ישנים על זה

במסגרת המחקר, שנערך על ידי ענת ארזי, דוקטורנטית במחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, התבקשו הנחקרים לישון במעבדה מיוחדת, כשהשינה שלהם מנוטרת. במהלך השינה נחשפו הנחקרים לצליל מסוים שלאחריו הגיע ריח נעים, ולצליל אחר שלאחריו הגיע ריח לא נעים. בשליש מהמקרים שבהם הושמעו הצלילים, לא הוצמדו להם ריחות כלל. התעוררות בזמן הניסוי, אפילו לרגע, פסלה את הכללת התוצאות במחקר.

"ריחות לא מעירים משינה," מסבירה ארזי מדוע בחרה לעשות בהם שימוש במחקרה, "ולריחות יתרון נוסף וחשוב למחקר - לא צריך לשאול את הנבדקים אם הריח נעים להם או לא. אפשר פשוט להסתכל על אופן הנשימה שלהם בנוכחות הריח. תגובת הנשימה של הנחקרים לריחות הייתה כלי המדידה של המחקר."

החוקרים מצאו כי בזמן שינה שינו המתנדבים את דפוס הנשימה שלהם בתגובה לצלילים, גם כאשר לא הופיע אחריהם ריח. כלומר, הם עברו תהליך של למידה. הניסוי חזר על עצמו גם כשהנחקרים היו במצב של ערות. החוקרים השמיעו להם את אותם הצלילים ששמעו במהלך השינה, אבל הפעם ללא הריחות שליוו אותם. בעת שהיו ערים, הנחקרים אמנם ציינו שאינם זוכרים את הצלילים או את הריחות, אבל בפועל הפגינו דפוסי רחרוח זהים לאלו שהראו בשנתם. "המוח שלהם קישר בין הצליל ובין הריח," מסבירה ארזי. "אם חשבנו עד היום שהמוח האנושי מסוגל ללמוד עד גבול מסוים, הניסוי הראה שהגבול הזה מתקדם יותר משסברנו."

לקריאת כל התגובות ברצף