תופעה: מוותרות על קריירה לטובת ילדיהן המתבגרים
אם עד כה הדעה הרווחת הייתה שהילדים זקוקים לאמם במידה הרבה ביותר בשנים הראשונות לחייהם, התפטרותה הדרמטית של אן-מארי סלוטר מצוות הבית הלבן, בשל רצונה להיות עם בניה המתבגרים, מטלטלת אמהות בכל העולם. או במילים אחרות: כמה מהמורים בחטיבה שלהם אתן מכירות? וידויים שיגרמו לכל אם עובדת לבצע בדק בית
"כשהילדים היו קטנים עוד לא בער בי לעזוב. זה תהליך, זה נבנה", היא מסבירה. "היו לי תפקידים טובים, קורצים, הצלחתי להתקדם, אמרתי 'מה, אני אעזוב את כל זה עכשיו?'. חוץ מזה, תינוק צריך שיהיה מישהו שייתן לו לאכול, לישון, שיחליף לו, ואם את נמצאת איתו פחות שעות או יותר שעות, אז אולי לך יש נקיפות מצפון, אבל הוא פחות מרגיש את זה. דווקא כשהילדים גדלים, זה נעשה קריטי יותר. כשהילדים קטנים, יש לך גם עדיין את האשליה שאת יכולה להיות 'גם וגם', אבל פתאום הם גדלים, את מבינה שהם יותר זקוקים לך, ובא לך להיות איתם יותר. היום מאוד חשוב לי לא רק הקשר אמא-ילד, אלא גם הקשר החברי עם הילדים, הכבוד ההדדי, התחושה שיש להם על מי לסמוך, ובשביל זה אני צריכה גם להימצא איתם. 'זמן איכות' זו המצאה של הורים עובדים. אין תחליף לאמא שיש לה זמן להקדיש לילדים".
במציאות של היום לא נתקלים בהרבה אמהות שעוזבות קריירה מצליחה, או מעדיפות לעבור לג'וב פחות תובעני, כדי לבלות יותר במחיצת ילדיהן המתבגרים. רוב האמהות שמקבלות החלטה מסוג זה עושות זאת כשילדיהן נמצאים עדיין בשלב הינקות.
אבל עובדה: בגיליון יולי-אוגוסט של המגזין "אטלנטיק" פרסמה אן-מארי סלוטר, 54, האשה הראשונה שהתמנתה למנהלת תכנון מדיניות במשרד החוץ האמריקאי, את המאמר "מדוע נשים עדיין לא יכולות להשיג הכל", שהיכה גלים בכל העולם, ובו הסבירה מדוע עזבה את הג'וב הקורץ והנחשק שלה לטובת משפחתה.
סלוטר סיפרה שם איך בכינוס השנתי של האו"ם בניו יורק, במהלך קבלת הפנים הזוהרת שנערכה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בנוכחות מישל וברק אובמה, היא לגמה שמפניה ולחצה ידיים, אולם לא יכלה להפסיק לחשוב על בנה בן ה-14. הוא אינו מכין את שיעוריו, מפריע בכיתה, מתעלם מניסיונות המבוגרים לדבר איתו, ובמהלך הקיץ שחלף, לדבריה, כמעט לא דיבר איתה. בעלה עשה תמיד הכל למען הקריירה שלה וטיפל במהלך השבוע בשני ילדיהם בני ה-14 וה-12, והיא הייתה
בניטה, 39, מראשון לציון, בעלת תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל ציבורי, אם לשלושה בגילים 18, 12 ו-5 וחצי - מבינה את סלוטר. במהלך הקריירה שלה מילאה תפקידים בכירים, ביניהם ניהול אגף השיווק של תנובה, ניהול השיווק של רשת אייס ואוטו דיפו, ובתפקידה האחרון כשכירה הייתה מנהלת השיווק של חברת "ביקור רופא".
"עברתי תפקידים בעולם הקמעונאי, מאוד תובעניים, זה משהו שלא נגמר", היא מספרת. "עובדים שישי-שבת, מתקשרים אלייך, שואלים שאלות, מטרידים, לא קיים גבול בין החיים האישיים לעבודה. זה הרבה שעות, את יכולה להיתקע במקום העבודה גם בשמונה בערב. וגם אם את יוצאת בשעה שפויה, שזה שש, יש לך עוד שעה עד שאת מגיעה הביתה, וזה כבר מאוחר מאוד בשביל הילדים".
- ובכל זאת שרדת הרבה שנים בסוג כזה של עבודה.
"יש תקופות שאת מרגישה יותר קרועה, יש תקופות שפחות, אבל היה לי הרבה סיפוק. אני אוהבת לעבוד, הבעיה הייתה שלא הייתי אדון לעצמי מבחינת הזמן. הרגשתי שאני אף פעם לא מרוצה ממה שאני יכולה להספיק בעבודה, וגם לא ממה שאני יכולה להספיק בבית עם הילדים. הייתי מגיעה הביתה בלילה, בלי סבלנות, מותשת. הרגשתי שאני לא עושה מספיק בשבילם, וייסורי המצפון היו לי הכי קשים".
- מה הרגשת שהכי חסר להם?
"בעיקר תשומת לב. את לא יכולה לקחת את הילדים לחוגים, כי את לא שם, אז חלק מהדברים גם נמנעו מהם. הם לא יכלו ללכת לחוגים שמתחילים בשעה שפויה ולא יכולתי להסיע אותם לחברים לעתים קרובות. בעלי גם עובד הרבה, ולא יכול היה להחליף אותי בזה. גם כשהייתי מתקשרת בזמן העבודה ושואלת את הילדים איך היה בבית הספר או בגן, אפילו לא הייתי מסוגלת באמת להקשיב לתשובה, כי הייתי באמצע פגישה עם עוד שמונה משתתפים.
"כשהילדים היו יותר קטנים היו לי מקרים שניסיתי לשים גבול, אמרתי שפעמיים בשבוע אני יוצאת בארבע. זה החזיק מעמד, אבל תקופה מסוימת, לא כי לא אפשרו לי, אלא כי כשאת מנהלת צוות של עובדים את צריכה להיות שם, ויותר מכל, זה הראש שלך שנמצא בחוסר שביעות רצון".
- מה גרם לך בסופו של דבר לעזוב את העבודה?
"הרגשתי שאני צריכה להיות אחראית לזמן של עצמי, ורוצה להקדיש זמן לילדים. שני הילדים הבוגרים היו הכי זקוקים לאמא באותו זמן, ואם את מפספסת אותם בשלב הזה, את מפספסת את הקשר איתם. כשאת כל הזמן בעבודה, את לא יכולה להיות עם האצבע על הדופק, לדעת עם מי הם מסתובבים, מה עבר עליהם באמת בבית הספר. ואם לא תהיי מספיק קרובה לילדים - כשהם יהיו בצרה הם גם לא יפנו אלייך, או לא יקשיבו לך בגיל ההתבגרות, כי הם ירגישו שאת לא מספיק משמעותית, ושהם לא היו מספיק חשובים לך".
בניטה לא הפכה לעקרת בית. כיום היא שותפה בחברת "קרן ואורית", שמספקת לגופים שונים שירותי ניהול של פרויקטים שיווקיים, "אבל היתרון הוא שאני יכולה לבחור מתי לעבוד ובאילו עוצמות. אומנם אני עובדת לא פחות שעות, אבל היכולת שלי לתמרן ולצאת גם באמצע היום, לעשות משהו עם הילד ואז לחזור - בשבילי זה הכי חשוב. יש לי ימים שאני עובדת מהבית, אז אפילו אם פעם בשבוע אני יכולה לאכול צהריים חצי שעה עם הילדים, זה 'וואו' מבחינתי. גם כיום, כמו בימים שהייתי שכירה, אמא שלי עוזרת לי עם הילדים, אבל עכשיו אני בשליטה".
- ואיך הילדים מקבלים את השינוי הזה?
"הם פורחים. אני רואה את הביטחון שלהם, את הקשר שלהם איתי, הפתיחות שלהם, השיפור בלימודים. יש שיפור בכל היבט".
"זה לא טריוויאלי שהורה עוזב קריירה למען ילד מתבגר", אומרת רות גנאל, יועצת להורים ולמתבגרים, מנחת קבוצות הורים במכללת "הורים" בראשון לציון.
"רוב הנשים נוטות לעזוב את מקום העבודה דווקא בשנים הראשונות של הילד, זה אפילו אופנתי להגיד 'נשארתי עם הילד בבית', וזה גם זוכה להרבה הבנה ומשקף רגישות והשלמה עם הורות. הנטייה הטבעית הזאת לצאת לחופשת לידה או לא לחזור מחופשת לידה בשנה-שנתיים הראשונות, נובעת מהתפיסה שבתקופה הזו הקשר בין ההורה לילד הוא מאוד משמעותי. אבל אז, למעשה, אנחנו מגלים שבזמן הזה - ואפילו בחמש השנים הראשונות לחיי הילד - המשימות הן מאוד טיפוליות ותפעוליות באופיין, כמו לקלח, למזוג מים, להגיש אוכל, לנגב את הטוסיק, להביא לילד משחק שהוא לא מצליח להגיע אליו. ברור שיש יתרון בכך שהורה יעשה זאת, אבל גם מטפלת או סבתא יכולות לעשות את זה".
- ומה קורה בשנים שלאחר מכן?
"ככל שהילד מתקרב לגיל ההתבגרות, ההורות מקבלת פחות אופי של תפעול והגשה ויותר אופי של חינוך, ערכים, הצבת גבולות וליווי בתהליך גיבוש הזהות. ההורה נדרש לשרטט עבור הילד קווים אדומים, לשמש לו מודל, לתת לו השראה, להיות שותף לשיח, להתלבטויות, לגיבוש עמדות, ובמובן הזה אין לו תחליף. בייביסיטר, אפילו אם תהיה שנה ג' בלימודי חינוך מיוחד או בעלת תואר שני בפסיכולוגיה - או כל אדם אחר ששוכרים את שירותיו - לא תתן את הדבר הזה שהורה אמור לתת.
"מצד שני, זו גם תקופה שיש בה המון עימותים וחיכוכים עם הילד, ולהורים רבים דווקא נוח'לברוח' מהבית, גם כי בבית לא נעים, וגם כי נראה להם שהילד כבר מסתדר לבד, הוא כבר יודע לחמם שניצלים, הוא יושב אחרי בית הספר מול המחשב ומעסיק את עצמו. לכן הורים שכן בוחרים לעזוב את העבודה ולהתמסר לילדים דווקא בגיל הזה, עושים בחירה מאוד אמיצה".
- אילו עוד סיבות יכולות להוביל לבחירה כזאת, אולי מתחת לפני השטח?
"שההורה מרגיש שהגיע לאיזושהי נקודת מיצוי בעבודה, נמאס לו, הוא התעייף; אולי המצב הכלכלי מאפשר שרק בן זוג אחד יעבוד; לפעמים יש גם משבר כלשהו סביב הילד, כמו הפרעות אכילה או התפרצות של אלימות. משהו שגורם להורה פתאום לתפוס את עצמו ולהגיד ש'אני חייב לעצור ולהתמסר גם לילד'.
"לפעמים אפילו אירוע מכונן בחיי ההורה עצמו, כמו מחלה פתאומית, יכול לגרום לו להגיד 'רגע, אני לא יודע מי החברים של הילדים שלי, אני רוצה להיות שותף בחיים שלהם'".
מלי אלקובי, מנכ"ל חברת "דינמיקס", המתמחה ביצירת איזון בין עבודה לחיים פרטיים, מסבירה ש"מהרגע שילד יודע לתקשר, רגשות האשם של ההורה הקרייריסט גדלים, כי הילד כבר יודע לבטא את החסכים שלו. לפעמים זה יכול להתבטא גם בכל מיני משברים אצל הילד, או שהוא אפילו יכול לכתוב באיזושהי עבודת בית ספר ש'אני לא עושה שום דבר עם אמא או אבא'".
אלקובי מאמינה שאשה שנמצאת בתפקיד בכיר יכולה ליהנות משני העולמות, "אבל הדבר אפשרי רק במידה שהארגון, וכמובן אותה מנהלת, מאפשרים שזה יקרה. באוסטרליה, למשל, יש מנהלות ומנהלים שעובדים במשרה מלאה גמישה או במשרה חלקית. במשרה חלקית מדובר ב-SHARING JOB. שני אנשים חולקים את אותה משרה, וביחד הם 'משרה פלוס'. זאת אופציה מאוד חדשנית, ובארץ לא מיישמים אותה בתפקידים בכירים, אלא רק בזוטרים.
"לגבי משרה מלאה אבל גמישה, מדובר גם בשעות עבודה גמישות, ושניתנת גם האפשרות לעבוד מהבית. אם הארגון מאפשר לי ואני מאפשרת לעצמי לעבוד יום אחד מהבית, זה מאוד משמעותי. זה יום שאת חוסכת בו לפחות שעתיים על פקקים, זה יום פרודוקטיבי ללא ישיבות, יום שבו את לא צריכה להתלבש יפה ולהיות בלחץ עם סידור הילדים, יום שאת יכולה לסיים אותו בשלוש ואת כבר בבית. זה, כאמור, כשהארגון מאפשר זאת וכשאת יודעת לווסת את העומס, זאת אומרת לקחת עוזר/ת אישי/ת לענייני אדמיניסטרציה, להאציל סמכויות כמו שצריך".
- זה נשמע פשוט יחסית. אז למה לא כולם נוהגים כך?
"הקושי נובע קודם כל מהעובדה שהמנהלות והמנהלים הבכירים חושבים ש'זה עבודה נטו, ואי אפשר לשלב בין קריירה לבית'; מכך שהם לא יודעים להאציל סמכויות כמו שצריך; ובגלל שהם לא מפרגנים לעצמם בנושא של איכות חיים. בדרך כלל, מנהלות ומנהלים שהחיים הפרטיים שלהם יותר מאושרים, הם גם מנהלים יותר טובים ויותר פרודוקטיביים, כך שגם לארגון משתלם לאפשר גמישות לעובד שלו".
גם רינה קטש, בעלת קבוצת "אימג'ין", המפיקה ויוזמת כנסים ואירועי תוכן לחברות בארץ ובחו"ל, מאמינה בכך שאפשר לשלב בין קריירה לאמהות, אלא שבמקרה האישי שלה זה לא כל כך עובד. "נקיפות מצפון הן חלק בלתי נפרד מחיי, והן התעצמו כשהילדים החלו לגדול", היא אומרת. "כשהם היו תינוקות היה לי קל יותר, הם היו עם מטפלת, עם סבא וסבתא, אבל דווקא כשהם גדלו התחלתי להבין שהם יותר זקוקים לי.
"אני חושבת שבערך מגיל 6 ועד גיל 16 הצרכים הרגשיים של הילד הופכים להיות דומיננטיים יותר, והצורך שתהיה לו דמות הורית מלווה, אוהבת ותומכת, הופך להיות יותר דרמטי. למשל, אני לא נמצאת כשהילדה חוזרת מבית הספר, לא יכולה לשמוע את הבעיות והסיפורים שהיו לה עם החברות, לא יכולה כמעט להסתובב איתה בקניון לעשות שופינג. כשהילדים אומרים 'אף פעם את לא באה איתי', 'את לא פה כשאני רוצה', אלה הקטעים הקשים ביותר.
"באבני דרך משמעותיות בחיי הילד אני כן נמצאת, כמו למשל להיות נוכחת בימי הולדת, בכל המפגשים של הכיתה. אני גם משתדלת מאוד לייצר פרקי זמן איכותיים, שבהם אני עוצרת ונותנת את תשומת הלב, אבל הילדים גדלו בתוך מערכת כזאת שהם הבינו שאמא לוקחת את המנוע הכלכלי והכספי במשפחה".
קטש, 48, אם לשלושה בגילים 21, 19 ו-12 וחצי מראשון לציון, מנהלת מסלול תובעני של קריירה כבר 25 שנה. "העניין של להיות אמא לא יכול להתיישב עם הצורך לנהל חברה בסדר גודל כזה, שמגלגלת כמה עשרות מיליוני שקלים בשנה ומעסיקה 30 עובדים", היא מסבירה.
"קריירה ואמהות יכולות ללכת ביחד כשמדובר בפורמט של אמא שעובדת מהבית או באופי אחר של עיסוק, של פעילות פיננסית ושעות עבודה, כמו למשל מישהי שיכולה לחזור הביתה בארבע. אצלי הממוצע לסיום העבודה זה בערך שמונה בערב, כשאת היום אני מתחילה בשש בבוקר, ועובדת גם בסופי שבוע אם יש צורך, וגם שוהה בחו"ל".
- מי עזר לך במהלך כל התקופה הזאת בגידול הילדים?
"אמא שלי, כשהם היו קטנים, ובעיקר הבעל, שהקריירה שלו פחות תובענית, מבחירה. זו לא מילה גסה שבני זוג יחליטו שהגבר יהיה זה שישקיע יותר בגידול הילדים. בארץ זה כמעט לא קורה, כי אנחנו גדלים בתרבות המכתיבה שהאמא והאשה צריכה לגדל את הילדים".
- לא עלו בך בשלב כלשהו מחשבות להוריד הילוך?
"יש כל הזמן בחינה של המחיר לעומת הרווח. אבל למרות כל המחשבות לא עזבתי בסוף, כי הצורך להביע את עצמי כאדם שיוזם ומצליח להגיע להישגים, חשוב לא פחות מהמימוש העצמי שלי כאמא".
לאורך עשר שנות קריירה תובענית הרגישה נירית גלר-ג'מילי, אם לארבעה בגילים 19, 16, 12 ו-7 מכפר סבא, שאצלה הכל נפלא, והעובדה שלא ראתה כמעט את ילדיה לא פגמה בסיפוק שלה בעבודה.
"הייתי אמא מאוד מאושרת כי הייתי אמא מאוד מוגשמת, לא חייתי בכלל ברגשות אשמה, וגם הילדים לא שידרו לי 'תהיי איתי, את חסרה לי'. מאוד האמנתי בזמן איכות. כשכן הייתי בבית, הרגשתי שאני כל-כולי איתם", היא מסבירה.
תחושה זו השתנתה אצלה מקצה לקצה אחרי לידת בן הזקונים. גלר-ג'מילי, 45, החליטה לשהות איתו בבית במשך שנה, ובתקופה זו פתאום גילתה את שלושת ילדיה הבוגרים, והבינה מה הפסידה בכל השנים. היא החליטה חד משמעית שהפעם, כשתחזור לשוק העבודה, אין מצב שלא תהיה שם כשהם חוזרים הביתה. משכירה היא הפכה לעצמאית, וכיום היא עוסקת בייעוץ תעסוקתי וליווי מחפשי עבודה בתהליך מציאת עבודה.
"את הקריירה שלי התחלתי מיד לאחר חופשת הלידה של בני הבכור", מספרת גלר-ג'מילי, בעלת תואר שני בניהול משאבי אנוש. "עבדתי כמנהלת המיון והגיוס ברשת 'המשביר לצרכן' דאז, ואחרי זה הייתי מנהלת משאבי אנוש בחטיבת הנשק הקל בתעשייה הצבאית. אלה היו תפקידים עם הרבה מאוד שעות, מעולם לא לקחתי את הילדים מהגן, מעולם לא ידעתי מתי אני מגיעה הביתה. הבית היה מנוהל בשלט רחוק, ומי שטיפלו בילדים היו סבתות, מטפלות, או-פריות, בן הזוג - הכל היה שם, רק לא אני.
"לא הייתי עושה שיעורים עם הילדים, לחוגים הם היו הולכים רק אם היו קרובים לבית, כי לא יכלו לבנות על הסעות, וגם לחברים הם יכלו ללכת רק לאלה הקרובים ולא הרחוקים. בעלי חצי מהזמן עבד בחו"ל, ולכן גם עליו אי אפשר היה לבנות באופן קבוע".
- תארי איך התנהלה השנה שבה היית בבית עם הילד הקטן.
"הילדים הבוגרים היו מגיעים בצהריים, הייתה מחכה להם ארוחה חמה; כולם היו רבים מי יספר לי ראשון חוויות מבית הספר והגן; ואם ילד היה בא והוא פגוע, הייתי יכולה לתת לו את העצה הנכונה כשזה עדיין בוער בתוכו. לפני כן הייתי מתקשרת כשהם היו מגיעים הביתה והייתי מרגישה שככה אני בשליטה, אבל רק אחרי שראיתי את המבט של ילד שמגיע הביתה, הבנתי שאף טלפון לא יכול לתאר את זה. זה משהו שחוויתי לראשונה בחיי, וכל הזמן הדהד לי בראש 'וואו, מה הפסדת'".
- מה השתנה בך אחרי השנה הזאת?
"הבנתי עד כמה הנוכחות של הורה חשובה, ובמיוחד בגיל ההתבגרות, והתחלתי לחפש עבודה בניהול משאבי אנוש בחצי משרה. אבל המשרות היו מאוד לא מעניינות ולא מאתגרות בהשוואה למה שעשיתי בעבר. במקביל, התחלתי ללמוד אימון, התחילו להגיע אלי אנשים, וגיליתי עולם. התחלתי דווקא באימון אמהות שמחפשות עבודה, כי הרגשתי שאני מתחברת לזה, זו הייתה הבטן הרכה שלי, הבנתי את הדילמות שלהן. כיום אני עובדת אומנם הרבה מאוד שעות, אבל את האנשים אני מקבלת רק בבוקר. את כל ה'בק-אופיס' אני עושה לאורך כל שעות היממה האחרות. היום אני מקבלת את הילדים עם ארוחה חמה, מסיעה אותם לחוגים, לחברים. היום אני במשרת אמא אמיתית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם