לדלג מעל החרדה: על הקשר בין שיווי משקל לחרדה אצל ילדים
מחקר מקרי בו נתקל לפני 12 שנים הוביל את פרופסור מתי מינץ, פסיכוביולוג וחוקר באוניברסיטת תל אביב, לבדוק את הקשר שבין ליקויים במערכת שיווי המשקל ובין התפתחות של חרדות אצל ילדים. במחקריו התברר שהשניים אכן קשורים קשר הדוק. המלצתו: תנו לילדים לטפס, לקפוץ ולהתנדנד כמה שיותר
ישע אלא במשחקים אתגריים שפרופ' מינץ ממציא בשביל ארבעת נכדיו (בני ארבע, שלוש, שנה וחמישה חודשים,( לאחר שחקר ב12- השנים האחרונות נושא חדש ומרתק, מהמוכרים פחות בספרות הפסיכולוגית: הקשר שבין חוסר שיווי משקל גופני בילדים ובין התפתחות חרדה.
מינץ (64) פרופ' לפסיכוביולוגיה, חוקר ומלמד בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, הגיע במחקריו לממצאים חדשים שצריכים לעניין כל הורה לפעוטות: כדי למנוע חרדות מסוימות בילדים, צריך לעודד אותם להתנדנד, לטפס, לקפוץ ולהסתובב בקרוסלה, ועדיף באופן שיאתגר אותם.
"אני מאמן את הנכדים שלי בכל הזדמנות ובצורה אינטנסיבית. מגלגל, מנדנד, אפילו גבוה, כדי לאמן את כל סוגי החיישנים העצביים (סנסורים) בכל אופני התנועה במרחב: קדימה, אחורה, סביב עצמו וכדומה. זה לא מספיק שילד ישב על הקרוסלה שתי דקות, כי כשזה מה שהגוף שלו מכיר, המערכת הווסטיבולרית מפסיקה להתאמן. לכן צריך לאתגר אותו שישב עשר דקות, אפילו עד כדי שירגיש בחילה קלה."
לדבריו, המטרה היא לאמן מגיל צעיר את מערכת שיווי המשקל של הילד (המערכת הווסטיבולרית) כדי למנוע התפתחות אפשרית של חרדה.
המערכת הווסטיבולרית היא מערכת שיווי המשקל שנמצאת באוזן הפנימית, ותפקידה לזהות ולספק מידע הנוגע למיקום ולתנועת הגוף במרחב על פי תנועות הראש, וכן לשלוח אותות עצביים ולהפעיל רפלקסים שונים, שמשפיעים על היציבה והתנועה במרחב.
המערכת בנויה מתאים עצביים, תאי שערה ונוזל. כאשר הראש נע, הנוזל מכופף את תאי השערה. כידוע, ישנם גורמים רבים לחרדה אצל ילדים ומבוגרים כאחד, בהם גורמים סביבתיים ומולדים.
במחקרו ביקש פרופ' מינץ לבדוק מהו המנגנון המפעיל מצבי חרדה הנובעים מליקוי בשיווי המשקל: "אין לי ספק שיש קשר בין ליקוי במערכת הווסטיבולרית ובין חרדה, משום שהמערכת הווסטיבולרית קשורה קשר הדוק למערכת העצבים האוטונומית," הוא מסביר.
"המערכת הווסטיבולרית התקינה מעבירה למוח אינפורמציה לגבי המנח והתנועה של הראש, ובמקביל מעוררת רפלקסים אוטונומיים (בלתי רצוניים) המתאימים לשינויים במנח ובתנועה. לדוגמה, כשעוברים ממצב של שכיבה למצב של עמידה מתרחשים בגוף שינויים בזרימת הדם ובלחץ הדם. השינויים הללו משודרים מהגוף בחזרה למוח, שמפרש אותם כשינויים הקשורים לתנועה של הגוף. אבל מה קורה כשיש ליקוי במערכת הווסטיבולרית, כשאין התאמה בין שינוי התנוחה של הגוף ושל הראש ובין התגובה האוטונומית הרפלקסיבית."?
פרופ' מינץ החל לחקור יחד עם עמיתיו את המצבים שבהם המערכת הווסטיבולרית, מסיבות כלשהן, מעוררת תגובות שאינן חופפות, מבחינת התזמון או מבחינת העוצמה, לאיתות המצביע על שינוי בתנוחת הגוף.
מן המחקר, המבוצע כבר שנים בחיות מעבדה ובבני אדם, עולה כי חוסר היכולת של המוח לפרש את התגובה האוטונומית, או מתן פרשנות מוטעית שלה, הם הגורמים לתחושת חרדה.
אחד הניסויים בתחום נערך לפני כשנה בשיתוף פרופ' רוני לידור, מומחה לתנועה ממכון וינגייט, ואורית ארז, תלמידת דוקטורט. ארז בדקה ילדים מאזור נתניה, שסובלים מחרדה והופנו אליה באמצעות המרפאה הפסיכיאטרית בה הם מטופלים.
"התכוונו לבחור רק את הילדים שיש להם חרדה וגם בעיית שיווי משקל" אומר פרופ' מינץ, "אבל לתדהמתנו, לכל הילדים שהגיעו אלינו היה ליקוי כלשהו בשיווי המשקל. התברר ששלחו לנו רק את הילדים שנמצאים בטיפול במשך שנה ויותר, שבמצבם לא חל שיפור. נראה כי הטיפול שהם קיבלו אינו יעיל משום שהחרדה שלהם נובעת מבעיית שיווי המשקל. אני טוען שהרבה ילדים סובלים מחרדה שקשה לטפל בה, כי לא יודעים שהיא נגרמת על רקע של ליקוי בשיווי המשקל. ההורים מבינים שהילד חרד ופונים לטיפול פסיכולוגי, אבל אצל רבים מהם מדובר בסיבות גופניות, לכן הטיפול הפסיכולוגי במקרים כאלה לא כל כך יעיל".
התעניינותו של פרופ' מינץ בנושא התעוררה בזכות עבודה שהוגשה לו על ידי אחת מתלמידותיו. "התברר לי שיש ענף מחקרי שבודק את הקשר בין חוסר שיווי משקל לחרדה. גיליתי גם שבמקרים רבים יש קורלציה בין דלקות אוזניים חוזרות לנטייה לחרדה. אבל פסיכיאטרים ופסיכולוגים רבים לא מכירים את הקשר הזה. עד כמה שבדקתי, כשמטפלים בילדים חרדתיים בטיפול קוגניטיבי ותרופתי והטיפול לא עוזר, הם לא יעלו בדעתם לנסות לבדוק את שיווי המשקל או לשפר אותו כדי להשפיע על המצב הרגשי/נפשי.
"דווקא מרפאים בעיסוק מודעים לתופעה ולקשר הרבה יותר. הם יודעים שכשמופנה אליהם ילד עם בעיית שיווי משקל, תימצא אצלו גם בעיית חרדה, ושזו תיפתר אם שיווי המשקל ישתפר. חשוב לי להגיע לפסיכולוגים חינוכיים, פסיכולוגים של ילדים, פסיכיאטרים של מחלקות ילדים, שיהיו מוכנים לשתף פעולה מחקרית ויהיו מוכנים להכניס את הטיפול בשיווי המשקל למרפאות שלהם."
איך טיפלתם בילדים מנתניה?
"בנינו להם תוכנית שבועית, אימנו אותם בתנועות שונות במשך כשלושה חודשים, פעמיים בשבוע, ביחידים ובזוגות, במשך 45 דקות בכל פעם. במהלך המחקר למדנו שחשוב שהילדים יוכלו לשחזר בחיי היומיום את התרגילים שלימדנו אותם, אחרת זה חסר השפעה, כי לא מספיק לחזור על התרגיל פעם או פעמיים בשבוע. צריך שהילד יחזור לרוץ, לקפוץ, ושיעז לבצע את זה עם ילדים אחרים."
איך אפשר לזהות שילד סובל מליקוי בשיווי המשקל?
"הסימנים יכולים להיות שילד נופל מדי פעם, שהוא מרגיש לא טוב כשהוא נאלץ לעשות פעילויות שילדים בדרך כלל אוהבים לעשות, כמו לטפס או לקפוץ. צריך לשים לב כשהילד נמנע מפעולות מסוימות, אפילו לא מנסה אותן, ממעט להשתתף בשיעורי התעמלות, מפחד לעלות על אופניים או על סולם, מחזיק במעקה כשהוא יורד במדרגות או חושש ללכת בחושך. הכי פשוט זה להשוות את הילד לבני גילו ולבחון אם יש פעילויות שהוא נמנע מהן באופן קבוע, ושבני גילו נוטים לעשות."
למה נוצר ליקוי במערכת הווסטיבולרית?
"הילדים שאני מתייחס אליהם נולדו עם מערכת וסטיבולרית תקינה, אבל ההתפתחות שלה התעכבה בגלל סיבות סביבתיות - הם לא קיבלו את הגירוי המתאים שנחוץ להתפתחות שלה. לרוב זה קורה מפני שההורים מיעטו לספק גירויים כאלה," מדגיש פרופ' מינץ.
"בניגוד למערכת השמיעה או הראייה, שמתפתחת אצל הילד מעצמה פחות או יותר, המערכת הווסטיבולרית (שיווי המשקל) זקוקה לגירוי כדי להתפתח. לכן חשוב כל כך לאמן את הפעוטות בכל התנועה במרחב - טיפוס, קפיצה, נדנוד, סיבוב וכן הלאה באופן פעיל וממשי, בלי לפחד שהילד יפול פה ושם, כי גם זה חלק מהאימון של המערכת."
זוכרים את עקרון הרצף? פרופ' מינץ מוצא בו תימוכין להשערותיו המדעיות. "יש בספר תיאורים כיצד נשים אינדיאניות, אפריקאיות או אסייתיות עושות כל מיני פעולות כשהתינוק קשור לגופן. התיאוריה הפסיכולוגית גורסת שהתינוק חווה כך ביטחון בזכות חום גופה של האם. אני לא מזלזל בזה, אבל לדעתי מה שקורה שם בנוסף הוא, שהמערכת הווסטיבולרית של התינוק מתאמנת בכל פעם שהאם מתכופפת לשתול אורז, ללקט גרגירים או להדליק את המדורה.
"וזה גם המסר שלי להורים: תאמנו את הילדים שלכם באופן אינטנסיבי, תנו להם אתגרים. אני מודע לכך שיש עם זה בעיה, כי לפעמים מדובר במצב שיכול לגרום אי נוחות לילד, אולי אפילו מעט לסכן אותו, אבל כשהמערכת הווסטיבולרית תקינה והתגובה של מערכת העצבים האוטונומית תקינה, הילד גם חווה הנאה מכך. חוסר הנאה, שלפעמים כרוך בבחילה, מעיד על ליקוי תגובתי."
מה אתה מציע להורים לעשות?
"לסובב בקרוסלה או לנדנד על נדנדה לפחות 20 דקות. גני שעשועים הם בעלי משמעות מיוחדת להתפתחות הסנסורית של המערכת הווסטיבולרית. זה לא סתם שילדים נהנים ואפילו דורשים אותם. ההתנסות במתקנים תורמת לכך שתאי השערה לומדים בצורה טבעית להעביר את המידע שמתקבל אצלם למוח, בזמן ובעוצמה המתאימה."
הורים שמעודדים את הילדים לעלות על מתקנים, לטפס, לקפוץ, להתגלגל, תורמים בכך לחוסנם הנפשי?
"הם תורמים להתפתחות הסנסומוטורית שלהם, שזה הדבר החשוב ביותר בגיל הרך, יותר מ'בייבי מוצרט.' יש חוקרים שטוענים שזה החוש הראשון שצריך להתפתח, ובלעדיו חושים אחרים, כמו ראייה ושמיעה, מתפתחים בקצב איטי יותר, וכך גם המוטוריקה. זו גישה רווחת וידועה.
"אני טוען שזו גם הדרך הבריאה ביותר למנוע התפתחות של חרדה. לא בכל מצב כמובן - אם הילד יעבור טראומה קשה, שבעקבותיה הוא יפתח פוסט-טראומה ויסבול מחרדה, זה לא יגן עליו. מצד שני, יש לא מעט מרפאים שמאמינים שאימון תנועתי של המערכת הווסטיבולרית יכול למנוע בעיות קוגניטיביות כמו הפרעת קשב וריכוז, ושיכולת הריכוז ותשומת הלב אצל ילדים עם הפרעת קשב עשויה להשתפר בזכות אימון המערכת הווסטיבולרית, וכך גם היכולות הקוגניטיביות - קל יותר להתרכז, להקשיב, ללמוד. אני מאמין בזה אמונה שלמה".
מה עוד אפשר לעשות? טיפים להורים:
1. עודדו את הילדים לטפס על מתקני שעשועים, עצים וגדרות, עם השגחה, כמובן.
2. אמנו ילדים בגלגולים קדימה ואחורה, סביב עצמם, בסיבובי עיפרון וכדומה.
3. בקשו מהילדים לעשות פעולה אתגרית, שמשלבת שתי משימות: תנועתית וקוגניטיבית, כמו לעמוד על כיסא ולשיר.
4.העדיפו לשאת תינוקות במנשא, במקום בעגלה.
5. היו מודעים וחפשו דרכים חדשות שבהן תוכלו להתאמן באופן יצירתי ומהנה עם ילדכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם