סבא שלי שוטר: מה קורה כשסבא וסבתא מתחילים לחנך?
בשנים האחרונות השתנה תפקידם של הסבים והסבתות. המעורבות הגדולה, והעזרה בגידול הילדים הוסיפו להם גם סמכויות שונות הקשורות בחינוך. כל זה יוצר בלבול רב וקרקע לעימותים. אז מי תפקידו לחנך ומי תפקידו לפנק? ואיך מחזירים ליחסים המשפחתיים את הטעם המתוק?
איך אתם פותרים את הדילמה עם ההורים? שתפו אותנו בפייסבוק
ביקור בבית של סבא וסבתא דומה לאירוח בבית הבראה, לא רק ברמת השהייה במקום , כי אם גם בהתרגשות שלפני ובקושי הפרידה שאחרי. בין אם זיכרון זה שייך לנחלת ילדותנו ובין אם רק כמיהה, כולנו תמימי דעים כי יש משהו במערכת היחסים שבין סבים וסבתות לנכדים שקשה לתארו במילים. משהו בעוצמת הרגשות, הצפייה האהבה הפייסנות, שהקשר הזה מוציא מכל אחד מהצדדים, רוקם מערכת יחסים שאין שנייה לה.
אז מה יש בו בעידן של היום שמטשטש את אותה האווירה ומשמר אותה בחזקת זיכרון נעים או כמיהה גדולה?
חלקה האחד של התשובה לשאלה זו, מקפלת בתוכה את הסטטוס החדש בו אוחזים הסבים והסבתות של היום. מעבר לעובדה שהסבים והסבתות של היום מתוקשרים, צעירים ,עסוקים, פעילים ומלאי תחביבים, הם היום, יותר מאשר בעבר, גם מחנכים.
אם בעבר היו רוב הסבים והסבתות נטולי מטלות חינוכיות, העידן של היום מזמן להם התמודדות בחזית שהייתה שמורה להורים בלבד. בעבר, בבית של סבא וסבתא היה מותר כמעט הכל - כמו ירח דבש מתוק שמשאיר טעם של עוד, הנאה ללא תנאים.
זו לא הייתה רק תחושה כי אם אמירה שנאמרה בפה מלא ואף בלא מעט גאווה - "זה הנכד שלי, אצלי מותר לו, אם אתם רוצים תחנכו אותו בבית". הגבול היה ברור, ההורים יכולים לעשות בבית שלהם מה שהם רוצים ואצל סבא וסבתא מתפנקים! נדמה היה כי ההפרדה בין שני הבתים התקבלה
במבחן המציאות, היה מאד פשוט לשמור על הגבול הזה, בעיקר בגלל שבעבר, הניידות של הסבים והסבתות הייתה מוגבלת וכפועל יוצא מכך, המפגשים עימם היו מצומצמים והתמקדו בעיקר בשבתות, חופשות או עיתות מחלה בהם לא יכולנו ללכת למסגרות החינוכיות.
כיום אנו אנשים עסוקים מאד, עובדים שעות ארוכות, מחוייבים לעמוד בקצב עבודה אינטנסיבי, לרובנו אין את הפריווילגיה להתעייף, לדחות או לוותר על החזרה למעגל העבודה אחרי הולדת הילדים. התחרות בחוץ רבה ובידינו מוטלת האחריות לפרנסה.
בסקירה לא פשוטה אחר האפשרויות העומדות בפנינו אנו נאלצים להכריע את הכף - לקחת החלטה לשמור על הקריירה ואף להמשיך ולפתחה. הבחירה הופכת לקלה יותר כאשר מוצעת לנו עזרתם של הורינו.
המודל של סבא וסבתא העוזרים בגידול הילדים אינו כוללני. ישנם כאלו שיטפלו בנכדיהם החל מגיל מסוים ויש כאלו שרק יוציאו מהמסגרות החינוכיות בשעות אחר הצהריים. יש סבים וסבתות שיש להם יום קבוע, יש כאלה שמגיעים יותר. זה לא באמת משנה לאלו מהמודלים אתם מוצאים את עצמכם משתייכים . כך או כך, כל אחד מהמודלים מקפל בתוכו דילמות לא פשוטות ומערים אי אלו קשיים, הן ברמת הסבים והסבתות, ההורים והנכדים. לכל הצדדים במשולש היחסים שותפה תחושה אחת מרכזית - הבלבול.
אם הזכרנו כי בעבר התפקידים היו ברורים , שכן היום גבולות התפקידים פרוצים ומתוך כך נוצרת אי בהירות מבלבלת - מי הוא האחראי על מחלקת החינוך? מי עומד בראש מחלקת הפינוק? מי מחליט מה מותר לי או אסור ומתי? כל אחת מצלעות המשולש חווה את הבלבול מנקודת מבטה:
הורים: ההורים הצעירים, הם בחזקת נעזרים, עמדת הנעזר מזמנת להם קושי "לבקר" את נותני העזרה, וכשהם מוצאים את עצמם עושים כן , מיד עולה השאלה - האם אני כפוי טובה? ומנגד, כשמדובר בחינוך הילדים, הם שואלים: האם זו לא זכותי לבנות את התא המשפחתי שלי כפי שנכון ומדויק לי?
לעיתים ההורים חווים חוסר שיתוף פעולה מצד הוריהם. ניתן אף לשמוע את הקול "הם הורסים לי יותר מאשר עוזרים לי, הם נותנים לילד כל מה שהוא רוצה, אך אני חייב את עזרתם, וכשאני בעמדה כזו אין לי בררה אלא לשתוק, לבלוע את הצפרדע".
סבים וסבתות: הסבים והסבתות מצידם, תמיד שמחים לפגוש את נכדיהם. החיוך הרחב שעולה על פניהם אומר הכל, פריסת הידיים לצדדים והחיבוק שבא בעקבותיו אינו מרמז על כוונה "להרוס" את הרגע עם הגבלות או איסורים לנכדים הקטנים והמאושרים.
אבל כאשר לא מדובר על מפגש מזדמן, כי אם על מספר שעות שבהן סבתא וסבא שומרים על נכדיהם, נפתח מקום רב לאירועים לא מעטים שבהם יש צורך בהצבת גבול או מתן איסור.
בנקודה זו המציאות נפגשת עם הפנטזיה, האם גם בסיטואציה כזו אני נדרש להיות נטול תפקיד חינוכי? ומה אם אני יכול לחנך כעת אך לא ממש רוצה, כי למה להרוס את השעות היפות האלה עם הנכדים הכל כך יקרים – הרי בשביל זה יש להם הורים...
נכדים: את הטעם המתוק של מפגש עם סבא וסבתא אי אפשר למחוק. הם מרגישים את ההערצה מצידם של אלו, אך גם מזהים את החולשה. הם יודעים בדיוק איזה מיתר מפעיל איזו מנגינה ואין להם כל בעיה להשתמש בו אם מתעוררת "בעיה".
הבלבול של הנכדים כפול ומכופל. לא רק בגלל גילם הצעיר, אלא בגלל יכולת התפיסה והפרשנות המוגבלת. הם לא תמיד מצליחים להבין עד הסוף למה בבית יש המון כללים ואצל סבא וסבתא, אבא ואימא פתאום לא ממש מחליטים. ואם הם כן מנסים, אז נורא קשה להם - כי סבא וסבתא תמיד בעדי ופתאום ההורים נראים כל כך חלשים. והכי לא ברור לו לילד, למה אימא כועסת על סבתא כשהיא חוזרת הביתה, ומעירה לה כל מיני הערות כאילו היא לא יודעת לטפל בילדים ובעצם סבתא זו אימא של אימא.
הורים, סבים וסבתות ונכדים. כל אחד מהם אוחז באמת שלו והשילוב בין האמיתות, מזמן לנו בלבול גדול. בעקבות כך, כל הנוגעים בדבר עלולים לחוות תחושה שלא מבינים אותם ולהשקיע אנרגיות לא מעטות ב"לשרוד" את היחסים במקום ליהנות מהם.
אז אחרי שהתרפקנו על זיכרונות העבר, והתאכזבנו מעט מהקיים בהווה, בואו ננסה למצוא את חוט השני שיחבר בין השניים ויחזיר ליחסים את הטעם המתוק:
1. התפקיד ההורי שלנו, אינו מתחיל בשעה חמש אחר הצהריים כשאנו נפגשים עם ילדינו. הוא מתחיל עם כניסתנו להריון ומסתיים אחרי עשרות רבות של שנים. זהו תפקיד רציף ורצוף ולכן הוא מזמן לנו דילמות רבות. אחת מהן מתמקדת ביחסים בינינו לבין הורינו, הלוא הם הסבים והסבתות.
2. זכרו, המשימה המורכבת ביותר שלנו ההורים, היא לשמור על ערוצי התקשורת פתוחים. יש לזכור כי הדיאלוג בינינו לבין הורינו החל לפני שנים ארוכות והוא תוצר של סגנון החיים שבין השאר הם עצמם הנחילו לנו בשנות ילדותינו. בל נשכח כי האחריות על השיח בכל הנוגע לילדינו שלנו מוטל עלינו ההורים, ולכן הכי חשוב שנהיה ברורים לעצמנו. מה נכון לנו ומה ממש לא, מה מתאים יותר ומה פחות. כשתרגישו שאתם אוחזים באג'נדה ברורה, רק אז גשו עמה להורים.
3. חשוב להקפיד ולדבר בגוף ראשון. להוציא את הדיאלוג מדיאלוג פנימי סגור לדיאלוג פתוח, מפרה. עליכם לזכור כי הוריכם הם יד ימינכם, ולכולכם מטרה אחת משותפת – שיהיה לכולם טוב. וכשזוכרים כי גלגלי הטוב מניעים את האחר - אז אפשר ליצור איתו שיח ממקום של למידה משותפת.
4. קבעו ביחד חוקים שיתאימו לכולכם, ומפעם לפעם חזרו ופתחו את השיח לבדיקה - מה עובד לכם, מה מצליח, איפה אתם חשים תקועים ומשם צאו למחשבות חדשות ומסקנות נוספות במטרה אחת - להאיר אור על הבלבול, ולהפריט את התפקידים.
הנכדים מצידם, יתברכו במודלינג משופר של יחסים בין ההורים לסבים ולסבתות, הם יתפנו לשתף פעולה ומתוך כך יוכלו לוותר על המשחק של הפעלת השרירים ובדיקת הכוחות.
ומה אם נצא רגע מהבועה ששיחה פותרת כל בעיה, ובכל זאת במשפחה שלנו אין מקום להידברות. כי באמת, ועם כל הרצון הטוב, יש גם את אותם המקומות בהם אין מקום לשיחה והיחסים שם מושתתים על סטטוס קוו כזה או אחר שנשען על מערכת יחסים ארוכת שנים.
במצב זה, בו אני ההורה מרגיש שאין לי עם מי לדבר, עומדת בפנינו בחירה. כלל לא פשוטה - לוותר על העזרה. אם בחרתם בכל זאת לקחת אותה, אני מזמינה אתכם לוותר על הכעס, על המרמור ועל כך שהדברים לא זורמים כפי שבדיוק רציתם, ולעשות את הכי טוב שאתם יכולים, במסגרת האחריות המופקדת בידיכם, להתמקד בילדים שזקוקים לחינוך שלכם ולפסוח על ניסיונות לחנך את אלו שחינכו אתכם.
והנכדים? תסמכו עליהם, הם יודעים הכי טוב...
רוית גוטמן, היא מנחת הורים במכון אדלר.
איך אתם פותרים את הדילמה עם ההורים? שתפו אותנו בפייסבוק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם