הקרקס המעופף: מערכונים לדמותו
השבוע לפני 40 שנה, עלתה לראשונה בבריטניה תוכנית קצת מטופשת, קצת מוזרה והרבה מצחיקה. הנה המערכונים של מונטי פייטון שאנחנו הכי אוהבים
40 שנה אחרי, קצת קשה לנו לבחור את המערכון הכי מוצלח/ הכי טוב – או אחד כזה ש"אם אתה רוצה לדעת מה זה מונטי פייטון'' תתחיל איתו. אז החלטנו לבחור סתם, את החמישה שאנחנו הכי אוהבים – והרי הם לפניכם.
אחד המערכונים המצחיקים והגאוניים ביותר של מונטי פייטון. בקצרה: קונה (ג'ון קליז) נכנס לחנות ומתלונן שהתוכי שהוא קנה זה עתה פשוט איננו בין החיים.
המוכר (מייקל פאלין) מסביר בנימוס בריטי שהתוכי לא מת. הוויכוח מסלים ולאט-לאט קליז
זהירות. המערכון הזה הוא סמטוחה עצבנית. על הנייר, אין למערכון הצדקה קומית, בקושי סיכוי קלוש לגיחוך אנגלי מנומס. בקצרה: במרכזו לקוח עם קרייבינג לנשנוש אנין (ג'ון קליז) מגיע לחנות גבינות ומגלה שאין סיכוי שימצא שם אפילו לא רסיס של קוטג' תנובה.
אז מה כן יש שם? מקבץ פרימיטיבי של סנאפ שוטס על רקע נעימת מנדולינה, שני אדונים אנגליים מחויטים שעסוקים בריקוד סירטאקי לצלילי המנדולינה שנחשפת עם כניסת הלקוח לחנות, הבלחת ויקיניג (בדמותו של המוכר, המגולם ע"י מייקל פאלין) על רקע נוף פראי בהדבקה של קטע פילם שרוט אשר גורמת למוכר לבהלה רגעית (שטיק שייטחן עד דק ב"YOUNG ONES", ממשיכי דרכם של הפייתונים באייטיז) ולקינוח המישמש הצ'יזי הזה, איום חסר פרופורציה לרצח המוכר על רקע תשובותיו העקביות. תאמינו או לא, זה לא ייגמר בקממבר.
מועדון הויכוחים" הוא לא מערכון מתוחכם. זה סוד הקסם שלו - הפשטות. בקצרה: בחור (מייקל פאלין) שמשלם כדי לקחת חלק בויכוח ופוגש מהצד השני של השולחן את נותן השירות (ג'ון קליז) שעונה על כל דבר את הדבר ההפוך. "לא, זה לא", "כן, זה כן", "לא, זה לא", "כן, זה כן". קצת כמו ילדים בגן, רק שכשמדובר בשני אנשים בוגרים זה הופך להיות מצחיק ושטותי במובן החיובי.
קליז ופאלין גורמים לסיר לבעבע ומגיעים עד לנקודה שזה מתחיל להיות קצת מעצבן - ואז מגיע הפעמון. נגמר הזמן. קליז התחייב לחמש דקות וסגר את הבאסטה אחרי דקה. פאלין מנסה לגרור אותו חזרה לוויכוח, אבל האחרון מצליח להתחמק ממש כמו במשחק הידוע "כן-לא-שחור-לבן".
אין פה שורות מושחזות, גימיקים, חיקויים או קומדיה פיזית (עד סוף הקטע שהופך להיות רק קומדיה פיזית). רק שני אנשים, שולחן ומשחק מילים שנעשה בין שני בגירים בהסכמה. סיום הקטע מראה גם את ההומור העצמי המצוין של החבורה. אריק איידל מגיע כשוטר ומודיע שהוא לוקח למאסר את כל התוכנית. הסיבה: כולם עברו על הסעיף של "לצאת ממערכון בלי להשתמש בפאנץ' ליין". יש כאלו שיגידו שזה גאוני. לא , זה לא. כן, זה כן. נגמר הזמן.
המשרד להליכות מגוחכות יכול להיקרא גם המשרד להומור גופני של ג'ון קליז. בקצרה: מסופר על בחור שמגיע למשרד ההליכות המגוחכות ומחפש מימון להליכה שלו.
מה שגאוני כל כך במערכון זה שהוא ממשיך את הקו אותו תיאר ג'ון קליז ארך הרגליים בתחילתו. "אני מצטער שנתתי לך לחכות, פשוט ההליכה שלי הפכה מטופשת במיוחד בזמן האחרון". ככל שממשיך המערכון, אנחנו עדים לאותו שינוי שהתחולל ואילו המערכון נהיה מטופש יותר ויותר ומגיע לשיא – המזכירה שמגיעה עם התה. חבל רק שהיא קוטעת את ההסבר של קליז על ההליכה שהישראלים פיתחו - עליה כנראה לא נדע לעולם.
וזה החזון של חבורת מונטי פייטון לאולימפיאדה. בקצרה: במערכון, שערוך בסגנון של יומני הקולנוע הישנים, מציג המגיש את האירועים המרכזיים במשחקים שנערכים מדי 3.7 שנים ואשר אליהם הגיעו משתתפים מארבע מיליון מדינות שונות.
המערכון הזה, בעיקר בצפייה ראשונה, קורע להכאיב. ככה מצחיקים – בלי יומרה, בלי מסר, אלא פשוט מטופשות משחררת. קשה להכריע מה יותר מצחיק: התחרות ל-100 יארד עבור אנשים חסרי כיוון, 1,500 מטר לחירשים, משחה ל-200 מטר לאנשים שאינם יודעים לשחות וכמובן: המרתון לאנשים שלא יכולים להתאפק.
נא להמתין לטעינת התגובות
