מילמולים: האם ניתן להבין מה הפעוט אומר?
האם לתינוקות יש שפה משלהם? ממתי צריך "לדבר" אליהם? ולמה כדאי לפנות אליהם באינטונציה ילדותית וגבוהה? הורים שואלים, מיכל סגל - ממחברות הספר "והילד אומר“ - עם התשובות
תינוק יוצא לאוויר העולם בבכי. הבכי הראשון הוא תגובה לכניסת אוויר לריאות בעת הלידה, אבל עצם השמעתו נהפך לכלי ביטוי ולהכרזה "הנה אני קיים!.“
בחודש הראשון נלווים לבכי גם קולות שהם תוצאה של פעילות המערכות הפיזיולוגיות, כמו מציצה, בליעה ושיעול. הקולות אינם מעבירים תוכן, אך עצם השמעתם מהווה תרגול בהפקת דיבור. למשל, בעת הבליעה מופרדת הלשון מהלסת התחתונה, וזו פעולה הנחוצה כדי להגות את הקולות ש, ס, ד, ל.
גם דרך ההאכלה תורמת לדיבור. למשל, האכלה בכפית מערבת פעילות של הלשון והשפתיים, ובכך גורמת לשליטה טובה יותר בהפקת צלילים שפתיים, כמו: "מ", השמעת קולות היא מעין "משחק“ בכלי הדיבור בדומה ל“משחק“ של התינוק בידיו וברגליו.
אוזן התינוק מוכנה לתפקוד כבר עם הלידה, ולמעשה אפילו העובר נע ברחם אמו בתגובה לצליל חיצוני ואף מראה נטייה לסובב ראש למקור הקול.
תינוק מזהה קולות מוכרים ויונק ביתר מרץ למשמע קול הוריו, והוא מעדיף את הצלילים הדומים לשפה התרבותית שבסביבתו על פני צלילים של שפה אחרת. ניתן גם לראות שהתינוק בוכה בשומעו קול כועס, ומחייך למשמע קול שמח.
רצוי כבר מהלידה! מחקרים הראו שיש לתינוק העדפה שמיעתית לקולות אדם והעדפה ראייתית לפני אדם. המסקנה היא שהתינוק נולד עם תפישה המובנית מראש לתקשורת. גם מבחינה חברתית התינוק מגיב לאנשים סביבו: מצפה שירימו אותו, נרגע במגע עדין ונענוע, וחיוכו נהפך עם הזמן מחיוך בלתי רצוני לחיוך מכוון וחברתי.
אמנם הקולות הראשוניים הם אקראיים ואינם מכוונים להפעיל את הסביבה, אך אנחנו, ההורים והמטפלים, נותנים להם פירוש. למשל, את הבכי אפשר לפרש כבקשה לאוכל או כביטוי לכאב. אנחנו קשובים לאיתותים של הילד, מגיבים ויוזמים מצבי תקשורת איתו. אפשר למשל לחקות את הילד, וזה יוצר בסיס למשחק הדדי ולהתפתחות של "שיחה".
בעבר אכן חשבו כך, אך בימינו הדעה היא שטווח הצלילים הראשוני הוא מוגבל. הסיבה לכך היא שאיברי הדיבור עדיין אינם "בשלים:“ תנועת הלשון מוגבלת, השיניים חסרות ועוד. הפקת צלילים מצריכה שליטה באיברי הדיבור (לסת, לשון וכד,(‘ במערכת הנשימה, וכן תיאום בין יותר מ100- שרירים הפועלים בו-זמנית ליצור צלילים.
על הפקה כזו התינוק אינו מסוגל לשלוט. הדעה הרווחת כיום היא שהתינוק מייצר יותר צלילים השייכים לשפתו. למשל, ילדים צרפתים יפיקו צלילים דמויי צרפתית בכמות רבה מילדים אמריקנים ולהיפך.
היא נמצאת בתקופת המלמול, הנמשכת מגיל שלושה חודשים עד גיל שנה. הצלילים שלה כבר מתחברים להברות, כמו "בא“ או "באב“ ובהמשך "באבא“ ואחריו "באמא.“
שלב המלמול בולט ברצון ליצירת קשרים על ידי השמעה מכוונת של קולות: הפעוטה יכולה "לפתוח בשיחה“ באמצעות הגברת המלמול כתגובה לנוכחות מבוגרים. ה“שיחה“ יכולה להיות גם בלתי מילולית - באמצעות מבטים ותנועות גוף. אנחנו, המבוגרים, מוזמנים להיענות לעיסוק התקשורתי המשותף. ניתן להבחין בהנאה הרבה שיש לפעוטות כאשר מבוגר או פעוטות אחרים מגיבים למלמולם.
אופן השפה הייחודי שבו פונים רוב המבוגרים אל פעוטות קרוי "אימהית,“ ויש לו מאפיינים דומים בעשרות שפות. כך למשל, המבוגרים נוטים לדבר בהנגנה (אינטונציה) מוגזמת, בקצב איטי ובמשפטים קצרים, והם משתמשים הרבה בחיקוי קולות של בעלי חיים.
הילד מבחין בהדגשות הבולטות בדיבורו של המבוגר, וזה מקל עליו לרכוש את השפה בתחילת דרכו. הוא נעזר ב“אימהית“ כדי לבודד מילים בשטף הדיבור וכדי לזהות משפטים.
בגיל שנה מופיעה המילה הראשונה, ועד גיל שנה וחצי מתווספות עוד עשרות מילים בודדות. לאחר מכן מופיעים צירופי מילים ראשונים ומתחיל השימוש בדקדוק השפה.
קיימים הבדלים רבים ברכישת השפה בקרב ילדים: יש ילדים המתחילים את התקופה החד-מילית בגיל 10 חודשים, ואחרים בגיל 18 חודשים. יש המפיקים 20-10 מילים בודדות ועוברים לצירופי מילים, ויש האוגרים 100-50 מילים ולעתים אף כמה מאות, עד שהם מצרפים שתיים-שלוש מילים למבע.
גם בהגייה יש שוני רב: יש המשמיטים את ההברה הראשונה של המילה ("ננה“ = "בננה(“ ויש את האחרונה ("בו" = "בובה.(“
הסיבות לשונות מגוונות מאוד. כך, לדוגמה, יש ילדים שאופיים זהיר והם ישתמשו במילים רק כשידעו היטב את משמען; ויש אחרים ה“מסתכנים“ ומדברים, גם כשאינם מבינים בדיוק את משמעות המילים. יש לבחון את התקדמות הילד ביחס לעצמו בלבד ולא ביחס לאחיו.
יש שתי סיבות למה לא לתקן: האחת, רגשית - התיקון משדר לילד שהוא שוגה והדבר עלול לבלום את רצונו להתבטא. השנייה, התפתחותית - הילד מלמד אותנו ב“שגיאתו“ שמוחו כבר מעבד נתוני דקדוק: אם בובה נהפכת לבובות, אז ביצה תיהפך לביצות.
תפקידנו, המבוגרים, הוא להוכיח לילד שהבנו את דבריו ולחזור על המילה באופן המקובל: "נכון, הביצים נשברו.“! כדאי גם לפתח שיחה באותו עניין שבו פתח הילד - כך נקרב אותו אל השיח ואל השפה.
הניחוש שלי הוא שהוא נולד לאחר בת ואפילו בנות. הוא מחקה את הצורות הדקדוקיות שהוא שומע תדיר בסביבתו הקרובה. כשילך לגן, הוא יבחין במהרה שיש צורה דקדוקית אחרת לבנים.
ד“ר מיכל סגל היא בלשנית, חיברה יחד עם קלינאיות התקשורת ד“ר בתיה צור וד“ר אניטה רום את הספר "והילד אומר - רכישת שפה ותקשורת בילדות“ בהוצאת מכון מופ“ת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם