קידוח מדעי מספר על עברו של ים המלח ומזהיר מפני העתיד

שיתוף פעולה מדעי בינלאומי, שבו לוקחת חלק נכבד קהילה של מדענים מישראל, עוסק זה כמה שנים בשחזור ההיסטוריה הגיאולוגית של אגן ים המלח. עיקר הדגש הוא על שינויי אקלים ורעידות אדמה שהתרחשו באזורנו בעשרות ומאות אלפי השנים האחרונות. לפני כשנה, בין נובמבר 2010 למארס 2011, בוצע קידוח מדעי בשני אתרים בים המלח: במרכז האגם בעומק מים של 300 מטרים ובשולי האגם בסמוך לחוף עין גדי. כעת התחילו להתקבל תוצאות ראשוניות מהמחקר, והן שופכות אור על עברו הגיאולוגי של האזור ואף מרמזות על העשוי להתרחש בו בעתיד.

לשם הקידוח הובאה ארצה אסדה עם ציוד להפקת גלעינים של סלעי משקע מקרקעית אגמים. ים המלח נמצא עכשיו בגובה של 426 מטרים מתחת לפני הים, כך שהחלק העליון של הגלעינים מהקידוח העמוק נלקח למעשה מעומק של יותר מ-700 מטרים מתחת לפני הים. במוקדים אחדים חדר הקידוח לעומק של מאות מטרים מתחת לפני הקרקע. בגלעינים נמצאו שכבות של חומר בהיר העשוי מלח, ושל חומר כהה המורכב מ"בוץ" (למעשה זהו חומר מינרלי השוקע בקרקעית האגם). שכבות המלח מלמדות על תקופות יבשות, שבהן נסוג ים המלח, ואילו שכבות ה"בוץ" מעידות על תקופות רטובות יותר, שבהן מפלס הים היה יציב או אף עלה.

ים המלח הוא אגם סופי, אשר רוב המים יוצאים ממנו באידוי. נאגרים בו מי נחלים, שיטפונות, חומרי סחף ומשקעים מאגן ניקוז רחב במיוחד אשר משתרע מהחרמון ועד מפרץ אילת, ומנוקז בעיקרו על ידי שני אפיקים: נהר הירדן ונחל ערבה. "כל אחד מהנהרות דוגם אזור ניקוז המאופיין באקלים שונה," מסביר פרופ' מרדכי שטיין מהמכון הגיאולוגי הישראלי והמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, המשתתף בקידוח. "אגן הניקוז של נהר הירדן ממוקם ברצועת אקלים ים תיכונית ואילו זה של נחל ערבה ממוקם ברצועת אקלים מדברית."

בעבר היו בבקע ים המלח אגמים בעלי גובה ושטח שונים מים המלח. הגדול באגמים האלה, אגם הלשון, השתרע מהכנרת ועד חצבה. "אם נצליח לשחזר את מפלסיהם [של האגמים]  ואת הרכב התמלחות בעבר, נוכל להשתמש באגמים בתור 'מדי גשם' ולשחזר את תנאי האקלים באגן הניקוז," אומר שטיין. "זוהי אחת המטרות החשובות של המחקר."

בדיקות ראשוניות של החומרים שהוצאו בקידוח מקרקעית ים המלח מראות עדויות מפתיעות לקיום מיקרואורגניזמים בעומק של 150 מטרים מתחת לקרקעית האגם, אשר ידעו להתאים את עצמם לחיים בסביבות קיצוניות מאוד.

שכבת מלח עבה מאוד בעומק של כ-220 מטרים מתחת לפני הקידוח, שמעליה שכבה של חלוקים, מעידה, לדברי שטיין, על "התייבשות משמעותית מאוד של האגם, כנראה לפני כ-125,000 שנים, במהלך התקופה הבין-קרחונית האחרונה." זוהי התייבשות טבעית. כאן, למעשה, לים המלח יש תפקיד משמעותי בחיזוי העתיד האקלימי.

"המודלים שעוסקים כיום בשינויי אקלים חייבים לדעת מה היו השינויים הטבעיים," מסביר שטיין. בעבר התאושש ים המלח בעזרת כוחות הטבע, כשלפני כ-70,000 שנים עלה מפלסו לגובה של כ-250 מטרים יותר מהמפלס הנוכחי. כיום המצב מורכב יותר בשל ההתערבות האנושית, ולפי שטיין "החזרה של ים המלח למצבו הטבעי יכולה לקרות באמת רק אם נחזיר את זרימת המים המתוקים מאגן הניקוז של הירדן."

לקריאת כל התגובות ברצף