שותקים בעל כורחם: על תופעת ה"אילמות הסלקטיבית" אצל ילדים
לחרדה חברתית אצל ילדים פנים רבות - מביישנות קיצונית ועד לתופעה של "אילמות סלקטיבית" - חוסר יכולת לדבר במצבים חברתיים. איך מזהים את ההפרעה, ואיך פורצים את מחסום השתיקה?
כך גילתה הדס (ולימים גם הגננת) כי בנה סובל מחרדה חברתית המכונה "אילמות סלקטיבית". אלא שהדרך להבנת התופעה והטיפול בה עברה בלא מעט תחנות מייאשות של דעות קדומות, העדר מודעות וחוסר ידע, וגבתה מחיר יקר בדמות תסכולים, האשמות, רגשות אשמה וכעסים.
"אילמות סלקטיבית היא הפרעה המאופיינת בחוסר יכולת לדבר במצבים חברתיים מסוימים", אומרת ד"ר קלאודיה לנג, פסיכולוגית קלינית מומחית לילדים, נוער ומבוגרים בביה"ח תל השומר, "מדובר בילדים שכבר רכשו את השפה ומדברים באופן חופשי, אך נאלמים דום במצבים חברתיים מסוימים- בגן, בבית-ספר, בחוגים, עם הורים של חברים, עם שכנים ולעיתים גם עם בני המשפחה המורחבת. על פי רוב הם מדברים עם מספר מוגבל של אנשים, בעיקר מקרב בני המשפחה הקרובה, אך לא מדברים עם אנשים מחוצה לה, ובעיקר עם מבוגרים. התופעה יכולה להופיע כבר בגיל שלוש,
בעבר, אילמות סלקטיבית נחשבה להפרעה רצונית, ואף כונתה "אילמות אלקטיבית" (של בחירה). הסברה היתה כי ילדים אלה בוחרים באופן רצוני שלא לדבר, ומשתמשים באילמות כדי לעשות מניפולציה על סביבתם. "במהלך שני העשורים האחרונים חלה עליה רצינית בחקר התופעה, והיום ברור כי זוהי הפרעת חרדה. משמעות הדבר היא כי היא איננה רצונית. הילד לא בוחר בה, לא עושה 'דווקא' או מניפולציה ולא מנסה לשלוט על הסביבה באמצעותה. אם כבר – התופעה היא זו ששולטת בו", מסבירה ד"ר לנג.
אבל יש עוד מי שדוגלים באסכולה הישנה: כשהדס מור (37, נשואה ואם לשלושה) הגיעה עם בנה לפסיכולוגית של הגן ושמעה ממנה כי זו דרכו של הילד להשיג שליטה, ההסבר נשמע לה הגיוני. "גיא הוא אח תאום. עד גיל 3 הוא ואחיו התאום היו יחד באותו הגן. ואז, בהמלצת מומחית לתאומים החלטנו להפריד בין הגנים. באותה תקופה עברנו גם לישוב חדש, כך שמבחינתו של גיא, הכל היה חדש.
כשהגיע ספטמבר הוא התחיל גן חדש בלי אחיו. הפרידות בבוקר היו קשות ומלוות בהרבה בכי. ראינו שהוא יושב בצד בחצר ולא מתחבר, אבל חשבנו שאלה חבלי לידה, ש"כל ההתחלות קשות" ושאחרי החגים הוא יסתגל. ואז הגיע אוקטובר, ואיתו הדיאלוג עם הגננת. התחלנו לברר באינטרנט, וככל שקראנו הבנו שהוא סובל מאילמות סלקטיבית ופנינו לפסיכולוגית של הגן. לאור כל המעברים, ההסבר שלה כאילו זו דרכו של גיא להשיג שליטה בחייו ותשומת לב נראה הגיוני. מה גם שהוא היה מאוד פופולארי בגן ולא גילה שום קושי חברתי. ילדים שיחקו איתו ואהבו אותו. הוא צחק, חייך ושיחק, אבל לא דיבר, גם לא עם החברים.
"אז בהתחלה כיבדנו את "הרצון שלו" וחשבנו שהזמן יעשה את שלו. גם המסרים מהגן היו ברוח זו: 'הוא סתם מתבייש; תנו לו את הזמן שלו; תכבדו את השקט שלו; הוא מנסה לשלוט בכם – אל תשחקו איתו את המשחק הזה; עד החתונה זה יעבור' וכד'. כתוצאה מכך, הטרמינולוגיה שלנו באותה תקופה היתה בהתאם. 'אתה יכול להתחיל לדבר בכל רגע שתרצה'; 'כשתבחר לדבר בגן יהיה לך יותר נעים', וכד'". רק בהמשך הבנו שזה לא הכיוון".
לצד תיאורית השליטה, רבים חושבים שהילד פשוט ביישן וצריך לתת לו זמן, "אבל המציאות היא שילדים עם אילמות סלקטיבית אינם בהכרח ביישנים", אומרת ד"ר לנג. לעיתים חושבים שהילד פשוט עקשן ("יאללה, תגיד כבר שלום לגננת") ולא מבינים שהסימפטום הוא העקשן, וכשאדם חש חרדה/פחד ממשהו, הנטייה הטבעית שלו היא להימנע ולברוח.
"צריך להבדיל בין ביישנות שתעבור, לבין חרדה חברתית שפוגעת בתפקוד", אומר אנדרס קוניצ'זקי, הפסיכולוג הראשי במרפאה הפסיכיאטרית לילדים ונוער בתל-השומר ומומחה לחרדות. "אחת הסיבות לאילמות סלקטיבית היא חרדה, ובעיקר חרדה חברתית. היא שונה מביישנות, משום שבביישנות המתבטאת במבוכת-מה ואי נוחות "מתחממים" לאט לאט, מפשירים, משתלבים ומדברים. מעבר לכך, ביישנות היא תכונת אופי מולדת. באילמות סלקטיבית נמנעים לגמרי מדיבור במצבים מסוימים ועם אנשים מסוימים, על פי איזושהי לוגיקה פנימית. ואף שיותר סביר שילד ביישן יפתח אילמות סלקטיבית, לא בהכרח זה תמיד המצב. לפעמים נראה ילד מוחצן ופעיל בבית, המגלה אילמות סלקטיבית בחוץ".
במילים אחרות, קיים רצף של תגובות, שבצידו האחד נמצאת ביישנות קלה שעוברת עם הזמן, ובצידו האחר נמצאת ביישנות קיצונית, וחרדה חברתית שבגינה ממש נמנעים מלהשתתף בפעילויות חברתיות שונות וחווים סבל ותסכול גדולים. האילמות הסלקטיבית נמצאת בקצה הרצף, והיא ביטוי קיצוני של חרדה חברתית המייצרת צמצום והימנעות.
כדי להבין עד כמה החרדה הזו משתקת, דמיינו שאתם צריכים לשאת הרצאה. מי שמכיר את תחושת החרדה הזו (שנחשבת לנפוצה ביותר) ואת ההרגשה המשתקת הנלווית לה, יכול להבין ילדים שסובלים מאילמות סלקטיבית. "כמו שיש אנשים שלא מרצים- כך יש ילדים שלא מדברים. אלא שאצל ילדים קטנים, הימנעות זו עלולה לבלום פעולות התפתחותיות", אומר קוניצ'זקי. אם השתיקה של הילד לא עוברת אחרי כמה שבועות/חודשים והוא לא יוצר קשר עם הגננת, לא מרגיש נוח ולא משתלב בגן, הוא כנראה לא סתם ביישן אלא ילד שסובל מחרדה שלא תעבור מאליה.
וזה בדיוק מה שקרה לגיא: "עבר חודש. עברו עוד שלושה חודשים והשתיקה שלו התחילה להתפשט אל מחוץ לגן", מספרת אימו, "הוא לא דיבר אצל סבתא כשדודה מסוימת היתה שם; אחר-כך הוא לא דבר עם ילדים של חברים טובים שלנו, ואחר-כך הוא התחיל לשתוק מרגע שהוא נכנס לאוטו בדרך לגן. שמנו לב שבכל מקום שבו הוא שתק פעם אחת, הוא לא חזר לדבר בו, ולאט לאט מקומות הדיבור נסגרו בפניו. השנה התקדמה. התייעצנו עם מטפלים נוספים, ניסינו רכיבה טיפולית שהוא מאוד נהנה ממנה, אבל היא לא הביאה לפריצה כלשהי ונפגשנו עם קלינאית תקשורת שאמרה לנו מייד כי לילד אין שום בעיה שפתית או לשונית.
"ואז הגיע הקיץ, ונסענו לחופשה בצפון עם חברים. גיא שתק ולא דבר איתנו שבוע ימים. אמנם כשחזרנו הביתה הדיבור שלו חזר לאט לאט, אבל לנו כבר היה ברור שאי אפשר להמשיך כך והתחלנו טיפול ממוקד בחרדות".
מדובר בטיפול קוגנטיבי התנהגותי ממוקד חרדה, שהוכח מחקרית כיעיל ביותר. בגילאי 5-3 הוא נעשה דרך ההורים והצוות בגן, ובגילאי 5 ומעלה, הוא מערב גם את הילד. המרכיב העיקרי בו הוא חשיפה הדרגתית, מבוקרת ואמפתית של הילד לחרדה, על ידי יצירת מצבים חברתיים שבהם הילד מרגיש יותר ויותר נוח להתחיל לדבר. מרכיב לא פחות חשוב הוא ה"סוויצ'" בראש שההורים צריכים לעשות כדי להקפיד ולהעביר לילד מסר של 'אנחנו נתגבר על הביישנות כדי שהיא לא תנצח'.
"אף שההורים אינם אשמים בתופעה לעיתים, יש להם תפקיד בשימור הסימפטום, מבחינה זו שלא אחת הם מדברים בשביל הילד ובכך עוזרים לו להמשיך ולהימנע", אומר קוניצ'זקי.
בטיפול מסבירים להורים כיצד להפסיק את שיתוף הפעולה עם ההימנעות ואיך לתת לילד להתעמת בעצמו עם הסיטואציה. ההורים לומדים לדבר בשפה אחרת – שפה של התמודדות, ולהיות עקשנים יותר מהסימפטום (כי הוא מה-זה עקשן) כדי לפתור את הבעיה בצורה חיובית ומעצימה. בנוסף הם מתבקשים להקדיש זמן ולהימצא בגן, כדי שהילד ירגיש יותר נוח וידבר לידם עם ילדים אחרים ועם הצוות- עד שהגננת תופסת את מקום ההורה ומתחילה להוביל את התהליך בגן. וכמובן, להימנע מלהיכנס עם הילד למאבקי כוח. "ב-95% מהמקרים הילד נרתם לתהליך ומשתף פעולה כי הוא מאוד מודע לבעיה ורוצה להתגבר עליה, אבל אין לו את הכלים לעשות זאת", אומרת ד"ר לנג.
הדס: "ברגע שהבנו שמדובר בחרדה השולטת בגיא, השתחררנו מרגשות האשם על כך שהפרדנו בינו לבין אחיו התאום ומהכעס עליו ועל עצמנו, והתגייסנו כולנו לטיפול. למדנו מהי חרדה ואיך היא מתנהגת. הבנו שחרדה היא גם מצב פיזיולוגי, וכשגיא צריך לדבר הוא חווה פיזית מצב רגשי לא נוח, למרות החיוך הגדול שלו. פתאום הבנו את כאבי הבטן והראש שעליהם הוא התלונן לפעמים. החרדה קיבלה האנשה כמשהו שמשתלט עליו וגדול ממנו, כמשהו שצריך להתעמת איתו ולהילחם בו. גם גיא היה שותף ללימוד הזה, וכשהוא הבין מהי חרדה ולמד להבחין מתי היא מתעוררת ומה הטריגר שמפעיל אותה, התחילה החשיפה ההדרגתית והמבוקרת שלו לדיבור".
החשיפה בנויה ממשימות הדרגתיות, המתקיימות הן בבית והן בגן. למשל, להוציא נשיפה מהפה, להניע את השפתיים בלי להוציא קול, להפיק צליל עם תהודה, להגיד מילה בלחש, ואחר-כך להגיד אותה בקול בנוכחות אדם אחד, להגיד אותה בנוכחות הגננת ולבסוף להגיד אותה בפני כל הגן, וכך הלאה.
"אחרי שלושה חודשים היתה הטבה משמעותית. לא רק שהילד שלי חזר לדבר אלא שכל שפת הגוף שלו השתנתה – מהסתגרות (כדי שלא יפנו אליו) לפתיחות ודילוגים. הוא שידר הרבה יותר קלילות, כאילו ירד ממנו עול גדול" מספרת הדס. "מאז הוא עבר חילופי גננות, מעבר לגן חובה ועליה לכתה א', והוא מדבר באופן חופשי בכל מקום ועם כל אחד, עד כדי כך שלפעמים המורה צריכה להגיד לו שיהיה קצת בשקט ויתן לעוד ילדים לדבר...".
הדס מדגישה שאין כאן שום הוקוס פוקוס. "זה תהליך לא פשוט, המחייב דבקות ומוטיבציה, כי בשלב ראשון הילד מוחה משום שדורשים ממנו להתמודד עם מה שהכי מפחיד אותו. אבל מכיון שהוא רוצה לפרוץ את המחסום הוא משתף פעולה".
מה קורה אם לא מטפלים בתופעה?
ד"ר לנג: "ברוב המכריע של המקרים התופעה לא עוברת מאליה, לפיכך ילדים הסובלים ממנה עוד בגן, מגיעים אתה לבית הספר ועלולים לפתח בעיות בדימוי עצמי וחרדות אחרות".
האם לאחר טיפול, יש מצב שהאילמות הסלקטיבית תחזור?
"התופעה לכשעצמה לא חוזרת. אמנם ילדים שהיו ביישניים נשארים ביישנים, כי זה טמפרמנט מולד, אבל זו כבר לא ביישנות משתקת. מעבר לכך, מדובר בשיטה טיפולית שמעצימה את הילד ומחזקת את הקשר בינו לבין ההורים. הניסיון מלמד, שילדים רבים לוקחים איתם לדרך את הכלים הטיפוליים שהם רכשו במהלך הטיפול ומשתמשים בהם בהמשך במצבים מאתגרים אחרים".
הדס: "החרדה תמיד תהיה, אבל התהליך שהילד עבר היה שיעור מאלף בהתמודדות. התהליך בנוי רק על חיזוקים (גם אם הוא לא מצליח הוא מקבל חיזוק על עצם הניסיון להתמודד), כך שגיא למד המון על כוחותיו ועל היכולות שלו להתמודד עם דברים שבעבר שיתקו אותו, ואני רואה שהוא מיישם את עקרונות הטיפול גם בתחומים אחרים. גם אנחנו, כמשפחה, למדנו שיעור חשוב על התמודדות עם פחדים ועל התגברות ואומץ. הטיפול הכניס הביתה שפה חדשה. חיזק אותנו מבחינה הורית ומבחינת היכולת שלנו להתמודד עם כל אחד ואחד מהילדים, ולימד אותנו שכשאנחנו נכנעים ומוותרים לילד, אנחנו בעצם מוותרים עליו".
מכיון שההורים די מובילים את התהליך ובדרך כלל לאחד ההורים יש היסטוריה של חרדות או ביישנות הדס, מאמנת אישית במקצועה חיברה את המקצוע שלה עם החווייה שעברה והיום היא מתמחה באימון הורים לילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית. בנוסף, היא פתחה דף בפייסבוק המכיל המון מידע, קישורים, סרטים, ספרים ואמצעי משחק.
ועוד מילה חשובה. לא כל איש מקצוע יודע לאבחן את הבעיה ולטפל בה. לכן, אל תתביישו לשאול את הגורם הטיפולי שאליו הגעתם אם אתה מכיר את התופעה וטפל במקרים כאלה בעבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם