רוקנ'רול, בייבי: על טלויזיה אלטרנטיבית
כמו שבמוזיקה של הגדולים מתקיימים שוליים בצד המרכז, כך גם תרבות הילדים גידלה אלטרנטיבה למפעלות משה דץ. כמה דוגמאות לתוכניות טלויזיה לילדים שמבינים עניין
זה לא חייב להיות ככה. וזה שילדים אוהבים תכנים שחלק מהמבוגרים מחשיבים כבלתי נסבלים לא אומר שהם לא מחבבים גם דברים מוצלחים. הרי על כל משה דץ והכבשה שושנה יש גם "רחוב סומסום", ובמקום לחשוף את הילדים לדנה דבורין עושה "מקרנה", אפשר להשמיע להם את חוה אלברשטיין שרה שירי ילדים.
יש אנשים שגם זה לא מספיק להם. ברגע שדור האינדי - ילידי שנות השמונים - הגיע לגיל שבו הוא מתחיל לעשות ילדים, אך טבעי שבמקביל תיווצר תרבות זאטוטים שמתאימה לטעם ולאתוס האנטי צרכני שלו.
סיפור האהבה של תרבות האינדי עם תקופת הילדות הוא ארוך. היות שהילדות נתפסת כזירה של אמת ושל אותנטיות, לא מעט חובבי אינדי מוקסמים ממנה.
אינדי ילדותי או מתיילד יש בשפע, אם זה בגל האינדי הסקוטי של שנות השמונים (הפסטלז, הווזלינז), בלייבל הלואו-פיי האמריקאי קיי רקורדס של קלווין ג'ונסון, או אצל אמנים מוזרים, אאוטסיידרים במפגיע, כמו דניאל ג'ונסטון.
בכלל, כשיוצרים מוזיקה דלת אמצעים ששואפת להישמע ראשונית, פשוטה, כנה ואמינית (כי סקס מוכר), בהרבה מקרים היא ממילא נשמעת כמו מוזיקה לילדים, כך שהמעבר של אמני אינדי לשוק הגיל הרך הוא בחלק מהמקרים מהלך טבעי וקל.
אפשר גם לגשת לזה מכיוון אחר: בדיוק כמו שבעולם הפופ יש מרכז ושוליים, כך גם בתעשיית המוזיקה לילדים. אם פסקולי דיסני מסמנים את המיינסטרים, ישנה מוזיקה אלטרנטיבית לילדים שאותה מתווכים לייבלים עצמאיים. מה הופך אותה לאלטרנטיבית? סקוט לאמב, כתב המגזין המקוון "סלון" (Salon.com), כבר הגדיר אותה לפני כמה שנים כ"מוזיקה לילדים בני 5, שגם אנחנו יכולים להקשיב לה בלי לרצות למות".
הז'אנר כבר כל כך מבוסס שיש לו שם - "קינדי רוק". מועדוני הופעות טרנדיים בברוקלין, למשל, מציעים הופעות להורים ולטף בשעות היום. לצד ה"קינדי רוק" מתחיל לצמוח גם ה"קיד הופ" - היפ הופ לילדים - שהמלך שלו הוא ראפר מצפון קרוליינה בשם סיקרט אייג'נט 23 סקידו.
חלק מכוכבי סצנת ה"קינדי רוק" היו לפני כן כוכבי אינדי למבוגרים, אחרים צמחו בסצנת הילדים. לסוג הראשון משתייכים דן זיינס, סולנה לשעבר של Del Fuegos The, שהוציא בעשור החולף שמונה אלבומים לילדים; והצמד האמריקאי הוותיק דיי מייט בי ג'איינטס, שהוציאו עד כה שלושה אלבומים לילדים.
"לכתוב לילדים זה משחרר בצורה ייחודית", אמר חבר הצמד ג'ון פלאנסבורג, "זה מזמין אותך להיות הכי הרפתקני. אין לזה מינוסים, אפשר להגיד, פרט לעובדה שאתה לא יכול לדבר על מוות ועל סקס. אנחנו לא כותבים כל כך הרבה על סקס בכל מקרה, וכנראה כבר כתבנו יותר מדי על מוות, כך שאלה היו ויתורים קלים". למרות האפיל האלטרנטיבי שלהם, אלבומי הילדים של הצמד דווקא כן יצאו בשיתוף עם דיסני, שהבינו שמה שנשמע מוזר למבוגרים יכול בקלות להתחבב על ילדים.
גם אמני אינדי שלא מתמחים בתחום לא מהססים מדי פעם בפעם להתנסות בו. וילקו, קייק וטום וייטס תרמו שירים לסדרת האוספים "For the Kids", שהחלה לצאת ב-2002. וכיאה לצאצא מסורת האינדי הסקוטי התמים, התבקש מיק קוק מבל אנד סבסטיאן (להקה שנקראת על שם ספר ילדים שהפך גם לסדרת אנימציה אהובה בערוץ המזרח התיכון) לערוך אלבום אוסף של שירי ילדים.
"קולורס אר ברייטר" יצא ב-2006, ובין משתתפיו אפשר למנות את פרנץ פרדיננד (שלימדו חשבון והרגלי תזונה נכונים בעזרת שיר על ילד שאכל כל כך הרבה עוגות עד שהתפוצץ); סנואו פטרול; הפליימינג ליפס; וגם ג'ונתן ריצ'מן, אבי הפאנק האינפנטילי, ששר שיר עצוב על אודות כלב זקן על ערש דווי והפריך את התיאוריה של ג'ון פלאנסבורג ששירים על מוות לא מתאימים לילדים.
דור האינדי מעולם לא היה מפורסם בחיבור רגשי עמוק לעולם הטלוויזיה, אבל ילדים מתים על טלוויזיה. לפני ארבע שנים ייסד כריסטיאן ג'ייקובס, סולן להקת הסקא-פאנק הקליפורנית דה אקוובאטס, את תוכנית הילדים האלטרנטיבית "יו גאבה גאבה", המשודרת בערוץ ניקלודיאון האמריקאי (וגם בערוץ הופ הישראלי בדיבוב לעברית).
מה שהופך את "יו גאבה גאבה" ליוצאת דופן בנוף התוכניות לילדים זה הגרוב והאסתטיקה. מנחה התוכנית הוא די.ג'יי בעל רדיו טייפ קסמים, אחת הבובות היא ציקלופ, ולראפר ביז מארקי יש פינה קבועה שבה הוא מלמד את הילדים מקצבי ביטבוקס. זה כמובן לא חדש שמוזיקאים מתארחים בתוכניות ילדים, אבל לאולפן של "יו גאבה גאבה" מגיעים אורחים מעולם האינדי, כמו השינז והוט הוט היט.
זה עוד כלום לעומת תוכנית הילדים המוזיקלית פנקייק מאונטיין, שבה הופיעו אינספור להקות ואמנים, כמו הווייט סטרייפס, פרנץ פרדיננד, ארקייד פייר ואפילו דירהוף. את הלהקות מראיינת בובה של עז בשם רופוס, שגם עושה איתן קריוקי. בניגוד לתוכניות ילדים אחרות, פנקייק מאונטיין לא נראית כאילו צולמה בתוך קופסת פלסטיק צבעונית. האסתטיקה שלה מינימליסטית, במיטב מסורת האינדי, והדבר הכי משמח בה הוא מסיבות הריקודים, שהיא מארגנת להורים ולילדיהם.
התוכנית התחילה בתחנת כבלים בעיר וושינגטון, אך כרגע משודרת אך ורק באינטרנט. בשנה שעברה עברה ההפקה ללוס אנג'לס בתקווה להשיג מימון ולהתחיל לשלם לצוות שעובד ברובו בהתנדבות ואולי אפילו למצוא בית ברשת טלוויזיה ממוסדת. לשם כך צורפה לתוכנית שירלי מנסון מלהקת גרבג', בפינה חדשה שבה היא לבושה כדיילת ומלמדת את הילדים על מוזיקה ממקומות שונים בעולם, לרבות עדכונים מסצנת המטאל בגרמניה.
בעוד שבאמריקה מפיקים תוכניות לילדיהם של פאנקיסטים לשעבר, באנגליה מציעים גם אלטרנטיבות אתניות. אחת התוכניות המוצלחות בהקשר הזה ובכלל היא "ראסטה מאוס" - סדרת אנימציה מבית בי.בי.סי, שכוכביה הם בובות עכברים המדברים במבטא קאריבי בשילוב ביטויים בשפת הפאטווה הג'מייקנית. ראסטה מאוס - עכבר שמסתיר את הראסטות מאחורי כובע צמר מסורתי - נלחם בפשע ובד בבד מנגן בלהקת רגאיי.
הדמות של ראסטה מאוס נולדה בתור ספר ילדים מ-2005, שעליו חתומים ג'נביב ובסטר, סופרת ילדים ומאיירת לבנה; ומייקל דה סוזה, מורה לשחייה ממוצא קאריבי. דה סוזה הסביר שכל ספרי הילדים הבריטיים הפונים לילדים שחורים מלווים תמיד בציורים ריאליסטיים בצבעי מים. הוא רצה ליצור עבור אותו קהל יעד ספר ילדים כיפי, צבעוני ומגניב עם הרפתקאות. אחרי הצלחת הספר הראשון יצאו שניים נוספים, והשנה הגיעה הסדרה לטלוויזיה, ובימים אלו משודרת העונה השנייה.
"ראסטה מאוס" פופולרית במיוחד בקרב ילדי אנגליה, ובדומה ל"טלטאביז" היא נהנית ממעמד של קאלט כמעט, לא מעט בזכות סטודנטים וצעירים נטולי ילדים הצופים בה. היות שמדובר בעכברים ראסטפרים נשמעו טענות שהגבינה בסדרה מרמזת לקנאביס, אך העכבר מ"ראסטה מאוס" הוא לא גיבור הילדים הראשון שמבוגרים משוכנעים שהוא מסטול.
כמו ב"אליס בארץ הפלאות" מהמאה-19 או ה"טלטאביז" משנות התשעים - מי שמחפש סמים ב"ראסטה מאוס", ימצא אותם. עולמם של ילדים ממילא צבעוני ופסיכדלי, כך שלמחלק הסמים יהיה קשה מאוד להגיע למסקנה חד-משמעית.
◄ כנסו לפייסבוק של "להיות הורים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם