על חפיסת צבעים וערמה של דפים: כך תבלו זמן יצירה איכותי עם הילדים
כדי לגרום לילד שלכם לחוש מובן, מוערך ומצליח, לא צריך יותר מחפיסת צבעים ודף. כמה דרכים שיעזרו לכם לפתח תקשורת בונה עם הילדים סביב הציורים שלהם
יש כאלה שסולדים מהשגרה, יש כאלה שאוהבים אותה, אך עובר הילדים השגרה מבורכת ומבנה סדר. גבולות שקהו במהלך החופשה חוזרים ומתבהרים, המרץ והצורך ללמוד מוצאים מענה בגן, אגרסיות באות לידי פורקן דרך משחק עם ילדים אחרים. גם בבית הסדר חוזר לסורו והמרחק מאבא ואמא לכמה שעות עושה טוב לכולם.
בימים אלו מתרכז זמן האיכות שלנו עם הילדים בשעות אחר הצהריים. כעת, כשהאופציה לפעילות מחוץ לבית מצטמצמת, ניתן להוציא מהארון את קופסת הצבעים והטושים ולהזמין את הילדים לזמן יצירה.
יצירה היא דרך תקשורת מצוינת וחשובה בין הילדים להורים ובין הילד לבין עצמו. דרך הציור הם מבטאים את רגשותיהם, תפיסת עולמם ומשחררים אנרגיה רבה האצורה בתוכם. כדי שזמן היצירה יהפוך לחלק קבוע בשגרה החדשה, יש צורך לפנות מקום חיצוני (המרחב בבית) ופנימי (נוכחות מאפשרת).
נכון, זמינותם ונגישותם של המחשב והטלויזיה מהווים תחרות רצינית, אך ביכולתנו להפוך גם את הציור לפעילות נגישה. שולחן המתאים למידות הילדים עם כסא עבורם, קופסת צבעים קבועה וערימה של דפים יכולים להפוך לרהיט קבע בסלון או בפינת המשפחה – פינה כזו תהיה הזמנה חמה לילדים. אפשר כמובן להוסיף מדבקות, מגזינים לגזירה, מספריים ודבק. עשו ניסיון ותראו, כשזה שם הם פשוט מגיבים.
דרך הציור יכול הילד לבטא באופן אינטואיטיבי רגשות, תחושות ומחשבות מעולמו הפנימי. דרך שימוש בצבעים וצורות, משיכות ולחיצות, מקבלת החוויה הפנימית של הילד (הדרך בה חש בעולם) ביטוי על הדף ויוצרת סדר פנימי בבליל התחושות והרגשות שמציפים אותו. לדוגמה: ילד שיש לו צורך בסדר ובמסגרת עשוי ליצור יצירה סימטרית, מאוזנת וממוסגרת והדבר יקנה לו בטחון.
כמו כן, דרך פעולת הציור הילד מתרגל יכולות חדשות ומשכלל אותן. הוא רוכש מיומנות מוטורית הנדרשת בהמשך ללמידת הכתיבה.
ציור הוא דרך גם לתקשר עם חברת השווים (הילדים
כשאנו עוזרים לילד שלנו להרגיש נוח עם הציור שלו ולשכלל את היכולות שלו, מתחזק הביטחון העצמי שלו ותחושת המסוגלות שלו ביחס לעצמו וביחס לחבריו.
הדיאלוג שמתפתח עם הילד סביב היצירה שלו הוא הזדמנות טובה להעברת התחושה שאנו שותפים לו, מקשיבים לו ללא שיפוטיות ומבינים אותו. בנוסף, בדרך זו אנו מרחיבים את השפה הרגשית שלו ומאפשרים לו לתרגם את תחושתו למילים - להבין את עצמו טוב יותר.
כאמור, נגישותה של פינת הציור חשובה, אך באותה מידה חשובה גם הנגישות שלנו, ההורים, אל ילדינו. לפעמים, רצוי פשוט לשבת לידם ולהתבונן בהם. הילד חש אותנו כשאנו מתבוננים בו יוצר. הכוונה היא להתבוננות אמיתית שאין בה שאלות, עצות ודעות שלנו לגבי הציור. אם הילד שקוע ביצירה, לא כדאי להפריע לו, זהו זמן איכותי עבורו. אנחנו אלו המספקים לו תחושת בטחון המאפשרת לו לשקוע בעולמו.
כשהילד מסיים את הציור, אפשר, אם הוא לא יוזם זאת בעצמו, לבקש לראות את הציור. בשלב זה כדאי להתבונן על כל פרטי הציור ולספר לילד מה אנו רואים בציור. למשל: "אני רואה שציירת שני בתים, בית אחד גדול ובית אחד קטן", "אני רואה שהחלונות של הבית פתוחים", "אני רואה שהשתמשת בשלושה צבעים", "אני רואה שלחצת על הטוש", "אני רואה ילדה עם ארבע אצבעות", "אני רואה שצבעת את כל הצורה". בדרך זו אנו משקפים לילד מה שיצר, ממש כשם שמראה משקפת את דמותו בראי.
לא כדאי לשאול שאלות כמו: "מדוע ציירת שני בתים?", "מדוע יש לילדה רק ארבע אצבעות?", גם לא כדאי להביע דעה: "כדאי להדגיש את הגג בצבע אדום", "כדאי להוסיף תפוחים לעץ". זהו שלב השיקוף שמעביר לילד את התחושה שאנחנו רואים אותו ואת עבודתו, אנו מבחינים בפרטים הקיימים בעולמו, מה שהוא עושה חשוב לנו ומעניין אותנו, אנו מכבדים את המרחב הפרטי שלו. בנוסף, הדבר מדגיש עבורו את הדרך המיוחדת שלו להיות, להרגיש. באופן תת מודע הדבר עוזר לו ליצור סדר בעולמו הפנימי.
כעת ניתן, במידה והילד משתף פעולה בשיחה ומעוניין בה, לשאול שאלות שמטרתן התעניינות אמיתית בעולמו, המרחיבות את השיחה אל מעבר לציור. למשל: "איך קוראים לילדה שבציור?", "בת כמה היא?", "האם הציור גמור בעיניך?", "האם היית רוצה להוסיף משהו?", "האם תרצה להגיד משהו לילדה?".
השאלות אינן שאלות של 'למה'. אין בהן שיפוטיות על אופן הציור ואין בהן בכדי להכניס את עולמנו שלנו אל תוך הציור שלהם. יצירה היא כל כך ספונטנית ומבטאת משהו עמוק ואמיתי מהתת מודע ושאלות המתחילות ב'למה' מזמינות פעילות שכלתנית, ביקורתית ומרחיקה אותנו מהחוויה. למשל: "למה אין שמיים בציור?", "למה לילדה אין פה?". יש להבין כי כל פרט הקיים או החסר בציור משקף באופן אותנטי את תפיסת עולמו של הילד באופן בלתי מודע.
לבסוף, רצוי לשתף את הילד בדרך שבה הציור משפיע עליכם. אלו רגשות הוא מעורר בכם, כמובן מתוך רצון לחזק ולהעצים את הדברים הטובים שבו (בילד). למשל: "הציור הזה משמח אותי", "הצבעים האלה עושים לי נעים בלב", "הדמויות האלה מאוד מעניינות אותי/ מצחיקות אותי". חשוב להגיד דברים שפותחים אפשרויות עבור הילד ולא כאלה שסוגרים, כמו למשל: "הבית הזה מעציב אותי", כי הדבר יגרום לו לעשות ציור שמרצה אותנו ואין זאת הכוונה.
השיתוף שלנו מלמד את הילד להפנים ולהשתמש בשפה הרגשית במצבים שונים. אנחנו מלמדים אותו לתקשר לא רק חוויות חיצוניות (כמו – "היום שיחקתי כדורגל", "היום צעקו עלי") אלא גם חוויות פנימיות ("היום נעלבתי", "היה לי עצוב בלב/שמח בלב", "כשאת מדברת כך זה לא נעים לי").
כמו כן, לאט לאט נשכלל את היכולת של הילד להבחין בזולת, להיות מעוניין אכפתי ורגיש לרגשות האחר. או במילים אחרות – נפתח את האינטליגנציה הרגשית שלו.
הכלים המפורטים במאמר הם כלים טיפוליים מעולם הטיפול הרגשי. ניתן ללמוד אותם, לשנן אותם, להשתמש בהם במידת הצורך.
היכולת לשהות עם הילד בזמן יצירה (וגם במשחק), להביט בו באופן שיחוש במבט שלנו, להבחין בפרטי הפרטים שהוא מספר על עולמו ולהקשיב לו קיימת בכל אחד מאיתנו, אם לרגע נשכח כמה אנחנו חכמים.
כהורים, לא תמיד נבין את הציורים של הילדים שלנו, אבל תמיד נוכל לתת להם תחושה של ביחד, שאכפת לנו מהם וכי כל דבר שיעשו ישמח אותנו ויהיה הכי טוב עבורנו. אין מתנה גדולה מזו לתת להם.
שירי שטיינברג היא מטפלת באומנות M.A, "החצר – מרכז להעשרה רגשית".
לדף הפייסבוק של המרכז.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם