סבתא, למה יש לך פנים עצובות כל כך?
אחת לשבוע אני אוספת את נכדתי מהגן. לפעמים היא שמחה ולפעמים היא רוצה את אמא שלה. אני מבינה, ולא נעלבת. אז למה נעלבתי עד עמקי נשמתי כשהיא ביקשה את הסבתא השנייה?
אחת לשבוע אני אוספת את נכדתי ליאה, מחמל נפשי, מגן הילדים שלה. זו מסורת ארוכת נכדים, שאני מקפידה לשמור עליה. יום לכל עולל. בדרך כלל, ברגע שהזאטוט מבחין בי, עיני היהלומים שלו מתמלאות אור והוא מושיט אליי את שתי ידיו באושר. בשבילי זהו הרגע המכונן של השבוע. אני אוספת את הילד אל חיקי, וכך אנו יחד, חבוקים ומפטפטים על דברים העומדים ברומו של עולם, למשל "מה עדיף - מרשמלו או במבה"?
ליאה היא הילדה של יום רביעי. אלא שליאה היא ילדה עם אופי מיוחד. אי אפשר לנחש באיזה מצב רוח אפגוש אותה. לפעמים אני מגיעה והיא מרימה ידיה, מקמטת פיה וזועקת בקולי קולות, "אממממממא!" לא נעים, אבל בהחלט מובן, ולא מהווה סיבה להיעלבות. סבתא צריכה להבין. הקטנה מתגעגעת לאמה הנפלאה, ומעדיפה, ובצדק אמא על פני תחליף, גם אם הוא סבתא מושלמת כמוני.
במקרים כאלה אני אוספת אותה אליי, מאשרת לה את הגעגוע, מזכירה לה שאמא בעבודה, שאבא בעבודה, ושהיום יום רביעי ומיד נלך לסופרמרקט לקנות מילקי, או לספרייה, או להתנדנד בגינה. האור חוזר לפניה ואני מרגישה סבתא גדולת רוח.
אלא שבשבוע שעבר נפל דבר. נכנסתי לגן, הגננת חייכה אליי, הילדים רמזו לנסיכה שלי שאני שם, ואילו היא נעמדה, הרימה את שתי ידיה הקטנות למעלה וצעקה "רוצה את סבתא חיה!".
''רוצה רק את סבתא חיה!''.
צילום: אימג' בנק, גטי אימג'ס
קפאתי במקום. אחר כך חייכתי את המקסים שבחיוכיי וניגשתי לחבק אותה, כאילו לא שמעתי את העלבון. ליאה נרתעה, ופיה החמוד זעק, "רוצה את סבתא חיה!!!". הגננות החליפו ביניהן מבטים מודאגים. הילדים התרחקו ממני כאילו אני מפזרת חיידקי אדמת, הורים מלמלו, ונועה, החברה הכי טובה שלה, פרצה בבכי קורע לב.
הרגשתי את העלבון עולה ומכסה את פניי. אני, שצברתי מאות שעות נכדים, עמדתי מולה נכלמת, מבוישת, ובעיקר דחויה ופגועה.
הגננת נחלצה לעזרתי. "זאת סבתא שאת אוהבת", היא אמרה לליאה. פניה של הקטנה עדיין מכורכמות. "זאת סבתא שאוהבת אותך מאוד", אמרה עוזרת הגננת. אבל האפרוחית שלי הייתה נטועה על עומדה, פניה זועמות.
"תראי מה הבאתי לך", ניסיתי לשחד אותה.
"רוצה את חיה", היא בכתה.
עכשיו התחלף העלבון בכעס.
"היום יום רביעי", עברתי לאסרטיביות. "זה היום שלי".
"למה"?
"ככה", עניתי, בעודי תולשת מהמתלה את המעיל, הכובע, התיק והבקבוק, וגררתי אותה אחריי.
למחרת האירוע התקשר אליי בני יוני. "שמעתי", הוא אמר. "נפגעת"?
שתקתי.
"גם לי היא עושה את זה", הוא ניסה לנחם.
לימור, כלתי היפה, עברה למניפולציה פסיכולוגית: "את נפגעת מילדה בת שלוש?" באמת איך? אבל כן.
הטלפון השלישי הגיע מסבתא חיה. גברת בהחלט מקסימה, אוהבת מאוד את כולם. גם אותי. היא שמעה על האירוע. "גם לי היא עשתה את זה פעם", ניסתה לרכך.
"ומה עשית?", שאלתי. שתיקה.
לא יודעת מה עשו או אמרו ההורים של המרדנית, אבל ברביעי שלאחר מכן, כשהגעתי לגן מתוחה וחוששת, נעמדה ליאה ואמרה: "רוצה רק את אדיבה". השמש זרחה שוב מעליי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם