מה קרה למשפחה שלנו?: מומחים מדברים
בעבר קבעו ההורים את כל החוקים, כיום בני שנתיים מנהלים את ההורים. בעבר האמינו שילדים צריכים להתמודד עם החיים, כיום החיים סובבים סביבם - אין ספק, ההורות כיום מסובכת ומאתגרת מאי פעם. לרגל יום המשפחה כינסנו שתי מטפלות משפחתיות בכירות, זיוית אברמסון ודלית בלונדר-רון, שמנסות להסביר מה קרה לנו מאז המשפט "כי ככה אמרתי וזהו"
חלפו רק 40-30 שנים, אבל ההבדלים רבים מספור: ההורים שלנו נאבקו בקשיי פרנסה, עבדו פחות ושהו בבית יותר - מרבית האמהות לא עבדו כלל. אמנם חיכתה לנו ארוחת צהריים חמה בתום יום הלימודים ובמרבית שעות היום היה אחד ההורים נוכח בבית, אבל הם נאלצו לחשוב פעמיים לפני שהכניסו את היד לכיס, והם אלה שקבעו את הכללים.
כילדים, בילינו את עיתותינו בחצרות ובמגרשים, כשההורים שלנו מתחננים שניכנס קצת הביתה, אולי נקרא איזה ספר. כהורים, אנחנו עסוקים בלשכנע את הילדים שלנו שיצאו קצת מהחדר ויזיזו את הגוף. גם אנחנו היינו רוצים שיקראו יותר, אבל עם שפע החוגים שהעמסנו עליהם, הטלוויזיה והמחשב שהתקנו בחדרם, מתי בכלל נותר להם זמן לקרוא?
כדי להבין את ההבדלים, מקורם ומשמעותם, פנינו לשתי סמכויות: זיוית אברמסון, פסיכולוגית, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול משפחתי, זוגי ומיני, שהייתה מנושאות הדגל בתחום הדרכת הורים, הנחתה וייעצה בתוכנית הטלוויזיה "קשר משפחתי" ששודרה בטלוויזיה החינוכית בשנות ה,80- ובמשך שנים רבות ניהלה את בית הספר להורים ואת תחנת הטיפול במשפחה ובילד במכון "אדלר" וכיום ממשיכה ללמד בו. השנייה היא דלית בלונדר-רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, שמטפלת כיום בילדים, נוער ומבוגרים.
בעבר: ההורים החליטו וקבעו.
כיום: ילדים בני שנתיים מנהלים את הוריהם.
"זה הותיר את ההורים עם שאלות קשות: איך מחנכים ילדים להיות בני תרבות ללא כלים סמכותיים?
אין מקום היום לסמכות הורית, במשמעות הישנה. אין יותר מי ששווים יותר ובעלי זכויות יתר. יש אנשים שהם בעלי תפקיד ועליהם לקבל החלטות מתוקף תפקידם. ואין שום סיכוי לסמכות הורית, כשילדה בת שנתיים יודעת לדבר ולומר לאם 'את לא מחליטה עליי.'
"החלטות דמוקרטיות לא מתרחשות כי מישהו מחליט, אלא כי החיים דורשים החלטות. ילד צריך ללמוד שאוכלים
דלית בלונדר-רון: "החברה הסמכותנית הקודמת נעלמה, לטוב ולרע. מעמד המבוגרים בחברה המערבית התערער. הסמכות התערערה כי ההורים כיום מבולבלים, עייפים, מוצפים, רוצים שקט. כיום נחוצה לנו הדרכת הורים יותר מאי פעם בגלל המורכבות, הבלבול ושפע האפשרויות שקיימים עבור הורים וילדים. אבל אני חושבת שהדרכה הורית טובה צריכה לתת המון כבוד לאינסטינקטים ולערכים של כל הורה. אין דרך אחת וכל משפחה צריכה למצוא את הערכים המשפחתיים שמתאימים לה. הדרכה הורית צריכה להעצים את ההורים בתהליך שמקביל למה שמצופה מההורים לעשות עם הילדים שלהם: לא להכתיב, אלא למצוא מה חשוב לילד ולעזור לו בזה."
בעבר: האמינו שילדים חייבים להיות מאושרים ונטולי תסכולים.
כיום: קונים לילדים כל מה שהם מבקשים, ומנסים להשתיק את רגשות האשם של ההורים.
זיוית אברמסון: "בשנות ה50- ילדים יצאו לעבוד, לצחצח נעליים ברחובות או למכור עיתונים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. דור אחד לאחר מכן, בעקבות פרויד שקבע שהעתיד נקבע בילדות, הסיקו בטעות כי אסור שבילדות יהיו תסכולים. זו הייתה המסקנה המטופשת שנבעה מהתיאוריה של פרויד: שהילדות צריכה להיות מאושרת ונפלאה, ונעדרת תסכולים.
בעיניי, מניעת תסכול בילדות זה רעיון אבסורדי, זה אסון. ההיפך הוא הנכון. החיים הם מלאי תסכולים והילדות צריכה במידה רבה להיות דומה לבגרות, כי דברים לא תמיד מסתדרים כפי שהיינו רוצים. זה צריך להיות חלק מהמסר שההורים צריכים להעביר לילדים."
דלית בלונדר-רון: "אנחנו, כאנשי המקצוע, אשמים בזה, במובן מסוים, כי אנחנו שמנו את הילד וטובתו בדגש כל כך חזק. אבל כיום הילד נמצא במרכז רק לכאורה, כי ההורות הפכה למרכיב מרכזי בזהות ההורה, כלומר, אדם מוצלח נתפש גם כהורה מוצלח שמגדל ילדים מוצלחים. האם לקנות את המשחקים הכי חדשים, ולכן לעבוד עוד שלוש שעות ביום ושהילדים לא רואים אתכם בכלל - זה לשים את הילד במרכז?
אני מאמינה שאחת המשימות של משפחה היא למצוא את האיזון בין הצרכים השונים של כל בני המשפחה. וזה אומר שהורים צריכים להיות קשובים יותר כלפי מה שהילדים מרגישים ולשים פחות דגש על דברים חומריים וחיצוניים. לבחון מה תהיה ההשפעה של המסרים בילדות לטווח ארוך, ופחות להיות עסוקים ולחוצים. לא לפתור את המצוקה הרגעית בקניית ממתקים או משחקים שמשתיקים רגשי אשמה".
בעבר: חשבו שילד רזה הוא ילד השרוי בסכנת חיים.
כיום: יודעים שילד שמן יימצא בסכנת חיים בבגרותו.
זיוית אברמסון: "בשנות ה70- הורים שאלו את עצמם אם הילד הוא 'אכלן טוב' או 'אכלן רע.' זו הייתה אחת הבעיות העיקריות שנתקלתי בהן, פחדים שמקורם בשואה. הורים חששו שילד ירד במשקל עד שיאושפז וימות מרעב, וזו הייתה התעסקות שלמה: ישבו עם הילדים, האכילו אותם, פיתו אותם שיאכלו יותר.
"היינו מסבירים להורים שילד אוכל כשהוא רעב, משכנעים אותם שהילדים לא ימותו, שצריך להניח אוכל על השולחן וליצור את הרושם שזה לא מעניין אף אחד כמה אכלת, מה אכלת. זה היה מאבק שלא קיים כיום. אם כבר, כיום זה בדיוק להיפך."
דלית בלונדר-רון: "היום, כמובן, זה בדיוק להיפך. יש מעט מאוד ילדים שצריך 'לדחוף' להם אוכל. היום נאבקים במשקל הילדים. בגלל תרבות השפע, השמנת ילדים היא אחד הנושאים שמטרידים את ההורים. בכל פינה יש מזנון למזון מהיר, שהקשר בינם ובין השמנה ידוע."
בעבר: הפרעות קשב וריכוז וליקויי למידה היו בגדר שמועה, וילדים שסבלו מאלה נחשבו "מופרעים."
כיום: למי אין הפרעת קשב וריכוז... אך יודעים שמדובר במצב שניתן לטיפול. אבל האם ההגדרה הרפואית לא מנוצלת יתר על המידה?
זיוית אברמסון: "זה נושא שלא העסיק את ההורים בעבר. המושגים האלה רק התחילו להגיע לתודעה שלנו, היו כמה מטפלות שנסעו ללמוד את הנושא בארצות הברית. בזמני רק התחלנו להתייחס לליקוי למידה, דיסלקציה.
"כיום אני חושבת שקורים שני דברים: מחד גיסא, זו 'אופנה,' אצל כל ילד שני מוצאים הפרעת קשב וריכוז, ומאידך גיסא, יש מודעות גדולה יותר ויכולת טובה יותר לאבחן.
"אני מאמינה שבמקרים רבים מתייחסים לילדים 'מפונקים' שרוצים לעשות מה שמתחשק להם כאל בעלי הפרעת קשב וריכוז. הבעיה היא שלא קל לאבחן, כי מה שמאובחן זו התוצאה. בפועל, קשה לדעת אם היא על רקע אורגני או התנהגותית על רקע של אישיות."
דלית בלונדר-רון: "יש שימוש יתר במינוח ADHD ולפעמים באמת מעדיפים לתת ריטלין במקום לנסות לפתור את הבעיה. יש כמובן מקרים בהם התרופה נחוצה מאוד, אבל יש גם מצבים בהם גם אם יש אבחנה, אפשר לוותר על השימוש בריטלין, על ידי הפחתת גירויים, ציפיות ולחץ.
"לפעמים אפשר לחסוך את השימוש בתרופות מילדים - כמובן לא מכל הילדים שאובחנו ובוודאי שלא במקרים קשים - באמצעות ויסות. העולם שלנו מוצף וצריך לדעת לווסת - זה נכון לגבי כלל הילדים.
"לילד עם ADHD יש פחות אפשרות לווסת את עצמו. זה דבר מולד. אבל כל ילד צריך שההורים יעזרו לו לווסת גירויים, ובוודאי שילדים עם הפרעת קשב וריכוז. בכל משפחה צריך שתימצא הדרך להתמודד עם זה. למשל, להיערך מראש, לא לדחות לרגע האחרון, למצוא דרכים לשלב בין הדברים. כל מיני אסטרטגיות שיפחיתו את הגירויים ואת הציפיות, זה יעזור לכל ילד ובפרט לילדים שיש להם רקע אורגני. לכל משפחה צריך שיהיו הדרכים והפטנטים שלה להתמודד, כדי שישמשו עוגן של שפיות בעולם מוטרף. זו הפונקציה המשפחתית המרכזית בעיניי."
בעבר: התחילה המגמה. כיום: הבאנו את התחום לשיאים חדשים.
זיוית אברמסון: "כבר בעבר הייתה הגישה שילד צריך לדעת לשחות בגיל שלושה חודשים, לקרוא בגיל שנתיים וכדומה (דוגמה לכך היא ספרו של גלן דומן, 'למדי את תינוקך לקרוא,' שפורסם ב.1965- א"ע.(
"היום התחרותיות היא חלק מרוח הזמן. שם המשחק הוא הצלחה, להרוויח כסף, להיות מפורסם, כל מיני הגדרות להצלחה שהמשותף להן היה לדחוף את הילד כלפי מעלה, מגיל אפס.
"אנשים רוצים שהילדים שלהם ינצחו בתחרות, אבל ללא תסכולים, ואלה שני דברים הפוכים שמכניסים ילדים למצב קטסטרופלי: כי מצד אחד, הילד חווה פינוק, ומצד שני - לחץ להתקדם. אבל לילדים מפונקים קשה להתקדם, כי כדי להתקדם צריך להשקיע."
דלית בלונדר-רון: "ההורים שלנו בקושי ידעו מה אנחנו לומדים והסתפקו בתעודת סוף השנה. לא היו מעורבים, ולא דחפו לחוגים. אנחנו חיים בעידן של שפע אפשרויות, שכולל גם הרבה מאוד מסרים חברתיים, לפיהם תפקידו של ההורה להפוך את הילד למושלם ומצליח בתחרות. ההורים חסרי שקט לגבי התפקיד שלהם, שאותו הם תופשים כשיפור ושכלול הילד. הכל מאוד מלחיץ, כי כל הזמן יש תזזיתיות והשוואתיות, שהייתה הרבה פחות קיימת בדור הקודם.
"כל ויתור נתפש ככישלון: 'כנראה שלא רצית ולא התאמצת מספיק.' הורים חושבים שהילדים שלהם חייבים להצטיין בכל דבר, נותנים לילדים סוללות של מורים פרטיים וחוגים, וכל היום 'עומדים' להם על הראש. אבל הם שוכחים להסתכל על חיי החברה, על השלווה הנפשית, על כישרונות אחרים, כי אם הילדים לא מצליחים להגיע לסטנדרטים הפרפקציוניסטיים שלהם, זו רק אשמתם.
"לכאורה זה לטובת הילדים, שלומדים איך להתמודד עם הצפה של גירויים ותוכן. מצד שני, התפקיד המרכזי של הורים ומשפחה זה להיות עוגן רגשי. לפתח את הכישורים, אבל גם לתת תמיכה רגשית. לא רק לחנך לאחריות, שיעמדו במטלות, אלא גם לברר מה הילדים רוצים, אוהבים לעשות, מה נעים להם. ילד הוא לא רק מכונה תפקודית."
בעבר: אמא ואבא גידלו שני ילדים, רצוי מכל מין. כיום: זוגות חד-מיניים, אמהות חד-הוריות והרבה גרושים שמגדלים את הילדים במשותף.
זיוית אברמסון: "לא משנה לי נטייתם המינית של ההורים. הנקודה החשובה בעיניי היא שכדאי שיהיו לילד אבא ואמא, גם אם הם לא נשואים, או שהיא לסבית והוא הומו. אני חושבת שזה 'סידור' די טוב מצדו של הטבע, שיש שני הורים משני המינים. בשנים עברו זה לא העסיק את הציבור הישראלי. משמורת משותפת הייתה נדירה מאוד ובדרך כלל הנטייה הייתה להשאיר את הילדים אצל האם.
"אני מאמינה שאם מתגרשים ומחליטים על משמורת משותפת, כדאי ששני ההורים יגורו קרוב, כדי שהילד יוכל לבלות עם אותם החברים, ילך לאותו בית הספר. אין לי הרבה כללים נחרצים בתחום הזה מלבד אחד: שהילד ישמור על יחסים טובים עם שני הוריו. זה חשוב מאוד. גם בבתי המשפט מבינים זאת. לא מתירים להורה אחד לעורר את הילד כנגד האחר. מותר וצריך שילד יאהב את שניהם, גם אם הם ביניהם לא מסתדרים."
דלית בלונדר-רון: "אני מסכימה עם זיוית. כל אחד מההורים מייצג סטריאוטיפ שונה. אני חושבת שחייבים למצוא תחליפים מתאימים. אין אבא? מוצאים דוד או סבא שימלא את התפקיד הגברי, של דמות גברית משמעותית. צריך למצוא את התחליפים המתאימים. שלא ייווצר בלבול. וצריך לזכור שאולי זה מקובל בתל אביב, אבל בשאר חלקי המדינה אני לא בטוחה שאנחנו בשלים לקבל את זה."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם