קלפים על השולחן: שי אביבי ומיכל ליבדינסקי מדברים
שי אביבי ומיכל ליבדינסקי לא לוקחים את ההורות כמובנת מאליה, גם לא את הזוגיות. בראיון משותף למגזין להיות הורים, הם מספרים בגילוי לב על ההתמודדות עם שני התפקידים שלעתים סותרים זה את זה ועל משחק הקלפים החדש שהמציאו לשיפור הזוגיות
באיזה שלב הגיעו הילדים לזוגיות שלכם?
שי: "היינו שש שנים ביחד, מתוכן שנה כנשואים, ואני לא אגיד שמיצינו, אבל בילינו הרבה זמן יחד כזוג. מיכל הודיעה לי שעושים ילד, אז עשינו. אני לא חושב שיש גבר שבמודע הורג את הילד שבו ועושה ילד. זו העבודה של הנשים להחליט את זה בשבילנו."
איזה מין הורים אתם?
מיכל: "הורים שממשיכים לחיות את חייהם יחד עם הילדים. החיים שלנו לא נעצרו כשהם נולדו, המשכנו לחיות את חיינו, רק מתוך הבנה שמעכשיו זה יהיה קצת אחרת. אנחנו נסחבים איתם להמון מקומות בעולם. כשאיתי היה בן ארבעה חודשים, נסענו איתם לגואה לארבעה חודשים. לפני שהם באו לעולם, היינו מאוד תזזיתיים בטיולים שלנו, היינו עוברים מקום כל שלושה ימים. עם הילדים הבנו שזה כבר לא עובד, ובגואה, לדוגמה, שכרנו בית וישבנו במקום אחד.
"אנחנו גם לא הורים חרדתיים. אני כמובן מפחדת לפתוח פה לשטן, אבל לא רצים לנו סרטים בראש. כשזוהר הייתה בת שנתיים, היא הייתה לועסת אבנים וזכוכיות מהרצפה ולא התרגשתי מזה. אני לא יודעת אם זו טיפשות, עצלות או פשוט סוג של אמונה שהכל יהיה בסדר. אחרי שהם נולדו, הסתכלתי על העולם והבנתי כמה סכנות יש, וכמה מטורף יהיה לנסות להגן עליהם מפני כולן, אז עשיתי דיל עם אלוהים שזה יהיה התפקיד שלו."
שי: "אני הורה שמשתדל להתגבר על השריטות שלו ולהיות הורה יותר טוב. זו משימת חיי. משימה לא פשוטה, אבל טוב שיש עזרה בדרך. כרגע עוזר לי בזה שי אור. הוא יושב בפרדס חנה והפוקוס שלו זה ילדים, ואיך להיות הורים של הילדים. יש לו אתר בשם 'הורות כמעשה ניסים,' והוא בהחלט מצליח לחולל אצלנו ניסים."
איך אתם משלבים בין קריירה להורות?
שי: "במקרה שלי זה לא ממש מתנגש, כי בניגוד להרבה אבות אני לא עובד חמישה ימים בשבוע, עשר שעות ביום. אני נמצא המון בבית - מצד אחד זה מאוד כיף, כי אני חווה את הילדים, ומצד שני, זה לא קל, כי אני נמצא פה גם כדי לאכול את החרא.
המון פעמים עבודה היא בדיחה לעומת הטיפול בילדים. בחוץ זה עולם עם חוקים ברורים, זה יותר פשוט. אתה יודע שההוא בן זונה וההוא מדהים. הקושי של הבית הוא שלפעמים הילד הוא מדהים ולפעמים הוא לא מדהים בכלל. בשביל השניות הבודדות של האושר, זה כמובן שווה את זה, אבל זו המון עבודה."
מי מכם מבלה יותר זמן עם הילדים?
מיכל: "על הנייר נראה שאני, אבל שי נותן להם זמן איכות ברמה מאוד גבוהה וזה נראה לי משתווה. אצלי יש הרבה טלוויזיה, וכשהוא איתם - זה זמן איכות אמיתי. אצלנו לא רבים מי היה יותר זמן עם הילדים, אלא להיפך. השריטה שלנו היא 'תן לי לעזור לך!.'
כשזוהר הייתה קטנה, עמדנו שנינו באמצע הלילה בפתח החדר ורבנו בקולי קולות מי זה שייגש, כשכל אחד שולח את השני לישון בכוח. בשורה התחתונה זה לא באמת מקל וגם נגמר בריב. יכול להיות שזה עניין של שליטה."
עד כמה הילדים שלכם דומים לכם?
מיכל: "מדי. זוהר היא שכפול שלי, ואיתי שכפול של שי. יש לנו מאחז בעתיד. גם במראה וגם באופי הם מאוד דומים לנו, זה מטורף. תנאי החיים שלהם אחרים לגמרי משלנו כשהיינו ילדים ובכל זאת, הם מתנהגים כמונו כשהיינו ילדים. זוהר מאלצת אותי לשנות דברים בהתייחסות שלי אליה ובאופי שלי, כדי שזה לא יהדהד עליה בחזרה. לדוגמה, יש לי תכונה להאדיר את מה שאין, ולא את מה שיש, ושמתי
לשי יש עניינים של כעס ועצבים והילד זה בול הוא בהתנהגות הזו. לזוהר יש קטעים שהיא דופקת סטנד-אפ ובגלל שגם אנחנו מצחיקים, זה נורא מחמם את הלב, אבל בשריטות זה כואב. מה שמדהים הוא שאפשר לשנות הכל עדיין, כמו קסם, וככל שזה נעשה יותר מוקדם, כך הריפוי יותר מהיר."
איך אתם שומרים על הזוגיות בתוך המשפחה?
מיכל: "זה הנושא הלוהט אצלנו כבר שנתיים. האדמה הזוגית רועדת כשבאים הילדים וזה מחייב אותנו להיות במודעות. הישות הזו שנקראת זוגיות זקוקה לדברים, כמו שהילדים שלנו זקוקים לדברים. כבר איזה חמש שנים אנחנו אומרים 'חייבים זמן איכות ביומן, חייבים לפנות זמן פעם בשבועיים, או שלושה או אפילו חודש' ואנחנו לא עושים את זה.
ברור לי כמה זה קריטי ושזה הבסיס והיסוד של הבית הזה. מה שקורה בינינו הרי משליך הלאה - אם זה יהיה אהבה וחיבה, זה יעבור לילדים, ואם זה יהיה תיעוב וחוסר כבוד, גם זה יחלחל. מאוד קשה בתוך שגרת החיים למצוא את הזמן הזה, אבל אנחנו במודעות מאוד גבוהה לעניין."
רעידת האדמה הזו נעוצה בילדים?
"כן, אבל לא רק, גם עול השנים. אנחנו כבר 13 שנה יחד וכל שנה שנערמת על כתפינו מורגשת. ברור שזה גם הילדים: מה שפעם נתנו אחד לשני, הולך היום אליהם. כל הסבלנות, והטוב ותשומת הלב הולכים קודם כל להם, ולמי לא נשאר? אז בזוגיות יש תהליך של הידרדרות. אם פעם היינו הולכים יחד לקולנוע, ואחר כך היה לנו חדר עם מקרן שהיינו פורשים אליו לראות יחד סרט, היום גם בטלוויזיה אנחנו לא צופים יחד. נגמר הכוח. בתשע בערב אני הולכת לישון. אני מניחה שכשהם יגדלו קצת, דברים ייראו טוב יותר, כרגע אנחנו עוד הכל בשבילם: אבא, אמא, חבר, חברה, אלוהים והשטן, זו משרה מאוד מלאה."
מה פתאום עברתם מתל אביב לפרדס חנה?
שי: "האישה שלי הודיעה לי, מה זאת אומרת? גבר בן מזל שור, בן ארבעים וחמש, שחי 25 שנים בתל אביב, לא זז מהמקום שלו אם לא אומרים לו. לא האמנתי שזה יקרה, אבל באוגוסט לפני שנתיים וחצי מצאתי את עצמי פה. תל אביב היא עיר מדהימה, אבל בפאזה הזו בחיים שלי פרדס חנה נראית לי מושלמת."
מה עשה המעבר הזה?
"שינוי במאזן הכוחות. בתל אביב הייתי באלמנט שלי ומיכל הייתה בעיקר ליד המחשב. אני הייתי שר החוץ והיא הייתה שרת הפנים. פה היא פתחה זוג מבערים ונהייתה חיה חברתית. זו אותה בחורה שאני מכיר, אבל במימוש של הפוטנציאל שלה. המעבר חייב אותי לתהליך של התבגרות והתפתחות. זה חייב אותי לצאת מהמנהגים שלי ומהחברים שלי ומכל מה שאני מכיר. זה לא תמיד קל, אבל אני רואה בזה טקס התבגרות."
האם סדנאות הזוגיות שאתם מעבירים יחד תורמות גם לזוגיות הפרטית שלכם?
מיכל: "לא תמיד. זה לא נקי מתחרויות, מקנאה ומהתקטננויות. אבל עכשיו הייתה לנו סדנה נהדרת שקיימנו בפסטיבל 'נטארז' בים המלח, והיא החזירה לנו הרבה טוב. היה משהו בחיבור בינינו שהרבה זמן לא הרגשנו, היינו במיטבנו, הרגשנו כמו אל ואלה." איך בכלל התגלגלתם לתחום הזה?
שי: "שיתוף בדברים הכי נסתרים שלך מביא הקלה, והקלה מביאה ריפוי. להחזיק זוגיות לאורך שנים זה לא קל, והנושאים הזוגיים הם לא נושאים שבדרך כלל מדברים עליהם עם חברים. אני לא אגיד לחבר שלי 'אני חושב שאשתי לא אוהבת אותי בזמן האחרון.'
בשנים האחרונות התחלנו לדבר על זה בינינו, והתחלנו לעבד את זה גם בכתיבה וגם בסדנאות, ובמשחק הקלפים 'אמת או חובה' שיצרנו, שהמטרה שלו היא לצאת מהלבד הזה. אתה יושב עם אנשים כמוך ואתה רואה שהבעיות הן משותפות וזה משחרר. הכל יותר קל כשמדברים."
מי מספר לילדים סיפורים לפני השינה?
שי: "אין לנו טקס קבוע, לא כל ערב ולא רצוף, אבל אני זה שמקריא להם ועכשיו זה נילס הולגרסן ואווזי הבר. זה לא כולל קטעי משחק, אבל אנחנו משוחחים באמצע וזה כיף גדול. זה דבר שיכול להיות עול נוראי, אבל אם מתמסרים לו - זו הנאה."
הטלוויזיה: אויב או המציל שלכם במשך היום?
שי: "זה מציל רוב הזמן, והיום יש דברים כאלה מדהימים בטלוויזיה שאני די מרוצה. הילדים שלי רואים בוב ספוג ופיניאס ופרב, סדרות מאוד מצחיקות שבזכותן התפתח חלק מחוש ההומור שלהם. טלוויזיה בקצה הטוב שלה היא גאונית ובקצה האחר היא שטנית. עם בוב ספוג ופיניאס ופרב אני חי בנוחות."
האם יש לכם חברים חדשים מאז הפכתם הורים?
שי: "למזלי, החברים הכי טובים שלי, שניים במספר, הפכו להיות הורים באותו הזמן כמוני. אחד בסיבוב ראשון ואחד בסיבוב שני, אבל יש לנו ילדים בני אותו גיל, ואנחנו חולקים חיתולים." כמה ילדים אתם מתכננים?
שי: "מיכל אומרת שהיא סגרה את הבסטה, אבל אני חושב שהייתי רוצה לסייג את זה, כי הייתי שמח לעוד אחד. אני מדבר מדי פעם עם נשים בנות שישים וכולן מצטערות על זה שאין להן עוד ילד. כמובן שזו דילמה, כי זה המתח שבין ההשקעה בהווה לבין התוצאה ארוכת הטווח כשאתה מבוגר."
ספרו על תקופת החיים הראשונה שלהם.
מיכל: "השנה הראשונה היא השנה הכי טובה מבחינתי. אפס עד שנה זה פשוט תענוג, ומשנתיים עד ארבע אני אחוזת אימה. הייתי בת 32 כשהפכתי לאמא וגיליתי בעצמי המון סבלנות ואהבה שלא ידעתי שיש בי. כל ההתחלה הייתה לי מהממת כי ציפיתי לרע מכל, ולא לטוב הזה. ביום של הלידה של זוהר גם קיבלתי מ'קשת' טלפון שהולכים להפיק את 'בשורות טובות,' הסדרה שכתבתי על חיינו. עם הלידה שלה, קיבלתי גם את המימוש המקצועי הכי גדול שלי.
בשנה הראשונה לחייה מצאתי את עצמי גם יושבת וכותבת, הייתי בפוקוס מטורף, הכל הלך חלק. הלידה של איתי העיפה אותי לקיבינימט ונסענו להודו. זה היה מסע משנה חיים. בגואה הכרנו המון אנשים ומשפחות לא שגרתיות שחיות 'מחוץ לקופסה.' הרבה מהם גרים בפרדס חנה".
ספרו על הודו.
"ארבעת החודשים שהיינו שם היו גיבושון משפחתי. אין סבתות, אין משפחתון ואין בייביסיטר. כולם יחד כל הזמן, .24/7 לא פשוט בכלל. התזונה הייתה נהדרת ומבוססת על המון פירות וירקות נפלאים ולא מרוססים, איתי התפתח שם נפלא. בגיל שמונה חודשים, כשחזרנו, כבר היו לו שמונה שיניים. לתזונה הייתה השפעה וגם לאנרגיה המופלאה של המקום."
לנסוע עם ילדים לגואה זה מעשה מאוד ספורטיבי.
מיכל: "אנחנו משפחה ספורטיבית. בשנה שעברה נסענו לשבועיים לפאצ'ה מאמא בקוסטה ריקה, לפסטיבל אינדיאני. היה מטורף. הילד הסתובב עירום בג'ונגל, ישנו על גדות נהר ואכלנו אוכל טרי אורגני ונהדר. ויש לנו עוד תוכניות כאלה על הפרק."
מה עם חופשות זוגיות?
"הכי הרבה שנסענו זה לשני לילות, כי עוד אין לנו את התנאים המתאימים. אין לנו בני משפחה שאפשר להשאיר אותם איתם, ובייביסיטר לשבוע זה המון כסף וגם צריך למצוא את הבן אדם הנכון. יומיים זה עלוב, אבל היה מדהים, היינו ב'כרמי עבדת' במדבר וזה הרגיש כמו שבוע."
מה הילדים שלכם אוהבים שאתם מכינים להם?
שי: "האמת שבדיוק עכשיו אני אופה קרקרי כוסמין שהם במקרה אוהבים, אבל כמו כל הילדים הם בעיקר אוהבים ג'אנק וממתקים. הג'אנקיאדה פתוחה ויש לי ייסורי מצפון. מצד שני, אם נציע להם רק חרובים, אז יום אחד הרי יגיע המרד. זו מגפת השפע של המערב והעניין הזה פוגע גם בילדים שלנו. אבל יש פה תמיד אוכל מבושל ובריא ואנחנו משתדלים שיאכלו כמה שיותר ממנו."
מה הדבר שהם עושים שהכי מרגש אתכם?
שי: "כשהם מביעים את עצמם. הבן שלי יכול לתת קפיצת תחת על הראש שלי, עם כל השמחה שבדבר. הוא קופץ עליי במאה אחוז, לא פוחד לא עליי ולא על עצמו, וזה מדהים, או כשהילדה שלי נותנת שואו שלה בבית, זה מדהים, זה מאה אחוז ג'וי."
אצלנו בבית אף פעם לא...
שי: "אני מקווה שאין כזה. יש מלא חוקים, אבל אף אחד מהם לא ממש בלתי מופר. בואי נגיד שאצלנו בבית אף פעם לא רוחצים את התרנגולות באמבטיה." חשבנו שלא, אבל כופפנו את החוקים... "חשבנו שלא נדליק טלוויזיה בבוקר, אבל בפועל אנחנו זוחלים גמורים למצוא את השלט ולהרוויח עוד רבע שעה של שכיבה במיטה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם