ראשי » עושים שבת » 27/11/2009 גלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

חוגגים 60 לשלמה ארצי

מלהקת חיל הים ועד לאמפי בקיסריה, שלמה ארצי חוגג יום הולדת. עורכי nrg מעריב בוחרים את השירים שנכנסו להם ללב והפכו את האיש עם המגבת, הג'ינס המשופשף, החולצה השחורה ובקבוק המים לקונצנזוס של המוזיקה הישראלית

ארץ חדשה / בן זגגי

 הדבר היפה מבחינתי בשירים של שלמה ארצי הוא שכנער זמזמתי אותם מבלי לדעת באמת למה הוא התכוון (למרות שיש כאלו שיגידו שאף פעם אי אפשר לדעת למה הוא מתכוון). כך הייתי נהנה לזמזם אחוז אמוק את "יש לי אישה זו את האמממא שלך". נהניתי משיר קצבי. מקפיץ. ילד.

כשאתה עובר את שנות העשרים, אתה גם מתחיל להקשיב למילים. נותן להם את הפרשנויות שלך ותוהה אם שלמה באמת חשב על מה שאתה חושב כשהוא כתב את המילים. האם הפרשנות שהוא הטמיע בתוך המילים היא זו שחורכת לך את הלב ברגעים השקטים של השיר. על דבר אחד אין ספק: אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים - לא נגיע לארץ חדשה.

נו, תגידו. זו בחירה צפויה. אולי צפויה מידי. כי מי לא מעיף מבט לירח ומקווה שבאמת יש שם אדם.  יום יום אני עובר ברחוב המסגר ומנסה לנחש איפה הבר הקודר. המקום בו המסע אל החלום מתגשם. המקום שממנו חוזרים אל החדר מול הירח ומאמינים שאם ממש נרצה, נגיד "רד" והירח

ונצליח.
"אתמול היה טוב ויהיה גם מחר", שר ארצי בשיר ומזכיר כי גם אם אין גשם בשמיים, הירח שם. המקום שדרכו ניתן לשאוף. לקבל אמת מידה, פרופורציה, נקודת השקפה. כי אם הבחור הנמוך עם הטוקסידו כבש את העולם ואת מצעדי הפזמונים. גם אני, וכל אחד אחר, יכול.

ירח / נועה רובין
  בזכרוני הראשון אם יופיו של השיר אינו מטעה אותי, אבא שלי שר בקולי קולות עם הקלטת, ואנחנו, ארבע בנות, מקפצות מסביבו ומנסות להפסיק אותו מלשיר, זיופים על גבי זיופים עברו בבית הקטן שלנו בזכרון יעקב, עם אבא שהיה בחיל הים, בן גילו של שלמה ארצי וזוכר אותו מהלהקה ההיא. אחרי שנים, למדתי להפסיק למנוע מאבא שלי לשיר ופשוט להצטרף אליו, כי ארצי יודע לכתב שירים ו"ירח" הוא מהקסומים שבהם.

את כל שנות ילדותי ליווה השיר "שוטי שוטי ספינתי" של שלמה ארצי (כן, נודניקים, אני יודע שלשיר קוראים "כשאהיה גדול" והוא בעצם של להקת חיל הים). מאז עברו על ארצי ועלי הרבה מאוד שנים ודיסקים. הטעם המוזיקלי שלי התפתח ואפשר לי להכיר סוגים נוספים של מוזיקה (חלקה איכותית וחלקה ממש זבל תעשייתי). אבל לארצי נשאר מקום של כבוד בלב ובנרתיק הדיסקים של הרכב שלי.

 
לפני חודש, בגלל תקלה טכנית לא ברורה, השלט של הטלוויזיה נלחץ על ערוץ 1 סמוך ל-2 לפנות בוקר. אז ראיתי את שלמה ארצי כפי שמעולם לא ראיתי אותו – בקליפ המקורי לשיר "כשאהיה גדול" שהוקלט בערך בשנת 1970, כשנה לפני שנולדתי.  שאגות הצחוק שלי למראה התמימות של ארצי ושל הקליפ העירו את רוב השכנים. זה המקום לבקש סליחה מהשכנים ולאחל לארצי עוד 60 שנות חיים ומוזיקה.

סטודנטים לתקשורת וכותבים מתחילים, הנה עבורכם טיפ קטן, ואפילו חינם אין כסף: כשאתה ניגש לכתוב על שלמה ארצי, לא כל שכן לבחור את השיר שלו האהוב עליך ביותר, חשוב לדלג מראש על מכשול אחד שמנצנץ ובוהק ממרחק קילומטרים: ההכרח לחבוט בטקסטים שלו. אז נכון ששלמה ארצי הוא לא בדיוק הטיפוס הכי ברור בסביבה, ונכון שנדרש לעיתים מילון על מנת לפרש את הטקסטים שלו, אבל את זה אנחנו שומעים מכל עבר כבר קרוב ל-60 שנה ועדיין מתייצבים קיץ אחר קיץ בקיסריה.

