מרגשי אשם של הורים - לדור ה"מגיע לי" של הילדים
האינטואיציה ההורית נעלמה ואת מקומה תפסו רגשי אשם. זה מה שקורה להורה שמושיבים אותו דרך קבע על "ספסל הנאשמים" אל מול קריטריונים בלתי מתפשרים של הורות טובה
איך זה שדווקא אצלנו, בעידן הפוסט מודרני, שבו מושקעים כל כך הרבה משאבים בילדים - תשומת לב לצרכים האינדיווידואליים של כל ילד, עזרה גדולה בלימודים, צמצום הילודה באופן המאפשר לכאורה יותר תשומת לב אישית - אנו מוצאים עצמנו הרבה פעמים עומדים מול ילדים לא מאושרים, לא מסופקים, לעתים מנותקים מהחברה, ללא חשק או דחף לתרום ולהרגיש חלק ממנה, לעתים עד כדי פריקת עול ואחריות, והדובדבן שבקצפת, אנו מרגישים אשמים שלא גידלנו אותם כראוי?
התשובות לכך נעוצות בגורמים שונים, המשפיעים על תפישת ההורות שלנו וכפועל יוצא על המחשבות, הרגשות וההתנהגות שלנו, ובהם:
1. התפתחות הפסיכולוגיה המודרנית החל בפרויד: פרויד גרס שחלק נכבד מהבעיות הנפשיות מקורן בגיל הילדות. עמדה זו של הפסיכולוגיה המודרנית העבירה פוקוס ומיקוד לתקופת הילדות, ואם עד עכשיו היה ברור לכל הורה שהוא יודע מה טוב לילדו, באה הפסיכולוגיה המודרנית וניסתה להכניס כללים ותנאים לחינוך טוב: תעשה כך, תמצא זמן איכות לכל ילד בנפרד, תהיה קשוב.
ההורה החל להרגיש שאם הוא איננו ממלא את התנאים, הוא אינו הורה מספיק טוב. מושגים כמו: "לתת חום ואהבה" נכנסו ל"עגת חינוך הילדים." ואני שואלת - יש הורה שלא אוהב את ילדו? התוצאה - הורים מבוהלים, ללא בסיס והצדקה.
2. שינויים סוציולוגיים: במאה שעברה חווינו מעבר מחברה אוטוקרטית, עם היררכיה ברורה, לחברה דמוקרטית. דבר זה יצר בלבול מושגים בהגדרת המונח "שוויון" בהקשר המשפחתי, ובהדרגה נוצר פענוח חברתי שגוי: אני והילד באותו מעמד.
מעבר לפגיעה בסמכות ההורית, נוצר מצב שבו הורה שמנסה להציב גבולות, או הורה שאינו רוכש בשביל ילדו מצרכים או שירותים שהוא נוהג לרכוש בשביל עצמו, חש רגשי אשם על כך.
3. הילד במרכז: לאור ממצאי הפסיכולוגיה המודרנית על תקופת הילדות, הזרקורים מופנים כיום לכיוון טיפוח מרבי של הילד. המסר הוא כי הילד שווה יותר מהוריו - הילד במרכז, כערך עליון ומקודש. ההורה הפך להיות האחראי הבלעדי לאושרו ולרווחתו של הילד, ולא פעם המערכת רואה את ההורים באור חשדני, ויוצאת מתוך הנחה שההורים לא עושים מספיק לטובתו.
לצד הטוב שבדבר, נגרמת גם מבוכה הורית רבה, ולא פעם אנחנו שומעים הורים אומרים: "אני לא שוטר," ובעצם אומרים "אני לא אדם סמכותי, אני מרגיש אשם אם אני מפעיל סמכות ופוגע באושרו של הילד".
4. שינויים טכנולוגיים: התפתחות התקשורת והעלאת נושא התעללות הורים בילדיהם גורמות, לצד המודעות הציבורית, לחשדנות כלפי ההורים ולשדר חברתי בעייתי, שהמסר שבבסיסו הוא: "צריך להציל את הילד מפני הוריו".
כך, הורים שמביאים ילד לחדר מיון עוברים במקרה הטוב חקירה, במקרה הגרוע פתיחת תיק במשטרה.
הורה שמושיבים אותו על "ספסל הנאשמים" מרגיש משותק, נטול ביטחון ובעל דימוי עצמי נמוך כהורה ואף כאדם. העמדת תנאים לחינוך טוב, ויציאה מתוך הנחת יסוד שהורה נורמטיבי יכול להזיק לילדו אם לא יקיים תנאים אלו, שוללות מכל הורה את האינטואיציה הבריאה שעמה נולד. הורה כזה יהסס לאמר "לא" למשאלות ילדיו, שכן השינויים החברתיים והפסיכולוגיים שחלו בחברה שלנו מבלבלים הרבה פעמים בין משאלה לצורך.
באופן זה הורה מנסה לספק את משאלות ילדיו מתוך תחושה (שגויה) שכך הוא נותן להם את מה שהם צריכים. כך יוצא שהורה טורח להיות "החבר של ילדיו" במקום המחנך שלהם.
ומה קורה? הרבה מדי ילדים גדלים עם תחושת "מגיע לי," הגבולות נעלמים.
והתוצר? "הילד בן שלושים" - דור שנתקע בתפישה של "מגיע לי," "חבל להתאמץ," "מה יצא לי מזה" ו"לא בוער." ואנו שואלים את עצמנו היכן פספסנו, אכולים ברגשי אשם.
לעתים התוצאה קשה אף יותר מרגשי האשם הללו: הורה שמרגיש אשם ומשותק, חסר אונים וחסר סמכות, יכול להיהפך לאלים.
לכן עצתי: סימכו על האינטואיציות שלכם, אתם ההורים הטובים ביותר בשביל ילדיכם, ואין מי שמכיר את הילדים שלכם ואת צורכיהם טוב יותר מכם. מותר לכם לגדל את ילדיכם לפי הערכים שלכם, לוח הזמנים שלכם והצרכים שלכם. אין הורים שלא אוהבים את ילדיהם - תנו לעצמכם את החופש לבטא את ההורות שלכם כפי שאתם. בסופו של דבר הילדים שלכם ירוויחו מכך.
אסנת חותה היא פסיכותרפיסטית .MSC שותפה במרכז "בלבי" לפסיכותרפיה והדרכת הורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם