אפטר פארטי
ב-1999 עשרות אלפי קלאברים נשאו אליהם עיניים לעמדת הדי-ג'יי. כעת לאחר 10 שנים, כשחלקם סוגרים את העשור השלישי לחייהם, הם נזכרים בימים ההם וברגע שהבועה התפוצצה להם. חלקם עוד אופטימיים ומאמינים ש"יהיה פה בומבה"
אז מה אתה עושה שם בעצם?
"האייטיז זה המקסימום שאתה יכול להגיע אליו. אז אתה מתחיל בצ'רלסטון, ואלס אנגלי, צ'ה צ'ה...".
רגע. צ'ה צ'ה צ'ה?
"זה משהו אחר לגמרי וזה מרגש! האתגר שלי הוא לחבר. להסתכל אחרת על המוזיקה. ואם בונים קונספט ומתייחסים לזה נכון, אפשר להגיע מהכל לקרחנה. בסופו של דבר, לא משנה אם זה חתונה של נאוה ברק או מסיבה של 4,000 איש במועדון. אתה מגיע להעביר חוויה. בגלל זה אתה די-ג'יי. אין מה לעשות".
אגב, מה היה הלהיט אצל נאוה ברק?
"פרהפס פרהפס פרהפס (להיט סיקסטיז של דוריס דיי). נשבע לכם".
אם מישהו היה אומר לסגל במהדורת 99' שבעוד עשור הוא יהפוך לסמל סטטוס של חונטת ההון והשלטון, הוא היה מנקב לנודניק את העין עם המחט של הפטיפון. שכן בימים ההם, לפני עשר שנים, חי סגל בספרות אחרות לגמרי. העביר את זמנו בעיקר במסעות אינסופיים בין אלנבי 58, מסיבות הרחוב ברוטשילד ומועדונים במנהטן, עם כמה עצירות לאיסוף חיילים בפריפריה.
"קשה לי עם שנים", הוא נאנח בקפה של אשתו, במרכז תל אביב. באוויר ריח של קרואסונים פריכים, אספרסו ובורגנות שבעה, אבל סגל מסניף כרגע בעיקר זיכרונות מהטור שעשה בסוף 99', שבמהלכו הריח שהסיפור שלו נגמר. "נסעתי עם אלה גוטמן לנגן במועדונים במיאמי וניו יורק, ונכנס איזה תקלוט בלוס אנג'לס. הגיעו לקחת אותנו מהשדה עם מרצדסים שחורים כאלה, שזה כבר היה מוזר. ופתאום אומר לנו המארח 'אולי תבואו אליי לווילה?', לא מלון, לא כלום.
"הגענו לווילה מטורפת, הביאו אותנו כמו מלכים. ואז כשאתה מסתכל אתה רואה שבבריכה אין מים, שמסביב הכל מוזנח, הכל למראית עין. משהו מוזר. ואנשים נכנסים, יוצאים, חוזרים. תחנת רכבת. מאות אנשים בחמש שעות. ואז הבנו שאנחנו בעצם מתארחים אצל אחד מסוחרי הסמים הגדולים של לוס אנג'לס. פחד אלוהים. הגענו למסיבה, ובערך בטרק השלישי אנשים שני מטר באוויר! ואתה בא מישראל, שזה המקום שניגנו בו הכי חזק. שמה אנשים רצו גרזנים (מוזיקה מהירה וחזקה). זה הגיע לרמת אנרגיות שאמרנו, מה עושים עם המטורפים האלה? איך מסיימים את המסיבה הזאת?
"משם נסענו חזרה לווילה לאפטר פארטי, אלה כבר היתה מתחת לשמיכה. ואנשים זרוקים אול אובר דה פאקינג פלייס. אתה לא רואה אורגיות המוניות בישראל. וכאן כולם עם כולם בכל מקום. ואני אומר איפה אנחנו? איך יוצאים מכאן? אין לנו אפילו כתובת. בעשר בבוקר אין עם מי לדבר. אין לי אוטו. ויותר מזה שרצינו קפה, פחדנו שמישהו יתעורר. אז הלכנו לתיבת הדואר, הסתכלנו מה הכתובת, באה מונית ולקחה אותנו. הגענו לדיסנילנד. שם נשארנו כפיצוי עד הטיסה לניו יורק".
ומה היתה המסקנה?
"שזהו. שזה חצה את הקווים, גדל יותר מדי. שהסמים הפכו ליותר חשובים מהמוזיקה. שהכל נהיה חארטה. שהאוכלוסייה משתנה. שזה נהיה לא נכון. אנשים כאן איבדו פרופורציות. כשיצא 'גוד איז א די-ג'יי' של פייתלס, הם כרתו את הענף שישבנו עליו. הם אמרו בקול רם את מה שקרה, שאיבדנו את זה. די-ג'יי יעשה הכל בשביל הקהל שלו, לעומת רוקיסט שיעשה הכל בשביל המוזיקה. ושם הלכנו לאיבוד. הבנו שכמו בכל תרבות המונים, שעון החול התהפך ומעכשיו סופרים אחורה".
אחורה לאן?
"למקום אחר. זה היה או לשקוע או לצאת החוצה לפני שתיפלט. אני בחרתי לצאת משם. ואז נהייתי די-ג'יי בוטיק".
שנת 99' היתה הקליימקס של תקופת המועדונים בישראל. אחרי כמעט עשור בו די-ג'ייז ובעלי מועדונים שילמו בזיעה כדי להרגיל את הבליין המקומי לביטים מסחררים יותר מאלו של שלמה ארצי, ישראל הפכה לקיסרות של מוזיקה אלקטרונית, עם קבלות.
חמש שנים אחרי שנפתח אלנבי 58, הכתיר אותו מגזין פייס הבריטי כאחד המועדונים החשובים באירופה. האומן 17, שהוקם בירושלים וזכה אף הוא בהכרה בינלאומית, הפך למקדש תקופתי שאליו עלו לרגל קלאברים וסלבס שרצו להתבשם בריח הזיעה באפטרים. הקהל המקומי, מונע מהסקס אפיל של הבילוי החדש, כמו גם מכמויות הגונות של אקסטזי, סם המסיבות של התקופה, פנטז כל השבוע על המסיבה הבאה, ובבוא הוויקנד התמסר כולו לידיו הלשות והמענגות של הדי-ג'יי.
"להיות דלוק זה להיות תינוק. תינוק חרמן", מאפיין גיא אסיף, מראשוני מסקרי המוזיקה האלקטרונית בישראל, ומי שכבר ב-92' מינף ליין של מסיבות עם עמית שהם באליזבת, ובהמשך ניגן באלנבי 58. "כשאתה דלוק אתה בעריסה, אתה מחייך לסביבה ומצפה מכולם שיחייכו אליך חזרה, ויתפשטו. ברור שבמוד הקיום הזה יש הרבה נאיביות, ובפרספקטיבה אפשר באמת לראות את זה: בניינטיז הייתה לא מעט תמימות. ההתלהבות מתרבות המועדונים כדרך חיים היא חלק מרוח הזמן של הניינטיז, ואני אוהב את הרוח הזאת, אבל היום מנשבות כבר רוחות אחרות ולכן יש בה משהו אנכרוניסטי.
"אז
במקביל לייבוא מאסיבי של די-ג'ייז מחו"ל (נקודת הרתיחה הייתה ב-9.9.99, הלילה בו התקיים כאן קרב ענקים בין שניים מהשמות הכי גדולים בסצנה: דני טנגליה ניגן בפאצ'ה וסשה נתן בראש באוקטופוס), פרחה המוזי קה האלקטרונית גם בין דפי העיתונים. כתבי לילה החלו לצוץ בכל מקומון, מסיבות סוקרו בהרחבה ועורכים ששרפו רחבות בלילות נלחמו בימים על טעמם המוזיקלי בסוג של מאבק דון קישוטי זעיר ונדיר.
"בסוף שנות התשעים העיתונאים קבעו את הקצב של תרבות המועדונים", מאפיין העיתונאי והכותב ניסן שור, שספרו "לרקוד עם דמעות בעיניים" יצא השנה, וסדרה המבוססת עליו תשודר בקרוב בערוץ 8.
"הם אלה שהניחו את היסודות התאורטיים שלה, קבעו מעמדות, המליכו והורידו די-ג'ייז ומועדונים, הנכיחו את השפה המועדונית בתוך סדר היום של הזרם המרכזי. תרבות שלא כותבים עליה היא לא תרבות. ועיתונאי הלילה לא היו רק מביטים מהצד, אלא השתתפו באופן פעיל בסצנה, חלקם כבליינים, חלקם כדי-ג'ייז. הם לקחו את הדיבור על המועדונים מהרחוב אל העיתון. אם לא הם, היא הייתה נשארת ברחוב".
בנקודה הזו, שבין מועדונים לסמים, עיתונות, מוזיקה ואופנה, צמחו גם הסלבס המקומיים של התקופה: להק די-ג'ייז ישראלים שכיכב בעיתונות המקומונית והארצית, במדורי רכילות ומוזיקה. השמות שלהם הפכו למוכרי כרטיסים למסיבה, סמן לאיכות או לפאתטיות, תלוי את מי שואלים.
אנשים כצ'ופי, ניר סגל, אלה גוטמן, לאקי'ו, נדב בריטש, אסי קוז'אק, ארן לביא, רביד יהושע וסהר זנגילביץ, "מתחו את מונח הדי-ג'יי לכדי סופרסטאריות שהאפילה בשלב מסוים על המוזיקה עצמה.
כשפייתלס קבעו בשיר המפורסם שאלוהים הוא די-ג'יי, ישראל כבר התנהגה כמו בית המקדש.
נכון, הדי-ג'ייז היו אז סטארים בכל העולם. אבל פה, במדינה שבה ההיסטריה, הפאתוס וההפרזה תמיד תופסים פיקוד, מובילי הסצנה באמת זכו למעמד של גדולים מהחיים. "צריך להבין שהדי-ג'יי אז היה מתווך", מסביר ארן לביא, כיום מפיק מוזיקלי שסיים עכשיו אלבום חדש עם מתי כספי לזכרו של אהוד מנור.
"הפנים של כל הדבר הזה היה הדי-ג'יי. זה מה שהביא איתו את הסלבריטאות. הרי ב-50 השנה האחרונות תמיד הייתה דמות מאחורי המוזיקה. עד לדי-ג'יי, שהיה נקודת החיבור לחוויה המועדונית, האיש שאחראי על השבט. כיום יש 'כוכב נולד' וההתעניינות היא יותר ברקע של המבצע והרצון להגיד 'אני גיליתי אותו', אז את אף אחד לא עניין אם מי שעשה את הטרק הוא עשיר או עני. אנשים הגיעו כדי לעבור חוויה שבה הדי-ג'יי הוא מנהיג".
"הרזידנטים (תקליטני הבית במועדונים הגדולים, דוגמת צ'ופי וסהר זנגילביץ) הפכו לכוכבים. הדי-ג'יי נהיה רוקסטאר", מפרשנת עדי שבת, אז כתבת לילה במקומונים ירושלים ותל אביב, שייסדה בהמשך את די-ג'יי העיר ואתר לילה. "כסלבס הם מילאו את תפקידם: נראו טוב, היו להם סיפורים, והם סיפקו חומרים לעיתונות. היו להם גרופיות שעומדות ליד העמדה עם מספרי טלפון. נדחקות בסוף הסטים כדי להציע את עצמן ולהזדיין. בהתחלה דיברו בעיתונות בעיקר על השוטף. מתי תהיה מסיבה, לאן כדאי ללכת. אבל אחרי הביקור של סשה ב-99' עשיתי מדור שלם על המסיבה כי הרגשתי שמשהו משמעותי קרה".
הסצנה, האופוריה ומעמד הדי-ג'יי שקעו כולם עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. הדור שהגיע בהמשך אולי עושה מוזיקה טובה בהרבה, אבל חסר את הנאיביות המקסימה והכובשת של סוף שנות התשעים. מנגד, אחרי שמרימים כמה אבנים מגלים שרוב הכוכבים של אז עדיין כאן, חלקם עם הרבה מרץ בישבן. רובם עדיין עושים מוזיקה ומכוונים לקאמבק. רובם גם מתקשים להיזכר ברגע העצוב ההוא, כשהטלפון הפסיק לצלצל והחתונות פלוס בופה החלו למלא את ספר ההזמנות.
השעה שתיים בצהריים וצ'ופי, מותג מסיבות ושק חבטות בשלהי הניינטיז, פשוט חייב לקפוץ לפיזיותרפיה. ככה זה: הגוף כבר לא מה שהיה. וצ'ופי, מטר וחצי של אנרגיה מזוקקת, מקפיד לשמור על עצמו. אחרי הכל, מישהו צריך לעשות כאן קאמבק. "אני גם עושה יוגה: איינגר, אשטנגה. הרבה יוגה. מחפש להתנקות. אני שומר על איזון. רוצה כיום להתחבר לנפש, לגוף, להתמלא, ולא בקטע רוחני", הוא מטיף בזמן שידידה שלו מוזגת לנו חליטות נענע ולואיזה.
במשך חמש שנים הוא היה הרזידנט של אלנבי 58. חינך על ברכיו דור של בליינים שהתרגלו כל כך לסאונד שלו, עד שנהגו לפעמים להניס מהעמדה די-ג'ייז איכותיים מחו"ל בזעקות "צ'ופי, צ'ופי". חוץ מזה, הוא גם תבע די-ג'יי ירושלמי אלמוני בשם אורן חליבא שאימץ לעצמו את אותו כינוי (התביעה הבלתי נשכחת "צ'ופי נגד צ'ופי").
המודעות העצמית וההשקעה סביב בניית המותג הן שהפכו את צ'ופי למגה סלב הראשון של הסצנה. למעשה, גם כרגע, כשהוא משתדל להניח את האגו בצד, צ'ופי (או בשמו המקורי, שרון פרוינדליך) הוא מקרה מבחן של סצנת המועדונים בישראל: מצד אחד, סמל של דור שלם; מצד שני, בחור שספג טונות של בוז, כולל המניפסט "די לצ'ופיזם" שריטש את טעמו המוזיקלי, ומשחק אינטרנטי על שמו שבו נדרשו המשתתפים לבצע בו סיכול ממוקד.
צ'ופי, שהתחיל לתקלט באייטיז במועדונים כמו שירוקו ומטרו, היה מודל לדי-ג'יי שהמילה פופוליזם לא מפחידה אותו. בניגוד לחלוץ נוסף של הסצנה, איתן תבור, שסירב להתפשר על טעמו המוזיקלי, איבד את מעמדו ומאוחר יותר שם קץ לחייו, צ'ופי רצה ואהב להיות פריים טיים.
"אני הייתי נינט של הניינטיז!", הוא משחרר וידוי. "כולם ידעו מי אני. כולם אהבו אותי. אמהות הכירו אותי, קלאברים אמרו שריגשתי אותם. היו צריכים לכתוב בתשבץ בסוף השבוע "מי זה שרון פרוינדליך. אצלי שנות השישים הגיעו לשנות התשעים - סקס, סמים ורוקנרול ואני הייתי לידר בתוך הסיפור. היה לאנשים ביטחון שמה שאני עושה זה נכון ומעניין ולא שגרתי. זה היה רומן עם הקהל".
אתה זוכר את השלב שבו הרגשת שהעניין בך חורג מהמוזיקה במועדון?
"זה קרה תוך כדי. היה לי טור במעריב לנוער, כתבות, אייטמים. תמיד גידלתי חבר'ה יותר צעירים. זה היה מהלך אסטרטגי, לא הבנתי אותו אז, אבל הוא שבנה את די-ג'יי צ'ופי כמותג. ועשיתי את זה מאהבה. לדרוש שהשם שלי תמיד יהיה על ההזמנה. כבר בשירוקו. אני אחרון המוהיקנים. רק אני נשארתי. והייתי כח. ואני סוליסט. אף פעם לא הייתי באגו טריפ, לא משנה כמה שתינו וכמה די-ג'ייז אירחתי ולאן שלא הזמינו אותי להופיע. אבל לאנשים הייתה בעיה עם צ'ופי".
ומה בעצם היתה הבעיה עם צ'ופי? קודם כל, המותג הפך בשלב מסוים למשומש: כולם כבר ידעו, שמעו, רקדו וקראו עליו במדורי רכילות. מעבר לכך, קולגות טוענים שהוא שלט ביד רמה מדי בעמדה של אלנבי 58. "צ'ופי לא היה מוכן שיעלה אחריו מישהו שיגנוב לו את ההצגה", אומר ניר סגל, "הוא נאבק על הפריים טיים שלו". לראובן לובלין, מבעלי האומן 17, יש הסבר אחר: "צ ופי, במקום כלשהו, נעצר בסאונד שלו. אפילו המועדון שלו הפסיק לתמוך בו (כשאלנבי 58 הפך ל-TLV צ'ופי נושל מעמדת הרזידנט לטובת הדי-ג'יי שלומי זידאן).
שרוליק איינהורן, שהיה אז מיבואני הדי- ג'ייז הגדולים מחו"ל, נותן פרשנות משלו: "מגיע לצ'ופי הרבה כבוד. הוא היה המגה די-ג'יי הראשון פה, חינך דור שלם, הביא מוזיקה לישראל. כשהתחילו הדי-ג'ייז מחו"ל, שמו אותו בסוף הערב תמיד לסגור. מי שנשאר איתך הם אחרוני הדלוקים. אז הוא פיתח את עצמו בדיוק בנישה הזו - וקצת סגר על עצמו".
"לא הרגשתי שהעיפו אותי. וואללה, אני די-ג'יי של פארטי! לא ניגנתי צ'יזי אף פעם!", הוא עדיין כועס. "לעזוב היה כמו פרידה מבייבי שבניתי. אורי וראל (שטרק ונדל בהתאמה), (מבעלי אלנבי 58) לא לקחו אותי איתם. לא הייתי שותף. זו הייתה טעות שלי? לא, הייתי סוליסט. לא התאמתי להיות בביזנס איתם. למה שנאו אותי? לא יודע. לא היה כאן מאז אף די-ג'יי שעשה בלגן, שהביא שמחה. לא היו די-ג'ייז עם עמוד שדרה".
אז מה קרה?
"הייתה קנאה גדולה. כבר היו כמה מועדונים. ועיתונאים קטנים ומנוולים הקימו אתר נגדי. אני הייתי מאד חזק פה אבל לא היה כאן פרגון. לא היה אליי ריספקט".
במסגרת השינוי ההוא ניסה צ'ופי להקים את טוטאלי, גלריית אמנות, מועדון ובית ספר לדי-ג'ייז, והפסיד הון. הוא חזר לגור עם ההורים בכפר שמריהו, לקח מספר קורסים לשיפור עצמי והמשיך לנסות להמציא את המותג מחדש ("רציתי להראות שאני עדיין עם היד על הדופק").
במסגרת הקאמבק, צ'ופי מופיע כרגע לא מעט. המסיבה האחרונה, בזי-זי טריפו בשבוע שעבר, ריכזה אליה לא מעט נרקומנים של אלנבי 58 וביטים נוסטלגיים הרשומים על שמו בטאבו. "אם אני חוזר? לא הלכתי לשום מקום. די-ג'יי צ'ופי בסך הכל לקח חופש".
לא מפחיד אותך לאבד רלוונטיות?
"אף אחד לא יכול להגיד שאני לא רלוונטי. אני מתגעגע לאנרגיות של אז, לפאוור, אבל אני לא יכול לדעת אם זה יחזור. בינתיים יש לי חברת תקליטים - אגנוזיה. אני מנהל אמנותי, מוכר מוזיקה ללייבלים הכי טובים בעולם. כאילו, וואו. התעשייה השתנתה ואני חלק ממנה".
בדיוק כמו צ'ופי, גם לניר סגל קם כפיל נכלולי עם שם זהה. ייתכן שהתקופה ההיא, כולל הלילה שבו הוזמנו בליינים למסיבה בחיפה עם המגה די'ג'יי פול אוקנפולד רק כדי לגלות שעל הבמה מקרטע ילד מחוצ'קן מהקריות, סימנה את תחילת הסוף.
אפעס כולם העדיפו להתעלם ולהמשיך לבלות. סגל, למשל, שהתחיל את הקריירה בגיל 16 וחצי באליזבת (בתחילת הניינטיז לא היה איידס, היו עושים לידי אורגיות כדי להביך אותי. הארד קור. למזלי היה מי ששמר עליי), היה ב-99' בשיא הקריירה שלו. "כיום", הוא אומר, "אני יכול להגיד שהתביעות ההן על השמות היו סימן לזה שאיבדנו פרופורציות. אבל מי ראה את זה אז".
והוא באמת לא ראה שהתעשייה הופכת למוטציה, שיש עומס של תקליטנים מחו"ל, שכל ילד שיודע לסובב תקליט הופך למיני סלב. "אחרי שהופעתי במיניסטרי אוף סאונד בלונדון, הבנתי שאני פאקינג רוק סטאר. עם לוח בוקינג של ארבעה חודשים קדימה, עם מנהלת, עם אגו ענק, עם כסף שאי אפשר להשוות לסכומים של היום. נניח בין 120 ל-700 דולר לתקלוט של שעתיים שלוש, עם שניים, שלושה בוקינגים בערב. ב-99' אני כבר תאגיד. היתה לי מישהי שלוקחת אותי מהבית, מכניסה אותי לעמדה, מאחוריי הגוורדיה של המועדון, ויאללה-נראה לאן אתה לוקח אותנו היום".
ואתה זוכר רגע שהאגו שלך לא מחזיק מעמד מול המציאות?
"בהאנגר עשו מסיבה. המקום מפורק. איך שאני עולה לעמדה נכנס ג'יפ מג"ב, שוטרים במדים. התחלתי לנגן, פתאום עולה לעמדה בחור על אזרחי ונותן ככה מכה למחט. ואני צורח עליו והוא מסתובב אליי ואני חוטף סטירה מול 5,000 איש. מההלם לא הגבתי. עצרו את המסיבה. אמרו לי 'אם אתה מתלונן עליו כל היחידה שלו בבית שלך פעם בשבוע'. אחרי זה המציאו את המסמך עורך דין הזה, שאתה לא בא למסיבה בלי שבעל המועדון חתום לך על טופס, שמנקה אותך מאשמה ישירה למה שהלך שם".
ההידרדרות נמשכה ורוחות רעות נשבו ברחבה. "בשלב מסוים התחילו הקליקות, 'אני לא מחמם את ההוא ואני לא מנגן עם זה'. צ'ופי נותן טרק גירזונים לסיום ומי שעלה אחריו היה חייב לעלות גבוה. האומן היה נעול לאחרים בגלל ראובן, ויכול להיות ששם הכל התחיל להתפרק. בגלל האגו. כשהשם שלנו נהיה יותר חשוב מהמוזיקה. המריבות הפנימיות. זו הייתה תחילת ההתרסקות. הירידה מהאולימפוס. ולדעתי, אגב, זה לא היה דבר רע. אלוהים הוא לא די-ג'יי. זה היה טיפשי אז כמו שזה טיפשי היום".
ראובן לובלין שוב מספק גרסה שונה להשתלשלות האירועים. "הדי-ג'ייז התל אביבים היו רחוקים מלהיות טובים, אז לא היתה סיבה שהם ינגנו באומן", הוא מבהיר. "השקעתי הרבה כסף וזמן כדי שאצלנו יהיו הכי טובים. באלנבי לא הבינו כלום במוזיקה. היינו מביאים להם בומבות. הם היו חארטה בארטה. אפילו אסי קוז'אק היה מנגן אז מזעזע אצלנו, רציתי לזרוק אותו מהמועדון. היום הוא הרבה יותר טוב".
"תקליטנים מעולם לא היו אמורים להיות סופרסטארים", מחזק שור את אווירת ההתפוררות, בואכה שנת 2000. "כל הרעיון בתרבות המועדונים הוא שההיררכיה המסורתית בין האמן לצרכן מיטשטשת. כבר לא צריך לעמוד בהופעה ולהביט בזמר או בזמרת כאילו שהם אלוהים חיים. החוויה המועדונית אמורה להיות חוויה קולקטיבית שאין בה סמכות עליונה.
"אבל כשהדי-ג'יי הפך לאלוהים הוא איבד מהדמוקרטיות הזאת. פתאום כל מיני די-ג'ייז ישראלים שלא אמורים להיות ולא יכולים להיות יותר ממסובבי תקליטים אפקטיביים, הפכו לכוכבי על. זה היה לחלוטין חסר פרופורציות, אבל התאים לשיגעון הכללי. כנראה שבמסיבות ענק של עשרות אלפי אנשים, הבליינים חיפשו מישהו לשאת אליו את העיניים. ברגע שהתרבות הזאת קרסה, גם הכוכבים האלה התנפצו".
את אלה גוטמן בת ה-39, כיום בוגרת לימודי משפטים ואמא לשלושה שגרה במודיעין, גילה ניר סגל אי שם בניינטיז על ארגז תפוזים. זה היה במועדון הדיזל באשדוד, וגוטמן, 1.59 מטר, הייתה מגיעה לפטפונים באמצעות עזרים מפלסטיק. משם, היא וסגל כבר הפכו לצוות לעניין ואחרי קריירה ברדיו היא גם הצטרפה למוזיקה פלוס. "לא היה בינינו אגו, באמת האמנו שאנחנו עושים שינוי".
בהתחלה טענו שאת גימיק.
"נכון. ועשו לי שטיקים על העמדה ושברו לי מחט לפני שעליתי. אבל הייתי מאד מפוקסת. החלום שלי היה לנגן במצעד האהבה בברלין ולא היה חור בארץ שלא ניגנתי בו, ברמה הפריפריאלית הקשה. ב-99' באפטר פארטי של מצעד האהבה בתל אביב, עליתי בארבע בבוקר וכשסיימתי את הסט ניגש אליי בחור קצת מסטול ואמר 'תקשיבי, פגשתי את אלוהים'. אחרי חצי שנה קיבלנו פקס שמזמין אותי לנגן במצעד האהבה בברלין בבמה המרכזית בשנת 2000, ובשביל זה חייתי. לא האמנתי אז שזה קורה לי, התברר שהבחור אחראי לגיוס החסויות למצעד בברלין".
ב-99', על רקע נכונותה הסיזיפית לקרוע את הארץ ללא מורא, משוא פנים או רתיעה מערסים, הפכה גוטמן לשם דבר בסצנה. לא הזיקה גם עובדת היותה האישה היחידה בקרב חבורת זכרים מוכי אגו. "הבנים רבו ואני יצאתי טוב", היא מגחכת, "אתה אצל גיא פינס, בעיתונים, עושה ראיונות, מתעניינים בך. סיפורים על התקופה הזו יש המון. נסענו, סגל, ארן לביא ואני לנגן בחוף הדקל באילת ומכניסים אותנו מאחורה ואנחנו קולטים 4,000 חבר'ה משהו משהו".
כלומר?
"שאנחנו צריכים לנגן גירזונים קשים ביותר. פתאום אומרים לנו 'תפסיקו את המוזיקה יש פשיטה של המשטרה', ואנחנו מסתכלים על הקהל ומבינים שאם אנחנו מפסיקים את המוזיקה ירצחו אותנו. מה עשינו? סגל יצא החוצה להזמין מונית, חתך את הברזל מאחורה כדי שיהיה לנו פתח מילוט, ארן לקח את כל התיקים והאוזניות, אני שמתי טרק הפגזות, השארתי אותו על הפטפון וברחנו. אחר כך שמענו שהיו שם ממש פרעות תל חי".
מתי הדברים יצאו מפרופורציה?
"כשנהיה הרבה כסף. פתאום הסצנה גדלה והיה כסף. וקליקות. ומרוץ סוסים. וכל שבוע מישהו מביא די-ג'יי מחו"ל ומשלם לו יותר. ומה זה עשה? כל הדי-ג'ייז הישראלים הלכו שלב אחד אחורה כי אמרו שלא צריך אותנו. את האידאולוגיה כולם שכחו והם רצו לעשות כסף. והשחקנים על הלוח התחלפו. מי שנלחם והיה מאחוריו כח, הצליח להחזיק מעמד. אז לנו היה את מוזיקה פלוס ולסהר היה את ראובן. ובדרך היו כל מיני נדב בריטשים וצ'יקואים כאלה שנפלו בלי קשר לכישרון.
"בשלב ההוא התחילו לקצץ לנו בשכר כי נהייתה תחרות. אתה רוצה לנגן במסיבה שג'ון דיגוויד מנגן בה? תקבל 500 שקל. למה אתה צריך לקבל 1,500 דולר? הלכנו לחפש את הגבינה שלנו במקום אחר. שם זה התחיל להיגמר. הסוף היה רק שנה אחר כך, בסינרמה, כשמישהו מת מירייה בזמן שניגנתי. באותו רגע שלחתי אס-אם-אס לחברה שלי שזהו, מתה הסצנה".
שטף הדי-ג'ייז מחו"ל הפך אצל הבליינים לאובססיה, ואצל בעלי המועדונים הגדולים לפרת מזומנים מניבה. בסופו של דבר, מי רוצה לראות איזה ישראלי מסובב תקליטים כשבשביל סכום כסף גדול במקצת אפשר לקבל את הדי-ג'ייז הטובים ביותר בעולם? כך עברו כאן באותה תקופה (בלי סדר כרונולוגי או איכותי) אייקוני מסיבות כטוני דה ויט, דני טנגליה, קרל קוקס, דיפ דיש, אריק מורילו, דימיטרי, סשה, טייסטו, ג'ון דיגוויד, פול אוקנפולד, ריצ'י האוטין, ניק וורן, קארל קרייג ועוד.
היבואנים הגדולים, אנשי אלנבי 58, האומן 17 והקו מילניום, הסכימו להשקיע לא מעט מזומנים בייבוא (לובלין: "היה ריגול תעשייתי, שמנו רגליים אחד לשני") והקהל הוצף בשמות ואירועים. הסלבס המקומיים נדחקו לעמדת מטאטאי הרחבות, וסגרו את הערב או סתם נסחטו בסכומים זעומים עבור הפריבילגיה לחמם איזה די-ג'יי מהולנד שנופח בארץ מעבר למידותיו הטבעיות.
"באו לכאן הרבה פרימדונות", נזכר לובלין, "די-ג'יי אחד שהרס לי מלון - ג'ון דה דנטיסט. כל הלילה הוא וחברה שלו שברו את הדלתות של השכנים בקומה. היו לי שם הרבה נזקים. היו מכות. כל החדר עף. אני זוכר שאנשים מהתעשייה ניסו אז לשבור את השוק והציעו 50 אלף לתקלוט".
תמי שכנאי, שניהלה את מחלקת הדאנס של אן-אם-סי בין 95' ל-2000, טוענת שהבעיה היתה דווקא בדרישות הדרקוניות של עיתונאי מוזיקה לייבוא ד-ג'ייז איכותיים מחו"ל. "בגלל שזה היה כל כך גדול והיסטרי, כולם רצו לקחת בזה חלק. אנשים הרגישו אלוהים. הווייב הפך למלחמתי ותחרותי וגם אם לא ידעתי בדיוק מי נגד מי ולמה, זה משהו שאפף את הכל. כל מה שפופולרי הפך אצל המבקרים ל'ביזיון'. האליטיזם הרג את הסצנה. ואז הכל התמוטט. אנשים הפסיקו לבוא, התחילה האינתיפאדה. וברגע שאנשים הלכו נגמרה המוזיקה. היה משבר אמון ומאז אף אחד לא השכיל למצוא מוזיקה שהיא מכנה משותף כל כך רחב".
גיא אסיף מסרב לקבל את ההסבר הזה. "לטעון שאליטיזם הורג סצנה אמנותית, זה כמו לטעון שהנרצח הרג את הרוצח", הוא משיב אש. "אליטיזם הוא טעם החיים של העשייה היצירתית, הסיבה שבגללה כדאי לצאת מהבית. אני לא רוצה לנקוב בשם של תקליטן כזה או אחר, אבל התחושה ברוב המסיבות הייתה שאחרי שהתקליטן הזר עוזב את העמדה, אתה מפקיר את עצמך לאיש הפח. התקליטנים המקומיים כיוונו נמוך, שבלוני, ומה שנראה בעיניהם פופוליסטי, ובכך רצחו את המסיבות בדם קר. לא היה כאן שום אליטיזם, ואם היה, הוא היה מציל את המסיבות, ולא להפך".
נדב בריטש, היחיד מכל חבורת 99' שעזב לחלוטין את המקצוע (כיום הוא עובד עם אחיו בעסק התשתיות המשפחתי באנגולה), חותם את הדיון בשורה מרירה: "אחד הדברים שיותר ביאסו אותי הוא שהביאו די-ג'ייז מחו"ל באלפי פאונדים והרמה של הדי-ג'ייז בארץ הייתה לא פחות גבוהה. מי שהחליט בסוף זה הקהל - שהצביע ברגליים. לא היה לי אגו, אז המשכתי הלאה. מה שעדיין מבאס אותי זה איך שהסצנה התחרבנה וממשיכה להתחרבן.
סהר זנגילביץ', הרזידנט של האומן 17, הוא הכוכב האחרון שהצמיחה הסצנה ההיא. רק שבניגוד לגיבורים האחרים, הוא עדיין ממשיך לעשות אותו הדבר. די-ג'יי נטו. בלי יומרות. זנגילביץ' התחיל לסובב תקליטים במועדונים ירושלמים ומשם משך אותו לובלין לאומן. הסקס האפיל של המועדון בו ניגן, כמו גם המראה המצודד והסטים הכריזמטיים והדחוסים שסיפק לקהל, הפכו אותו לשם דבר. ירושלים של זנגילביץ' והאומן שאבה אליה באותם הימים קלאברים דלוקים מכל רחבי הארץ. הבירה הייתה לסדום ועמורה.
"אני זוכר שלושה חבר'ה שעלו לקומה העליונה במועדון", מתרפק לובלין, "זו הייתה מין קומה נוספת שסגורה עם תקרה אקוסטית. עלו למעלה והתחילו לחגוג עם בחורה. הלכו אחורה ופשוט נפלו למטה עם הכל בחוץ, על הבר. שלוש וחצי בבוקר. ערומים על הבר! היו לנו סיפורים כאלה כל לילה".
"פתאום עושים עליך כתבות, מזמינים אותך לתוכניות בישול", נזכר זנגילביץ' בימי הזוהר, "דגמנתי לליוייס והופעתי בכתבות אופנה והזמינו אותי להצטלם עם סמי הורי ומיכל אמדורסקי. זה עושה כיף. להגיד לך שזה גרם לי לרצות שיהיה לי שוליה שירים לי את התקליטים? לא. נזהרתי עם האגו. אתה רואה די-ג'ייז שמגיעים מחו"ל, כמו אריק מורילו שנושא הכלים שלו מכין לו את כל הציוד ואסור לך בכלל לפנות אליו אלא רק דרך הסאונדמן שלו, אז אתה מבין ממה צריך להיזהר".
אחרי המשפט המתוקשר של אנשי האומן 17, במסגרתו הורשע לובלין בהעלמת מס וישב בכלא, ואחרי פתיחת סניפי האומן בחיפה ובתל אביב ב-2005, הבין זנגילביץ' שהחוקים השתנו. הקהל דרש ממנו מוזיקה מסחרית יותר. "לא יכולתי לעשות את זה ולי ולראובן היו הרבה כיסוחים על זה. בהמשך ראובן נכנס לכלא וכולם התפזרו ואני נשארתי שם לבד. הגעתי למצב שאני מגיע לכניסה של האומן ולא נותנים לי להיכנס כי לא מכירים אותי".
סליחה?!
"כן. הברמנים, הדורמנים, המנהלים החדשים לא הכירו אותי. ושאלתי את עצמי רגע, מה קורה פה? זה היה הבית שלי. הכרתי את המערכת הזאת הכי טוב בעולם ופתאום אני לא מכיר פה אף אחד. הרגשתי שאני הולך לאיבוד גם מבחינה מוזיקלית. לא הצלחתי להתחבר לקהל ולמצוא את הגרעין הזה שהיה הולך אחריי. ופתאום אין יותר הזמנות. זה קשה".
ואיך מתאוששים מדבר כזה?
"לומדים להתמודד עם ההווה ולחשוב על העתיד. מבחינה מוזיקלית היום אני מתאים את עצמי למקומות שאני מנגן בהם, לא מתעקש על המוזיקה שלי. אני גם מנגן מיינסטרים כשצריך, אבל שומר על רמה גבוהה. אני עובד יותר באולפן, עדיין מנגן גם בארץ, יש לי ליין קבוע בימי רביעי בהחתול והכלב ואני מנגן גם בחו"ל".
ואתה מבסוט?
"הגעתי למקום שהצלחתי להמציא את עצמי מחדש".
עשר שנים אחרי קריסת סצנת המועדונים בישראל, הדעות בדבר הגורמים שהובילו אותה לשם עדיין חלוקות. דבר אחד בכל זאת ברור: למרות שמאז הנפילה הגדולה הספידו את הסצנה הזו יותר פעמים מאשר את שמעון פרס, בחודשים האחרונים יש לא מעט באזז על קאמבק של הדור ההוא. צ'ופי מצהיר על זה בלי בושה ואפילו גוטמן מודה שמדגדג לה באצבעות לחזור ולעשות מסיבות. "כיום כבר אין תחרות. יש הרבה חיבה ואמפתיה בין כולם. באפריל אני אחגוג 40 והכי בא לי לעשות רייב בכיכר רבין לכל מי שחוגג יום הולדת 40. לעשות שוב משהו גדול לא בגלל שלי יש יום הולדת, אלא פשוט כי זה כיף".
ומתי לעזאזל יחזרו לכאן המסיבות הטובות? האנרגיה המטורפת ההיא?
לובלין: "מתי זה יחזור? כשיפסיקו להגיד שזה לא כמו שהיה פעם. ברגע שיפסיקו עם זה, אתם תראו: אז יהיה פה בומבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
