פגישות עם אנשים מיוחדים
המבט העייף של אושו, הזעם החודרני של קרישנמורטי והמחווה המפתיעה של בארי לונג: ניצן מיכאלי נזכר בשלוש אפיזודות בחייו
באותם ימים רחוקים בשלהי תקופת ההיפים, נהג אושו, שעדיין היה נקרא רג'ניש, לתת "דרשן", מעין מפגש אינטימי בין המורה לבין קבוצה מצומצמת של תלמידים. לקראת סוף האירוע היה מניח את אצבעו על מצחם של כמה תלמידים נבחרים – מעין סוג של תקשורת אנרגטית ישירה, שהייתה מכונה בשם "אנרג'י דארשן".
מאוחר יותר הלך האירוע והתפתח. נוספה לו מוזיקה חיה, אורות מהבהבים ונשים יפיפיות ששימשו כמדיומים להגברת האנרגיה. משהו כמו "טרייבל דאנס" שכולם היו נכנסים בו לאקסטזה עד לסיומו הפתאומי בניצוחו של רג'ניש-אושו.
באחת הפעמים
כן, פשוט עייף. מת שהכל יסתיים והוא יוכל ללכת. משום מה דווקא האנטי-קליימקס הזה שימח אותי עד מאוד והותיר בי את רישומו יותר מכל האקסטזה והאנרגיה שמסביב. כך לשבריר שניה, הפכנו לשני אנשים פשוטים המתבוננים זה בעיניו של זה ורואים זה את זה.
באותה תקופה בפונה, התוודעתי לראשונה לכתביו של קרישנמורטי. ספריו השפיעו עליי עמוקות ומדי יום קראתי כמה פרקים. לכן רבה היתה שמחתי כשגיליתי שהוא מגיע לבומבי לסדרת הרצאות. נסעתי לבומביי, ומכיוון שרציתי למצות את המפגש ככל יכולתי, הגעתי שלוש שעות לפני ההרצאה כדי לתפוס מקום טוב (ההרצאה היתה באיזשהו גן ציבורי על הדשא.) וכך מצאתי את עצמי יושב בשורה הראשונה ממש למרגלותיו של קרישנמורטי.
קרישנמורטי היה איש זעיר ושברירי אך הקרין עוצמה אדירה. מיד כשהחל לדבר, רותקתי לדבריו ולהיגיון הצרוף שבהם, ואז בעיצומה של ההרצאה הוא אמר: "האם אתם מסכימים איתי?" ונעץ בי את עיניו החודרות. בהתלהבות הנהנתי בראשי ואמרתי: "כן, כן!" ואז באה הצעקה, שהדהדה בי שנים רבות לאחר מכן: "תפסיק להסכים או לא להסכים איתי! מצא את הדרך בעצמך... אינני זקוק להסכמה שלך!"
עד היום כאשר מישהו אומר לי: "שמע אני ממש מסכים אתך אבל..." צפה בי דמותו של קרישנמורטי הזועם.
שנים לאחר מכן התאהבתי בבארי לונג, או באמת שהוא מייצג. תחילה דרך ספריו, ולבסוף ישירות, פנים אל פנים באוסטרליה. הוא היה מאותו זן של אנשים שגורם לך לחוש מיד באימה בלתי מוסברת ובעת ובעונה אחת בדחף לקפוץ ולהיעלם בתוכו לעולמי עולמים. מאוחר יותר הוא התגלה כאדם ישיר, אכפתי, מתעניין, ומעל לכול, נגיש ופתוח לכל שאלה ללא מתווכים.
כשחזרתי ארצה, החלטתי לתרגם את הפרק "האמת על החיים עלי אדמות" מתוך הספר "רק הפחד מת", ולהוציא אותו כחוברת בשביל חברים (אז עוד לא ידעתי שכך אתחיל בקריירה כמתרגם ומוציא לאור של כתביו). כשיצאה החוברת, שלחתי עותק לבארי וימים ספורים לאחר מכן קיבלתי מכתב תשובה. כשפתחתי את המעטפה, נשר מתוכה שטר של 50 פאונד. ובמכתב היה כתוב (בכתב יד): "תודה על החוברת שהוצאת... אנא קבל ממני תרומה קטנה שתעזור לך לכסות את הוצאותיך".
אצל אושו, בשנים המאוחרות יותר, היה צריך לשלם סכומים נכבדים כמעט על כל דבר, אפילו כדי לעבוד באשראם. אצל קרישנמורטי ההרצאות היו בחינם או תמורת תשלום פעוט (אם זכרוני אינו מטעה אותי). אבל לקבל תשלום ממורה על מה שעשיתי מרצוני החופשי, היה בהחלט מפתיע.
נא להמתין לטעינת התגובות
