא כמעט מפסיד במלחמה מתוקשרת לענק היאבקות אחר שהקים המיליארדר טד טרנר כתחרות, ה- WCW, ועכשיו הוא בשלב שבו הוא כבר בלע את ה- WCW, שנקלע לחובות, ושינה את שמו שוב, הפעם ל- WWE (World Wrestling Entertainment).
השם הנוכחי מתאים יותר, כמובן, שכן ה- EWW כיום הוא הרבה יותר מאיגוד של מתאבקים ומקדמי תחרויות - מדובר בתמנון מדיה מפלצתי שאוחז במחזור שנתי של יותר ממיליארד דולר המתפרש גם על הפקת סרטים, מוזיקה, משחקי מחשב ומרצ'נדייז בקנה מידה מטורף.
דוגמאות לקרוסאובר קולנועי של כוכבי היאבקות לא חסרות: דוויין ג'ונסון, מי שנודע בכינויו הבימתי The Rock (ולא משנה כמה ינסה להתנער ממנו היום), כבר הפך לסופרסטאר.
מלבדו אפשר למנות כמובן את האלק הוגן המגה-פופולרי, שאף הרים סדרת ריאליטי בכיכוב משפחתו הבלונדינית מדי; את רודי פייפר, שעשה המון סרטי אקשן; את ג'רי "המלך" לולר, שגילם את עצמו ב"איש על הירח"; את קיין וביל גולדברג, שמככבים בסרטי אימה; את אנדרה הענק ז"ל שגילם את פזיק האטי והמקסים ב"הנסיכה הקסומה"; ולמרבה ההזיה גם את ג'סי ונטורה, מושל מינסוטה, שהיה בעברו שחקן מוצלח למדי ואף הופיע ב"הטורף" האגדי. לא רע בכלל.
אבל על כל מתאבק שהופך לכוכב יש מאתיים שממשיכים לטחון תחרויות, להשתתף באירועים קיקיוניים ומסוכנים שנערכים ברחבי ארה"ב מתחת לרדאר, לנשנש יותר מדי סטרואידים ולהגיע לגיל 50 ללא שום עתיד נראה לעין.
כמו במקרים אחרים של סופרסטאריות הנשענת על נתונים פיזיים, גם אצל כוכבי ההיאבקות הזמן הוא האויב הגדול מכל, וכמו במקרה של כוכבי ההיאבקות, גם אצל כוכבי קולנוע הזקנה טומנת בחובה את הריקנות והדיכאון, שלעתים מובילים לאובדנם. הדמיון הזה הוא שהופך את הופעתו של רורק - שטרום תפקידו ב"עיר החטאים" בילה עשור כדמות גרוטסקית ונשכחת למדי - לאייקונית ולנכונה כל כך.
בדומה לז'אן-קלוד ואן דאם, שבחר לעצמו תפקיד נועז למדי לאחרונה בסרט "JCVD" (ראשי התיבות של שמו - הוא מגלם את עצמו ככוכב אקשן מזדקן ומבולבל), גם רורק משכיל לנצל את הפרסונה הקולנועית החבוטה והמוגזמת שלו ליצירת דיוקן נוגע ללב של חוסר רלוונטיות. וכמו ואן דאם - שזכה אף הוא לביקורות משבחות על תפקידו - דווקא זה מה שהופך אותו לרלוונטי יותר מכפי שהיה בכמעט 30 שנות הקריירה שלו. שאפו.
נא להמתין לטעינת התגובות
ברייטינג תמצאו את כל מה שמעניין בעולם הבידור הישראלי והעולמי: טלוויזיה, רכילות, מוזיקה, קולנוע, חיי לילה ופרסום. להזמנת גיליון היכרות מתנה ללא התחייבות, חייגו 03-7642122. 
