מי כועסת על אמא? על יחסי אימהות ובנות
קרבה גדולה מאוד לצד כעסים וביקורתיות יתרה, רצון להידמות לצד רצון להתנתק - אין ספק, יחסי אמהות-בנות הם מהמסובכים ביותר שיש. מחקר מגדרי מזהיר שעד שלא נפתור את הבעיות שלנו עם אמותינו, לא נוכל לממש את עצמנו כראוי כנשים וכאמהות
ואולם לא הכל ורוד ביחסי אמהות-בנות: מסתבר כי מערכת היחסים הבסיסית והמרכזית בחייה של כל אשה היא גם המורכבת והמסובכת ביותר. "כל אם לבת נמצאת בתווך שבין היותה בת (של אמא שלה) לבין היותה אמא של הבת שלה, ועם כל היופי ויחסי הקרבה בין השתיים, זורמות גם עוצמות לא מבוטלות של זעם וכעס מכיוון הבת כלפי אמה, שבעצמה סוחבת מטען של כעס ואכזבה מאמה,“ אומרת הפסיכותרפיסטית ענת גור, דוקטורנטית, ומנהלת "חוכמת נשים,“ מרכז טיפול בנשים.
"האם היא המודל הנשי המובהק והחזק ביותר, שממנו לומדת הבת להיות אשה ולטפל בעצמה ובגופה. לכן כשהבת כועסת על האם, היא בעצם אינה מקבלת חלקים בסיסיים של העצמי שלה. נשים רבות שמקוות לבנות מערכת יחסים מושלמת עם בנותיהן, מעין תיקון ליחסים שהיו להן עם אמותיהן, מגלות לאכזבתן שבנותיהן חשות מפח נפש, כעס, אכזבה, ואפילו שנאה, בדומה למה שקרה להן עם אמותיהן,“ מספרת גור, שבימים אלה מעבירה סדרת הרצאות העוסקת ביחסי אמהות ובנות - יש לומר, מזווית פמיניסטית מוצהרת.
אז מה התקלקל ביחסי אמהות ובנות? "אנחנו האמהות מגדלות את בנותינו בחברה גברית פטריארכלית, שבה יש לגברים יותר כוח מאשר לנשים, ובתרבות שבה השיח והערכים המרכזיים הם גבריים. בעצם אנחנו מחנכות את בנותינו בלי משים להיות אזרחיות מסוג ב.‘ למצב הזה יש השפעה גדולה ומשמעות פסיכולוגית מכרעת וקריטית.“
גור שותפה לתפיסתן של פסיכותרפיסטיות פמיניסטיות, שבחנו את מרכזיות הקשר עם האם בעיצוב הזהות של בנים ובנות. הן עשו זאת תוך התעמתות עם הפסיכואנליזה ועם הנחותיו הידועות של זיגמונד פרויד. כזכור, על פי פרויד, בתקופה הפרהאדיפלית גדלים הבנים והבנות באופן דומה, עד הגיעם לגיל שלוש לערך, שבו הם מגלים את ההבדלים ביניהם. את כעסן של הבנות על אמותיהן תלה אבי הפסיכואנליזה ב“דטרמיניזם הביולוגי.“
"על פי פרויד, בסביבות גיל שלוש הבן מגלה את הפין. ומאותו רגע הוא חרד שמא יקחו אותו ממנו, וחרדת הסירוס מעודדת אותו לפתח את הסופר אגו שלו. במקביל, על פי פרויד, מתפתחת אצל הבת ’קנאת פין.‘ היא מגלה שהיא ’מסורסת‘ כביכול, ובעקבות כך נפגעת התפתחות הסופר אגו שלה. בנוסף, כשהיא מגלה שגם אמה מסורסת כמותה, היא מפנה לה עורף ופונה לאב, שנראה לה כמקור של כוח וחופש, ומנסה ליצור איתו מערכת יחסים שתחלץ אותה מגורלה המוחלש כאשה".
אף שהפסיכולוגיה הפמיניסטית שותפה לקביעתו של פרויד בדבר הכעס שמפגינות בנות כלפי אמותיהן, פמיניסטיות חולקות עליו בעניין "קנאת הפין“ המפורסמת. על פי הפירוש שלהן, "בשלב מסוים בחייהן, הבנות הקטנות מגלות שלאבא יש יותר כוח מאשר לאמא. לדוגמה, שם המשפחה של
לאורך השנים, מציינת גור, נערכו מחקרים רבים שבחנו את הדרך שבה מגדלות אמהות את בניהן ובנותיהן. אחד מהם, שהתפרסם לאחרונה, בדק אם קיים שוני באופן שבו נשים אוחזות בידיהן תינוק זכר לעומת תינוקת נקבה.
"במהלך המחקר הולבשו תינוקות בבגדים שאינם תואמים את המגדר שלהן, והושמו בזרועות נשים שאינן אמותיהם. הנתונים שהתקבלו היו מרתקים: נשים שהאמינו כי הן מערסלות בנות, החזיקו את התינוקת קרוב לגוף, העניקו לה מגע פיזי חם ואוהב, דיברו אליה ושרו לה שירים. לעומתן, נשים שחשבו שהפקידו בידיהן בנים, הרחיקו במעט את התינוק מגופן והפעילו אותו כל העת.
"המחקר הזה הוכיח שלא מדובר בעניין ביולוגי, כי אם תרבותי. מסתבר שברגע שהתינוק נולד מיד מופעל עליו מכבש המגדר. האמהות נוטות לגדל את הבנים מגיל רך ביותר לעצמאות ולנפרדות, בעוד שעם הבנות הן מנהלות יחסים סימביוטיים, מגדלות אותן תוך כדי התמזגות, והכי קרוב לאמא,“ אומרת גור.
ולמה זה בעייתי?
"אמהות שמגדלות את בנותיהן באופן סימביוטי, רואות בבנות את הממשיכות שלהן. הבת היא מעין שלוחה או כפילה של האם, דבר שמקשה על האם לראות את צרכיה הרגשיים הנפרדים של בתה וגורם לה להחיל על הילדה את מה שהיא מרגישה כלפי עצמה. במצב הזה ההבטחה שהבטיחה האם לעצמה, שתגדל את בתה באופן שונה מהדרך שבה אמה גידלה אותה, פשוט אינה מתקיימת. כמו אמה לפניה, גם היא מחנכת את בתה להיות קשובה לצרכים של אחרים, כזאת שמעניקה ומטפחת אותם על חשבון ההקשבה לצרכים שלה. עצוב לגלות שההעברה הבין דורית כאן היא בלתי נמנעת.“
ומתי לשיטתכן פורץ כעסן של הבנות על אמותיהן?
"הכעס פורץ בדרך כלל בשלושה שלבים בחיי הבנות: בשלב האדיפלי, בגיל ,5-3 בגיל ההתבגרות, שבו מתפרצות עוצמות חזקות של כעס מהבת כלפי האם, ובתקופת הבגרות המוקדמת, בגיל .22 בכל אחד מהשלבים הבת מודעת יותר למצבה בעולם, והתובנות מצמיחות בה כעס ואכזבה כלפי האם, שבה היא רואה את האשמה המרכזית במוגבלות ובנחיתות שלה כאשה".
עוד סיבה למתח המובנה ביחסי אמהות ובנות היא, על פי החוקרות, ביקורתיות יתרה של אמהות כלפי בנותיהן. סוזי אורבך, מבכירות הפסיכולוגיות הפמיניסטיות, קובעת כי הקשר של האם לבתה אינו עקבי: מצד אחד אמהות שומרות את הבנות קרוב אליהן, ומצד שני הן הודפות את הנזקקות העמוקה שלהן, ומונעות מהן הזנה אמהית רציפה. לדברי אורבך, לעתים קרובות מדי אמהות מתייחסות לבנותיהן בניכור, בשיפוטיות ובביקורתיות רבה.
אורבך לא לבד. באתר האמריקני Netmums התפרסם סקר שנערך בקרב 2,500 נשים. מתוצאות הסקר עולה, כי אמהות נוטות להיות ביקורתיות פי שניים כלפי בנותיהן מאשר כלפי בניהן. 57% מהנשים שהשתתפו בסקר אמרו שהן קרובות יותר לבנים שלהן. הן תיארו אותם כ“מצחיקים,“ "חצופים,“ "שובבים“ ו“אהובים“ בעוד שאת הבנות הכתירו האמהות בתארים כמו "וכחניות,“ "נוטות לרצות,“ "בעלות מזג רע,“ "רציניות.“
אם הכל שלילי, היכן היופי והחיובי ביחסים בין בנות ואמהות?
ענת גור: "יחסי אמהות-בנות הם היחסים האנושיים הקרובים ביותר, יחסים שמייצרים קשר עוצמתי חזק בין אם לבתה. הקשר הזה הוא שגורם לבנות להיות רגישות, מוכשרות ובעלות יכולת לטפח ולהזין אחרים, וגם את החברה שבה אנו חיים.“
ואיך אפשר לנטרל את הכעס?
"כל זמן שאמהות לא ירפאו את היחסים שלהן עם אמותיהן, הן לא תצלחנה לממש את הפנטזיה ליצור מערכת יחסים שונה ומיטיבה יותר עם הבנות שלהן. אני מאמינה שריפוי היחסים בין אמהות לבנות ירפא גם את היחסים בין נשים בכלל. על ידי חיזוק הקשר בין אמהות לבנות, תיווצר מורשת של כוח חיובי של נשים בחברה. לצערי, בינתיים רוב האמהות עדיין מאוד ביקורתיות כלפי בנותיהן, ואינן משחררות אותן מספיק. אמהות ובנות צריכות להכיר בכך שכל אחת היא עצמאית ונפרדת, ויש לה זכות לחיים מלאים שמתאימים לה, ובכך ישתחררו מהמסכת הדביקה של סימביוזה, ציפיות לא מציאותיות, אכזבה ואשמה כל הזמן.“
ואיך זה עבד אצלך?
"כאם לשתי בנות (27,30) התחבטתי ביני לבין עצמי, עד כמה הייתי פתוחה לגדל אותן הרחק מהמורשת של חולשה נשית וכניעה לגבר - או שגם אני העברתי להן את המסר הקונפורמי של ’תתחתני טוב,‘ ’תהיי אמא.‘ כאמא וכפמיניסטית רציתי לחנך את בנותי לחופש ולשוויון, לא לדכא אותן. מצד שני, נאלצתי להגביל אותן כדי לשמור עליהן. כמי שמטפלת לאורך השנים בנפגעות אונס ותקיפה מינית, חייתי בדילמה תמידית - האם לגרום לבנותי לפחד מפני העולם שבחוץ? ומצד שני חשבתי לעצמי - האם הילדה תהיה מסוגלת לפתח דימוי עצמי חיובי כשכל הזמן מפחידים אותה? למגבלות הללו יש משמעות נפשית עמוקה. אנחנו מחנכות את הבנות מגיל צעיר להאמין בפגיעות ובחולשה שלהן, וזה בעייתי, אך בלתי נמנע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם