להזדווג עד מוות

האם שווה למות למען מין? בעיני הזכרים של כמה מיני חיות כיס התשובה חיובית אם הם יודעים שצאצאיהם ישרדו, כך לפי מחקר חדש. רבייה אובדנית היא התנהגות נדירה ביותר בקרב יונקים, אבל היא שכיחה בטבע. צמחים רבים, בהם דגנים, ירקות רבים וכל הצמחים שחיים במשך שנה אחת בלבד, מתרבים באופן זה, וכמוהם גם אלתיות, חרקים וכמה צפרדעים ולטאות. ככל הידוע רק ארבעה מיני יונקים מתרבים כך וכולם כאחד הם חיות כיס נדירות, הניזונות מחרקים. הזכרים במינים אלה מתים לאחר שהם מקדישים את כל משאביהם ומרצם להזדווגות, מאמץ שעוזר לזרע ולגנים שלהם לנצח.

משנות השבעים של המאה הקודמת המדענים חושדים שהנקבות מתזמנות את ההזדווגות כך שהן יוכלו לגמול מחלב את צאצאיהן כאשר זמינות החרקים נמצאת בשיאה. בתקופת הזדווגות מקוצרת וקדחתנית זו נשברים שיאים בתחרות על הזכות להזדווג עם הנקבות ובשיטות לעשות זאת. נראה שהאקולוגית דיאנה פישר מאוניברסיטת קווינסלנד באוסטרליה ועמיתיה הוכיחו חלקים מתיאוריה זו באמצעות נתונים נרחבים על 52 מינים ברחבי אוסטרליה, פפואה ניו גיני ודרום אמריקה.

הנתונים מראים שבמעבר מהאזור הטרופי אל אזורים ממוזגים זמינות האוכל תלויה יותר בעונות וצפויה יותר וכי קיים מתאם בין הנתונים הללו לשימוש באסטרטגיית ההזדווגות המתוארת בקרב המינים הנבדקים. "גילינו שהסיכויים של הזכרים לשרוד נמוכים במינים שעונות ההזדווגות שלהם קצרות," מספרת פישר. "המאמץ התחרותי גובה מחיר מבחינת ההישרדות - מינים שמשקיעים אנרגיה רבה יותר בהזדווגות בעונת הרבייה הראשונה מסתכנים בכך שלא יזכו בהזדמנות נוספת להתרבות." בזמן קדחת ההזדווגות יש זוגות שמזדווגים עד 14 שעות ברציפות. במינים שאימצו לגמרי את שיטת ההזדווגות הקצרה כל הזכרים מתים: רמות העקה הגבוהות מביאות לקריסה קטלנית של מערכת החיסון ולמוות מדימום ומזיהום.

המוות אינו ההתנהגות המינית הקיצונית היחידה בקרב יונקים אלה, מציינת פישר. לפני עונת ההזדווגות הזכרים מפסיקים לייצר זרע והאשכים שלהם מתפרקים, משמע שהם תלויים בזרע שנאגר. "והשעה דוחקת, כי הזרע שהם מייצרים לפני שהאשכים קורסים נבלע בשתן שלהם," מוסיפה פישר. "עונת ההזדווגות הקדחתנית נמשכת רק כמה שבועות, והזכרים מתים בדרך כלל לפני שצאצאיהם נולדים."

הזכרים מייצרים כמה שיותר זרע ומפיצים אותו ככל יכולתם על ידי הזדווגות עם כמה שיותר נקבות. "מינים שקיימת בהם תמותת זכרים משקיעים מאמצים ומשאבים גופניים רבים בהזדווגות, מכיוון שזאת ההזדמנות האחרונה שלהם להתרבות." לטובת המאמץ האדיר יש מינים ששורפים לא רק שומן אלא אף שרירים, היא מוסיפה.

הזכרים והנקבות כאחד צריכים לנהוג באופן מופקר כדי להפיק את מרב היתרונות הללו, ונראה שהנקבות מרוצות מהסידור הזה. "גברים שיש להם אשכים גדולים יותר, זרע באיכות טובה יותר וסבולת טובה יותר מצליחים בהפריות רבות יותר בתחרות מול זרעם של זכרים אחרים כשנקבות מזדווגות עם מספר זכרים," אומרת פישר.

טרומן פ' יאנג, אקולוג באוניברסיטת קליפורניה, שלא היה מעורב במחקר, אומר שאפשר שהמחקר יגבה את התיאוריה שלפיה סיכוי הישרדות קלוש הוא שדרבן בסיכום הכללי את היונקים הללו לאמץ את שיטת ההזדווגות הזאת. "מאחר שהמאמץ המושקע ברבייה כנראה מתקזז מהסיכוי לשרוד בשנה שלאחר מכן, קל הרבה יותר לבחור להשקיע הכול ברבייה בהווה, אם הסיכויים לשרוד בשנה שלאחר מכן נמוכים מאוד ממילא," הוא מסביר. "ההקרבה שלהם, חייהם בעתיד, לא שווה הרבה, אז כבר עדיף ללכת על כל הקופה."

אבל הצוות של פישר מחזיק בתיאוריה חדשה ושונה קמעה על הסיבה לכך שהזכרים מקריבים את חייהם. מהתוצאות עולה שזרע הזכרים של חיות הכיס שמצטיינות במיוחד בהזדווגות זו מביס את זרעם של זכרים אחרים, משמע שמשתלם להם למות.

כך או כך, נראה שהשיטה פועלת לרעת הזכרים, אבל מועילה הן לדור הבא והן לנקבות, אשר לפי השערתו של צוותה של פישר הן אלה שמלבות את התחרות. "הנקבות לגמרי בעד ההתנהלות הזאת," מסבירה פישר, "כי הן זוכות באבות הכי טובים לצאצאיהן על ידי מתן זכות קדימה לזרע המצטיין."

לקריאת כל התגובות ברצף