 
בדיוק משום כך בחרתי את "אחרי הכל את שיר", לא רק כי הוא היצירה הכי מרגשת ונוגעת בעיני של ארצי מאז ומעולם, אלא בעיקר משום שהקטע המופתי ביותר בשיר בכלל לא כולל מילים. תקשיבו ל"ט-דהדה, ט-דהדה, ט-דהדהדה" ותבינו למה אנחנו לא באמת צריכים להבין את שלמה ארצי כדי להתרגש ממנו ולמה הוא היה המלך הבלתי מעורער של המוזיקה, וסביר להניח שיישאר כזה גם ב-60 השנים הבאות.

כמעט על כל שיר של שלמה ארצי אני יכולה לכתוב פסקה.יש לי נטייה לא להתחבר לשירים חדשים, ולכן כשיצא הדיסק "שפויים" ממש חששתי. הפחד והחשש נעלמו עם הגעתי לקיסריה יחד עם בת דודתי, השותפה הנאמנה שלי לכל הופעה של שלמה במיוחד בקיץ – בקיסריה.

   
שירים מהדיסק החדש נשמעו כאילו היו שם תמיד. רקדנו, צחקנו ושרנו בקולי קולות. השיא היה בשיר
"נצמדנו". התרגשנו, קפצנו מאושר כאילו זה השיר האהוב עלינו ביותר. בקצב אחיד של מחיאות כפיים ועם המון חיוכים של כל הנוכחים בקהל שרנו "בוא נתחתן, תעשה לי ילד, בוא תכתוב לי שיר"- והתכוונו לכל מילה!

"אומרים שלא רחוק מחדרה,
בין הים לבין החולות,
יש מקום שבו זורחת השמש,
בלילות.

רק אצלנו לא תמיד היא זורחת,
רק אצלנו משום מה אור חסום,
יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה,
איזה אבסורד..."

יולי 2001. שלוש לפנות בוקר. מחנה 80, מוקף גדרות ומגדלי שמירה, אי שם לא רחוק מחדרה - בין הים לבין החולות. אחת המפקדות מהסגל מעירה אותי בטלטול עדין אבל בלתי פוסק. "קומי, החיילים מחכים לך לעלות לשמירה". אני מסננת קללה עסיסית, עוטה מדים בעיניים עצומות ומובילה אותם לעלייה לעמדות, מסונוורת מהבוהק הלא טבעי בעליל של הזרקורים. כן, השמש פה זורחת בלילות.
הצבא נגמר מזמן. היום אני כבר לא קמה לחיילים, אלא לתינוקת שלי.

וגם ההשכמות האלה ייגמרו בעוד כמה חודשים. אבל לפעמים, כשאני לא ממש מקפידה, והזריחה מסתננת מהחלון, אני תופסת את עצמי מתגעגעת ללילות ההם. לשקט, ללחישות של התדרוך, לשעות ארוכות של שיחות נפש וסתם להג במגדל השמירה. יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה... איזה אבסורד.

הרבה תלונות היו על שלמה ארצי לאורך השנים. לא סתם הוא כתב שצרחו "תורידו את הנמוך עם הטוקסידו". גם אחרי שכבר הוריד את הירח בשביל המון אנשים, עדיין אמרו שהוא מתיימר, שהוא מלחין ספרי טלפונים, שהוא מבולבל, ושבקיצור, אי אפשר להבין כלום. השיר "תחת שמי ים התיכון" הוא דוגמא מעולה להיפך הגמור.

אפילו במרחק של 20 שנה, הוא כל כך פשוט, וכל כך נכון. ''ערב על אבטיחים יורד'' ו''זהבים על הצוואר'' והיא מזדהה עם מיעוטים, והוא בכלל בצמרמורת בלי קשר. כשמקשיבים ל"חצי עולם כבר שר יוון", אז בכלל מבינים עוד יותר שהשיר הזה עדיין רלוונטי.    

כמו רבים מילידי סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 גם אצלי שלמה ארצי הוא חלק בלתי נפרד מפסקול הילדות וגיל ההתבגרות, כשהקסטות של "לילה לא שקט" ו"חום יולי אוגוסט" נטחנו אצלנו בטייפ של המכונית המשפחתית חזור וטחון.

 
אלא שהפיכתו ברבות השנים למעין מיתולוגיה ישראלית עם מגבת על הכתף לא עשתה לו טוב, לפחות לא בעיני, חובב אנדרדוגים מטבעי. המגה-מותג אמנם המשיך לייצר להיטים בקצב, אבל לא ממש נגע או ריגש, לפחות לא אותי. על רקע כל זה קל היה לשכוח כמה שירים מעולים ייצר האומן הזה במהלך הקריירה, ובמיוחד בשנות ה-80, שהיו מבחינתי תור הזהב שלו.

כמו תמיד, כשצריך לבחור שירים של אמנים מיתולוגיים, אין שום סיכוי שאהיה בטוח בבחירה שלי במאה אחוז, אבל אני די בטוח ש"לילה לא שקט" הוא האהוב עלי ביותר מבין אלבומיו של ארצי. "שדות של אירוסים", שיר געגועים אולטימטיבי לילדות, כבש אותי עוד כשאני הייתי ילד. ובדבר אחד ארצי צודק שם במאה אחוז: זו לא אותה המדינה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...