עבדת מתחילה מחדש

בוקר 6 באוקטובר 2009 היה אמור להיות שגרתי לגמרי בגן לאומי עבדת. עובדי הגן, ובהם נילי דבש, מנהלת הגן הלאומי, ושמואל זוחוביצקי, איש תחזוקה ושימור, הגיעו לאתר העתיקות כדי לערוך את סריקות הביטחון והניקיון לפני פתיחתו למבקרים. הם רצו לוודא שלא דורדרו אבנים או נפערו בורות בשבילים, ולא צפו בעיות מיוחדות. הרי רק כמה שעות לפני כן הם היו כאן בסיור עששיות לילי שהסתיים ללא תקלות. "אבל אז ראינו על חומת המצודה צבע צהוב," מספר זוחוביצקי. "היינו בטוחים שאלה סימונים בגיר של תנועת נוער, אבל המשכנו להתקדם וראינו שהקשת של הווילה הרומית בתחילת המסלול לא קיימת, ושהשלט לידה רופף ומרוח בצבע."

ככל שהם העמיקו לתוך האתר, התבררו ממדי החורבן. עמודי הכנסיות העתיקות הופלו ונותצו, שולחן המטיף העשוי שיש הושחת, הגת העתיקה נצבעה בצבעי שמן, משקופי אבן נעקרו ממקומם, קשתות פורקו, קירות אבן עתיקים נהרסו, וצבעי צהוב וחום היו מרוחים בכל מקום. "הרגשתי כאילו פגעו בי אישית, כאילו פגעו בבן שלי. המקום הזה כל כך יקר ללבי," אומר זוחוביצקי. "נראה כאילו הייתה במקום רעידת אדמה," מספרת דבש, שעובדת באתר 17 שנים, "אבל הצבע הסגיר שמדובר במעשה ידי אדם."

עד מהרה התברר כי מי שאחראי להרס הם שני תושבי הפזורה הבדואית משבט אלעזזמה שרצו לנקום על הריסת מבנה לא חוקי של בית משפחה. הם הגיעו באישון לילה למקום כשהם מצוידים בפטישים, חבלים, לומים וצבע, וב"יצר נקמה עז, כעס, זעם והרבה כוח," אומרת אורית בורטניק, הממונה על שימור אתרים במחוז דרום של רשות הטבע והגנים. לדבריה, "ההרס שהם זרעו במקום מעולם לא נראה באתר עתיקות בארץ. זה הרס בקנה מידה שלא הכרנו." ולמרות הכל, במסגרת הסדר טיעון הודו הנאשמים בשיבוש מהלכי משפט וזוכו מאשמת ההשחתה. על גרימת הנזקים לאתר איש לא ייענש.

העיר העתיקה עבדת הוקמה במאה השלישית לפני הספירה על ידי הנבטים בתור תחנת דרכים על דרך הבשמים שהובילה מתימן לעזה. מרבית העתיקות בעיר מתוארכות למאה הרביעית עד השביעית לספירה, אז נהפכה עבדת לעיר רומית ביזנטית, וההתיישבות בנגב הגיעה לשיאה. העיר הוכרזה בשנת 2005 אתר מורשת עולמית של אונסקו, לצד שלוש הערים הנבטיות האחרות בדרך הבשמים - חלוצה, שבטה וממשית. דניאל בר-אלי, מזכ"ל הוועד הישראלי לאונסקו, הגדיר בתקשורת את האירוע כפשע נגד התרבות האנושית, ולא בכדי. "הנזק שנעשה לממצאים הארכיאולוגיים הוא בלתי הפיך," אומרת בורטניק. "לא רק הממד הפיזי נפגע אלא גם הערך המדעי שלהם. משהו שאנשים עשו לפני מאות רבות של שנים הלך לאיבוד."

לאחרונה, בתום שלוש שנות עבודה ובהשקעה של 8.7 מיליוני שקלים, שתקצבו שישה משרדי ממשלה, הושלמו העבודות. צוות השיקום היה ישראלי כולו, ונמנו עמו עובדי הגן, משמרת מרשות העתיקות, תושבי מצפה רמון וגם בדואים מהסביבה. לעבודות אף גויסו חיילי צה"ל ובני נוער מתנדבים שהגיעו למקום למחנות קיץ, והפרויקט קיבל אופי חינוכי וקהילתי.

האתגר הראשוני היה הסרת צבע השמן שנמרח על פני כ-250 מטרים רבועים במצטבר. כדי להסיר אותו בלי לפגוע באבן נעשה שימוש בהתזת קרח יבש בעוצמה רבה. הקרח מקפיא את הצבע ומקלף אותו, והשיטה התגלתה כיעילה ונקייה. כיום כמעט אין זכר לכתמי הצבע. בהמשך טופלו המשקופים והקשתות. עמודי הכנסייה הדרומית, שנבנתה במאה השלישית לספירה ונמנית עם הכנסיות הביזנטיות העתיקות בארץ, שוחזרו ככל האפשר, והוקמו עמודים חדשים במקום העמודים המשוחזרים שהוצבו בשנות התשעים ונותצו אף הם.

"העיקרון שמנחה אותנו בעבודות שימור הוא שצריך לעצור היכן שהדמיון מתחיל," אומרת בורטניק, שהייתה אמונה על הפרויקט. "הניסיון הוא לשמר ולשחזר כך שהתוצאה תהיה כמה שיותר דומה למקור."
התקציב שימש לא רק לשימור ולשחזור. "האתר סבל משחיקה מצטברת במשך השנים, והאירוע היה הזדמנות לערוך בו שימור כללי," אומרת בורטניק. "רצינו לקחת את הקטסטרופה הזאת ולמנף אותה." וכך, במסגרת העבודות שופץ וחודש גם השילוט ומערך ההמחשה, ובין היתר הוצב דגם חדש של הכנסייה הדרומית. כדי להגן על האתר מפני פגיעות דומות בעתיד הוקמה מערכת אבטחה היקפית, שכוללת מצלמות ומערכת תאורה חדשה.

כשמטיילים במקום, אין ספק שהוא נראה אסתטי יותר משהיה, גם אם יד האדם ניכרת בו יותר מבעבר. "היום אני אופטימי," אומר שמואל זוחוביצקי. "אפשר לומר שנתנו חיים חדשים לאתר."

לקריאת כל התגובות ברצף