ההורה שבחרתי להיות: השינוי תלוי בכם
ריב בין אחים? זה נורמלי. הילד צורח ומשתטח על רצפת הקניון? זה לא אומר שאנחנו הורים לא טובים. הילד בוכה? לא לרוץ עם מוצץ או סוכרייה, אלא להכיל את הכאב שלו. שני הורביץ, יועצת ומאמנת הורים, מציעה בספרה גישה מקורית ומלאת חמלה לבעיות בגידול ילדים. המנטרה: השינוי תלוי בנו, לא בהתנהגות של הילדים
הורביץ, (37), נשואה לנמרוד ואם למשי וצליל, תאומות בכיתה ב', ולכרמל בת ארבע וחצי, היא יועצת, מרצה ומאמנת מוסמכת להורים ולילדים מבית הספר הבינ"ל לאימון (CTI), והפדרציה הבינלאומית לאימון (ICF). ספרה בנוי בפורמט של מכתבים להורים, שכתובים בגובה העיניים, ונקראים כדברים היוצאים מהלב ונכנסים אל הלב, שונים מאוד בנוף של ספרי ייעוץ והדרכה להורים.
האמירה המרכזית של הורביץ בספר היא שבידינו היכולת לשנות את כל מה שדרוש ביחסים שלנו עם הילדים. התשובה תמיד טמונה בנו, לא בהם, היא כותבת. "אהבו את ילדיכם ללא תנאים, ללא תלות התנהגותית – גם כשהם צורחים, משתוללים או רבים... אהבו אותם כשהם עושים את הדבר ה'מרגיז' או 'הגרוע' ביותר בעולם, כמו לסרב ללכת לישון, או לשקר... אהבו אותם כפי שהם, ללא רצון לשנותם – למשל, שיהיו כמו אחיהם הגדולים או כמוכם".
- איך עושים את זה בתכל'ס? הרי אנחנו בני אדם, וילדים יכולים להיות כל כך מרגיזים...
"כולנו בני אדם, ויש בנו ישות שהיא האגו, ומעבר לזה יש בנו חלק מודע, בוגר, מתבונן - אני אהיה אמיצה ואומר ישות אלוהית- חלק שבוחר את התגובה מתוך חמלה ואמפתיה, ולא מתוך 'מי צודק'. אנחנו צריכים להבין שיש בנו שתי אופציות תגובה, והידיעה החשובה היא שבידינו הבחירה, שאנחנו תמיד יכולים לבחור ולהגיב מתוך הישות הבוגרת".
- דוגמה פשוטה מחיי היומיום, בבקשה.
"למשל, אני פריקית של אוכל בריאות", מודה הורביץ, "וחשוב לי שהבנות שלי יזינו את הגוף שלהן בצורה טובה ובריאה. בכל פעם שהן היו מבקשות ממתק זה היה מוציא אותי מהכלים. איך ממתק יכול להיות תחליף לארוחה? הייתי מתעצבנת, ואז הבנתי שמי שסובל מכל העצבים האלה זו אני. כי הכעס הוא בתוכנו, ממש מרגישים בעירה בפנים. החלטתי שאני מפסיקה לכעוס.
הרי ברור שהן רוצות ממתקים, כי זה מתוק וטעים, וילדים אוהבים מתוק. בחרתי לראות אותן, להבין אותן, להמשיך להגיד 'לא', אבל מתוך אמפתיה והבנה שברור שהן ירצו. ולהגיד בתחושת חמלה, 'מצטערת, לא'. ואז זה הפסיק".
- כלומר, הרעיון הוא להמשיך ולהציב גבולות, אבל עם הבנה ואמפתיה, לבחור להגיד 'לא' בלי כעס?
"אני חושבת, מניסיוני האישי והמקצועי כאחד, שאמירת 'לא' עם או בלי כעס היא עם אותו אפקט. הילדים שלנו כל כך צריכים את הגבול הזה. כאשר ההורה יודע להקשיב לעצמו - לענות על שאלות כמו מה הם הערכים שלי, מה חשוב לי, מה מתאים לי, מה נכון לי;
כאשר ההורה יודע להכיל את קשת רגשות ילדיו (כעס, עצב, תסכול, עצבים, בלבול, חוסר הסכמה) ומביא את עצמו בצורה אותנטית ושקופה אל מול ילדיו, ללא פרסים והפתעות, צבעים ומסיכות, ללא הפחד לטעות, להיכשל, להיחשף, להתבלבל- אין לו צורך בחקירת וביישום עניין הגבולות.
"למשל, בחירת הבגדים בבוקר. יש הורים שהקטע הזה
אולי כשהוא ינסח את הסיבה לכך שהוא כועס כל כך, הוא יראה שהסדר לא כל כך חשוב, אלא יותר חשוב שהילד ילמד אחריות, עצמאות, בגרות, ילמד לבחור לבד. כשאנחנו מנסחים בצורה ברורה ואומרים את מה שאנחנו מרגישים מול הילד, אנחנו כבר מרגישים אם זה נכון או לא".
- פעמים רבות בספר את חוזרת ומזכירה קשיים בילדות שלך. את כותבת: "עשר שנים נדרשו לי כדי להאמין שאני יכולה להיות אמא טובה, עשר שנים של שיחות עם בעלי, כגון, 'אני לא רוצה להיות הורה כפי שהורי היו עבורי, לא רוצה להתנהג לילדי כפי שהתנהגו אלי, לא רוצה לחזור על אותן טעויות'".
"לכל אחד יש את הסולם שלו והמדחום שלו לקושי ולכאב", אומרת הורביץ, "אני רוצה להדגיש שזה לא משנה אם מישהו סבל כי הוא קיבל מכות בילדותו – הרי אמירה של אם, כמו 'למה אתה לא יכול להיות כמו אחיך' יכולה להיות הרסנית באותה המידה. או ילד שמעולם לא חיבקו אותו - זה אותו הדבר. הרגשות שליוו אותי במשך רוב שנות ילדותי ובגרותי היו שאוהבים אותי עם המון תנאים - רק כשאני טובה, רק כשאני מרצה, רק כשאני הולכת בדרכי ההורים שלי.
הרגשתי לבד, שלא רואים אותי ממטר, שלא משנה מה שאעשה, כלום לא יהיה מספיק, אני אף פעם לא אהיה מספיק רזה, מספיק יפה, מספיק חכמה. זה ליווה אותי כל הילדות והבגרות שלי, וזה היה כל כך בפול ווליום, עד שחשבתי, למה להביא לעולם ילדים שיסבלו ככה?.
"בדידות, למשל. הייתי בת תשע-עשר, וההורים שלי היו יוצאים, השאירו אותי בלילה לבד, ואני הייתי צריכה לשמור על האחיות שלי. יש לי שתי אחיות שאני קוראת להן 'הבנות', אני הייתי האמא שלהן. הייתי מתה מפחד, האחיות היו בנות שש וארבע, והייתי יושבת ליד סורג החלון וצועקת, 'אמא, אבא, איפה אתם?' אני בטוחה שאמרתי שאני מפחדת, ועדיין השאירו אותי לבד. כל הזמן הייתה תחושה של 'אני לא בסדר'.
"כהורה, הבנתי שהבחירה בידי- ולא משנה לא רק מה התגובה של הילד, אלא לא משנה גם איך חונכנו אנחנו, איזו ילדות הייתה לנו. אני כל כך גאה ביכולת שלי לשבור את הסטיגמות האלה, כמו למשל הסטיגמה שאם היית ילד מוכה - תהיה הורה מכה. אם אני יכולה, כל אחד יכול. הקטע המרכזי הוא הבחירה איזה הורה אתה רוצה להיות. אם לא חיבקו אותך ולא אמרו לך שאוהבים אותך – זה לא חייב להימשך כך גם בהורות שלך".
הורביץ מתייחסת בספרה לנושאים שונים בחיי היומיום בגישה מקורית, רעננה ואף מרגיעה. הקו המרכזי בשיטתה הוא הצעה להורות מכילה, חומלת, אך מציבה גבולות. למשל, בנושא ריב בין אחים: "שני אחים רבים ומתקוטטים בבית. הורה אחד ביקורתי ושיפוטי כלפי עצמו וכלפי ילדיו כאשר הם רבים.
תגובתו: 'הפסיקו כבר לריב! אני לא יכול לסבול את הצעקות האלה'. בדרך כלל התגובה הזו מצביעה על כך שההורה אינו יכול להכיל התנהגות כזו, והיא יוצרת אצלו התנגדות וסערה פנימית. בתגובה הוא מרים את קולו ומוסיף אש למדורה.
הורה שני מרגיש שריב בין אחים הוא התנהגות נורמלית ומצב זמני. תגובתו: 'אני רואה שאתם כועסים מאוד אחד על השני, אך להרמת ידיים איני מסכים'. בדוגמה זו הציב ההורה גבול ואסר על הרמת ידיים, אך תחושתו הפנימית הייתה רגועה ובטוחה... אין בית שריב בין אחים פוסח עליו, ואין עובדה זו מצביעה על כשירותכם כהורים".
- מרענן לשמוע שלא נורא אם אחים רבים, שריב בין אחים הוא נורמלי, ולא לשמוע כל הזמן רק עצות איך לגרום להם להפוך לחברים טובים שלא רבים לעולם
"רוב ההורים בדרך כלל מגיבים מתוך שיפוט עצמי – איזה מין הורה אני שהילדים שלי רבים? או, מה יחשבו עלי? זו תגובה של אגו. אני לא יכול להכיל את המחשבה שאני הורה גרוע".
- האם הורים עושים הרבה טעויות בגלל חשש מביקורתיות על כישוריהם כהורים?
"כן. הרבה פעמים הורים חושבים, 'אם הילד שלי מתנהג באופן מסוים, זה אומר דברים מסוימים עלי'. אנחנו לא עושים את ההפרדה הנכונה, אלא השלכה ושפיטה וביקורת עצמית. העברתי פעם הרצאה בגן ילדים, ונתתי את הדוגמה של הילד שמשתטח בציבור ולא רוצה לזוז וצורח בקניון, או במקום ציבורי אחר, וההורה נלחץ ונבוך וכועס.
ואז שאלתי – איך הייתם מגיבים אם הילד ישתטח ככה בבית? אמא אחת אמרה 'יאללה, שישתטח, לא נורא'. הידיעה שהילד שלך משתטח וצורח זה לא משהו נורא, והיא לא מעידה על כישוריך כהורה, נותנת לך את החופש להגיב בהתאם לערכים שלך, ולא בהתאם לתגובה של אחרים, של 'מה יגידו'. אם זה לא נורא בעיניך שילד יצרח קצת - אז זה באמת לא נורא.
"עלינו, כהורים, להכיל רגשות כמו כעס או תסכול של הילד. ברגע שאנחנו לומדים שזה בסדר גמור שהילד מתוסכל לפעמים, שהוא עצוב – זה משנה כמה דברים. זה מעביר להם את הידיעה שזה בסדר לכעוס לפעמים, להיות מתוסכל, להיות משועמם.
כשאני הייתי ילדה, למשל, היו אומרים לי 'מצב רוח רע – לחדר שלך'. ההורה לומד שזו לא העבודה שלו לתקן את הרגשות של הילד. זו העבודה של הילד, להתמודד. להכיל זה לדעת שרגשות מכל מיני סוגים הם בסדר, ושזה לא עושה אותם ילדים "לא טובים".
לרוב ההורים, מסביר הורביץ, יש רגשות חמלה טבעיים כשתינוק נולד, "כי תינוק הוא יצור חסר אונים, אבל עם השנים זה הולך לאיבוד. הציפיות שלנו כהורים עולות. הקטנה שלי, שהיא היום בת ארבע וחצי, פרצה יום אחד בבכי תמרורים. אי אפשר היה להרגיע אותה.
אז ישבתי איתה על הרצפה ונתתי לה לבכות. אחרי זמן מה שאלתי: 'יש משהו שאת רוצה לשתף אותי בו?' היא בחרה לא לענות, ואז צריך לתמוך, להכיל, עם הבכי. הורים בדרך כלל מנסים להסיח את דעתו של הילד כשהוא בוכה, כאילו שאם טיפלנו בבכי טיפלנו בבעיה. בזה שנותנים לילד לבכות ולא מנסים 'לתקן' את זה עם ממתק או מוצץ וכו' – נותנים לילד כלים להתמודד עם הרגשות האלה בעתיד. כי הוא לומד איך להיות איתם, ואיך לצאת מזה".
-אז את מציעה פשוט לתת להם לבכות?
"מה זה לתת להם? לשים אותם בחדר שיבכו? לא. שהם יבכו ואתם תלכו למקום אחר? לא! אלא להיות נוכח איתם ברגש הזה, מבלי לנסות לתקן אותו. אבל מאוד חשוב להיות איתו".
הורביץ מתייחסת בספר לנושאים שבהם רוב ההורים מתמודדים עם קשיים- למשל, כשילד לא רוצה לישון, או בעיות אכילה. לגישתה, על ההורים ללמוד יותר על עולמם של הילדים מתוך הקשבה, לגלות כלפיהם אמפתיה, אך שוב - לא לוותר עם זאת על הצבת הגבולות.
"כשהילד לא רוצה ללכת לישון, נסו להיזכר בעצמכם כילדים", היא אומרת. "אפשר להגיד, 'אין 'לא רוצה', לך לישון'. ואפשר להיזכר איך גם אנחנו כילדים. גם אנחנו לא רצינו ללכת לישון, אלא להישאר עוד קצת עם ההורים. ואז מה שיופיע בלב הוא רגשות הבנה וחמלה, ואפשר לשאול: 'מה אתה כן רוצה?' כך עוזרים לילד להבין מה הוא באמת רוצה, הוא מבין את הרגשות שלו, הופך לאינדיבידואל, מבין מה חשוב לו באמת.
"למשל, הבת שלי, כרמל, אמרה שהיא לא רוצה לישון כי היא רוצה מיטה חדשה. מכיוון שהמיטה שלה די חדשה, שאלתי אותה מה חשוב לה במיטה עוד יותר חדשה. לא אמרתי, 'מה פתאום, הרי המיטה שלך חדשה'. זה עודד אותה לדבר על הרגשות שלה, והתברר שהיא רוצה מיטה גדולה וארוכה יותר, כי היא רצתה להרגיש גדולה יותר ובוגרת כמו האחיות שלה.
"כשילד מביע התנגדות, זה בא הרבה פעמים ממקום של 'תראו אותי, שימו לב לב אלי'. וכשאנחנו שמים לב אליו, ואנחנו אומרים, 'נכון, אני רואה שהיה לך ממש כיף עם החבר שלך אבל עכשיו צריך ללכת הביתה', עצם העובדה שמתחילים את השיח מנקודת הראות של הילד, מורידה את מפלס ההתנגדות. חלק מרכזי מההתנגדות הוא הרצון למשוך תשומת לב. חלק גדול מהפילוסופיה שלי נובע מהרצון להשלים חסרים שהיו לי בילדותי, ואני יכולה להיות בנעלי הילד ובנעלי ההורה בעת ובעונה אחת.
הורים פונים אלי בעיקר בנושאים של חיזוק הביטחון העצמי של הילד או בעיות חברתיות, או כשהם מרגישים במאבק עם הילד, וכל מה שאני עושה הוא לבוא אל הילד עם המצפן הזה של אהבה ללא תנאי, אמון ביכולות ובמסוגלות של הילד, ונוכחות והקשבה, במבט ובחיבוק. אין ילד שלא מתחבר לזה.
"מאוד חשוב לי להגיד שהרבה הורים פונים היום החוצה לקבל תשובות. הם רוצים תשובות של עשה ואל תעשה, ואני קוראת לזה פלסטר לפצע. קורה מקרה, ואז הורים מחפשים את המתכון למקרה הספציפי. אבל זו לא עבודה מהותית, זה רק טיפול על פני השטח.
ההזמנה שלי להורים היא לעשות עבודה עם עצמם, לדעת שיש להם את כל התשובות בתוך עצמם, ונורא חשוב לעשות חקירה פנימית. אני מאמינה שאין מי שיודע מה טוב לילד יותר מההורה. לא המאמן הטוב ביותר, לא הפסיכולוג או המורה הטוב ביותר. אבל התנאי הוא שההורה קשוב לעצמו, שיוכל לעצור לרגע, ושתהיה לו הגישה לכל התובנות והתשובות שכבר נמצאות בתוכו- ואז אפשר להקשיב לילד".
-אז ההורה הוא הכי חכם?
"ההורה הוא הכי נכון לילד שלו".
לייעוץ ואימון אישי, הרצאות וסדנאות: Shani.coach@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם