גן אמא: הורים נגד המחאה החברתית
לרובנו חוק חינוך חינם מגיל שלושה חודשים נשמע כמו הקלה רצינית ורצויה בשגרת החיים. אבל יותר ויותר הורים מאמינים שמסגרות לגיל הרך פוגעות בפעוט, והם מוכנים לשלם את המחיר הכלכלי והחברתי הדרוש כדי להשאיר את התינוקות איתם בבית. צריך להיטיב עם האם, לא עם מקום העבודה, הם אומרים
אחד ההישגים המרשימים הוא העלאת נושא החינוך בגיל הרך לשיח הציבורי. תומכי המאבק מדברים על האחריות שעל הממשלה לשאת בה בעניין החינוך לגיל הרך. בראש הדרישות ניצבת הקריאה להארכת חופשת הלידה לפרק זמן של שישה חודשים והקדמת יישום חוק חינוך חינם ליום סיומה.
"ועדת טרכטנברג רואה חשיבות גדולה בחוק חינוך חינם. אנחנו חושבים שההמלצות יהיו לכיוון שלנו" אמרה ענת רוזיליו, מיוזמות המאבק. "חוק חינוך חינם ימנע מנשים להיפלט משוק העבודה. גם המועצה לשלום הילד מאוד בעדנו, כי השקעה בחינוך חינם נושאת תשואה בטוחה. אנחנו גם יוצאים אזרחים יותר יצרניים ויותר משכילים. יש פה השקעה בטוחה".
אך למרות ההיענות הסוחפת, יש מספר לא מבוטל של הורים שלא מסכימים עם רוזיליו. ליתר דיוק, הם כעסו כששמעו את הדרישות. מדובר במאות משפחות שבחרו לגדל את ילדיהן בבית, "באופן טבעי" להגדרתן, מתוך אמונה כי אופן היקשרות הפעוט להוריו בשנים הראשונות לחייו חשוב להתפתחותו הרגשית וההתנהגותית. חוק חינוך חינם מעלה את חמתם, כיוון שלטענתם מדובר בקידוש העבודה וערכי הקפיטליזם על חשבון ערכי המשפחה.
"ילד חייב להיות עם אחד ההורים לפחות עד שהוא מפתח שפה ויכולת לתקשר עם הגננת או עם כל אדם אחר. אלה חוקי הטבע. לא הבאנו אותם לעולם כדי לזרוק אותם לאנשי מקצוע", טוען מוני ליברמן, שגידל את בתו בבית עד שהגיעה לגיל 3. "מובילי המאבק צריכים לעזוב לרגע את הנושא הכספי והכלכלי, כי מקומו של הילד עם הוריו, חד משמעית. חוק חינוך חינם זה פשוט לתת כסף כאילו להתפתחות החברה, כשבעצם אומרים לאמא שהיא תנור שצריך ללדת ואז לאחסן את התינוק שלה באיזה מקום ל-8-7 שעות ביום, כאילו הוא לא קיים. זו לא התחושה שהורה צריך לתת לילד".
ליברמן, 53, בעל מספרה ומשווק מוצרי טיפוח לשיער, ואשתו בת',47, מורה בבית הספר הדמוקרטי, מעידים כי הצליחו לספק לבתם סיליה "קן שתמיד מכיר אותה ותמיד יודע מה היא רוצה ושם לב לרצונות שלה, למרות שקשה לילד להתבטא בשנים האלו".
משלח ידם אפשר להם לחלק ביניהם את זמן הטיפול בה באופן שווה, אבל זו לא הסיבה היחידה. לדבריהם מדובר בהחלטה מגובשת שקיבלו טרם לידתה, שהובילה לשינוי בסדר העדיפויות. "זה היה ברור לנו עוד לפני שהיא נולדה, שהיא תישאר בבית". מאשרת בת'. "חיינו אז בניו יורק ועלינו לארץ כשסיליה הייתה בת שנה וחצי, וגם אז לא חשבנו לשנות דבר. הרגשנו שלפחות עד גיל 3 אנחנו אלה שצריכים
סיליה אוטוטו מגיעה לגיל מצוות, אבל הוריה עדיין קוראים לממשלה לשפר את תנאי חוק החינוך דווקא בתחום הבית. "התפקיד שלנו כהורים הוא ליצור תא שורשי ונוח ליילוד ותפקיד המדינה הוא לאפשר למשפחה לספק את זה לילד, בכל תמיכה אפשרית: בהגדרת קצבה לגידול ילדים בבית לפחות עד גיל 3, ובשמירת מקום העבודה עבור אותם הורים", אומר ליברמן. "מעון לילדים מגיל שלושה חודשים שממומן על ידי המדינה זה מגוחך. הדבק בין הילד לתא המשפחתי הוא זה שמחזק את הילד, ורק התא המשפחתי יכול להפוך אותו לאדם יוצר ומועיל. הסביבה החיצונית לעולם לא תוכל להיות תומכת כמו תא משפחתי".
בישראל ליברמן אומנם מצוי באופוזיציה, אבל במספר מדינות מפותחות באירופה, בארצותהברית, בקנדה ובאוסטרליה החוקים הנוגעים לחופשת הלידה והתגמול מיטיבים עם האם ולא עם מקום העבודה. בישראל חופשת הלידה שבתשלום היא בין הקצרות ביותר בעולם (12 שבועות). בנורבגיה , לעומתה, חופשת לידה אורכת 52 שבועות, כלומר יותר משנה, והמדינה מסייעת להורים המגדלים את ילדיהם עד גיל שנתיים. שבדיה מאפשרת חופשת לידה וחופשה של האב שנמשכת שנה וחצי.
מעין הראל וניר חסון, הורים לתאומים בני שנתיים וחצי, כתבו פוסט חריף בנושא תחת הכותרת "מדינת הרווחה". "מראה הילדים בעגלות בקניונים הוא תוצר לוואי של הקפיטליזם, של התודעה הכוזבת של ההורים בעלי הארנקים", כתבו בבלוג "ארץ האמורי".
"במובן מסוים, זוהי גם התפיסה השלטת בחברה הישראלית לגבי ילדים בכלל. הדרישות כולן מגיעות מכיוון ההורים, והשאלה המרכזית העולה מהן היא כיצד יכולה המדינה לסייע בלקיחת אחריות על הטיפול בילדים ובהרחקתם (מההורים), כדי לאפשר להורים להפוך לעובדים יעילים יותר. התביעה הבעייתית ביותר, שוב, לדעתנו, היא זו שלפיה יש להחיל את חוק חינוך חובה חינם מגיל שלושה חודשים. אין ספק שבעלי ההון, המעסיקים הגדולים, ישמחו להצטרף לדרישה הזו, שתחזיר את ההורים הטריים במהירות אל המסלול היצרני. גם ההורים יהיו מרוצים, בעיקר מן ההקלה הכלכלית. יש רק מגזר אחד שדעתו לא נשמעת, יושבי העגלות, בני שלושת החודשים. האם מישהו ממובילי המאבק חשב מה דעתם על כך?".
אילי ואורן ריינר גידלו בבית את ארבעת ילדיהם - נויה, 18, קשת , 12, אחי , 9 וזהר, 2. "אם הממשלה תיתן הטבה להורים, אין סיבה שנעצור אותה, אבל אני לא חושבת שהעולם יהיה טוב יותר אם הילדים יינטשו בגנים בגיל 3 חודשים או חצי שנה. נהפוך הוא,", אומרת אילי, 44. "צריך גם לדאוג לאמא שלא תשתמש בהטבה ולתת לה כסף כדי שתוכל לחיות בכבוד ולא כמו מסכנה, בעוד שאחרות מייצרות דור פחות מוצלח לדעתי - גם עובדות וגם שולחות את ילדיהן בחינם. צריך לתת לנו משכורת, שיקראו לזה"גן אמא". צריך להבין שלמרות שאני בבית, המון דברים עולים הרבה כסף. זה לא בסדר שאלה שנוטשים את הילד אצל זרים יקבלו פרס כספי, בעוד שנשים כמותי, שעושות את הדרך הנכונה ומגדלות את הילד, יוצאות המופסדות, הפרייריות".
אילי קיבלה את ההחלטה לגדל את ילדיה בבית לאחר הלידה, כאינסטינקט בסיסי שנולד במהלך ההנקות, לדבריה, משום שחשה שתינוקה קטן מכדי לעבור לידיים זרות. "שיטות הגנים לגילים האלה השתנו לחלוטין במהלך השנים האחרונות. יש הבדל משמעותי בין הגן של נויה לגן של שאר הילדים. זמן הנטו של הפעילות לילדים בגיל הזה הצטמצם מאוד. לפני כן האמהות הביאו סנדוויץ' מהבית, ורוב הילדים חזרו הביתה בשעה אחת, לכן הפעילויות הועברו במרוכז עד לשעה אחת. רק מעטים נשארו עד ארבע. היום הפעוטונים והמשפחתונים מעבירים יום שלם בגן, לכן הגננות עסוקות יותר ב'ניהול בית מלון קטן לילדים' - להאכיל אותם ולשלוח אותם לישון - מאשר בהשקעה בתכנים והעשרת הילד. יש לי חברות שאומרות לי שהן שקטות לאחר ש'סחבו' שנה עם הילדים ושמו אותם סוף סוף בגן, שאומרות לי "עכשיו אני שקטה, כי אני בטוחה שהילד אוכל". אני מעדיפה להאכיל אותו באוכל שלי. אין לי צורך לשלוח אותו לשם כדי שיאכל ויישן. שיישן בבית".
אילי מתפרנסת מכתיבה ואורן, 53, מוזיקאי . גם הם טוענים כי מדובר בסך הכל בסדר עדיפויות שונה. "אורן ואני בסוף סדר העדיפויות. ככה זה, אבל זה באמת מבחירה. כששלחנו את הילדים לגנים, כל אחד בתורו, זה היה מתוך הידיעה שהם הגיעו לגיל שבו גן יוכל להועיל להם. כי אני לא מאמינה ב'הום סקולינג'. אין אף ילד ברחוב, והבדידות גדלה וגדלה ככל שהוא גדל. הבדידות היא גם של ההורים, אין הורים נוספים לחוות איתם. אתה עוף מאוד מוזר וגם הילד שלך".
לגדל את הילדים בבית זאת מחויבות לא פשוטה. קלרה ואיליה גריגורנקו, שגידלו בבית במשך למעלה משנה את בנם הבכור טל, כיום כמעט בן ארבע, וגם את אחיו עידן, בן השנתיים וחצי, רצו לגדל את ילדיהם בבית עד שיעלו לכיתה א' אבל הם נשברו בדרך נוכח הבדידות.
"היה לנו סדר יום קבוע וגם עשינו המון פעילויות - ציירנו, הלכנו הרבה לטייל ולפארק השעשועים, אבל בסופו של דבר היינו לבד. בשעות האלה אין ילדים בגיל שלו בחוץ, שיוכלו לשחק איתו, וחששתי שיחוש בודד". מספרת קלרה, 30. "הדבר שהכי הדאיג אותי הוא שאני לא גננת מוסמכת, שלא אדע מה לעשות איתו למרות החושים האמהיים. גם האתרים והמידע שיש באינטרנט מאוד דל. את הרוב קראתי באתרים מחו'ל, ומישהי נתנה לי לקרוא על חינוך אנתרופוסופי, אבל פחדתי שלא אדע לכוון אותו נכון מבחינת חינוך".
קלרה עבדה עד להריונה בחברת תקשורת במשרה מלאה וכמורה למחול בחצי משרה, ואיליה, 33, הוא מנהל אגף טכני. עם הלידה התפטרה קלרה ונשארה מורה למחול ולפילאטיס בחצי משרה. מבחינה כלכלית זה לא היה פשוט. לאחר לידת עידן, נדרשה להגדיל את משרתה ולתמוך כלכלית בהוצאות הבית. בשל יציאתה לעבודה, נשלח טל לגן לכמה שעות, עובדה שהייתה מנוגדת לבחירתה של אמו ואף גרמה לה לעבוד מספר רב יותר של שעות כדי לממן גם את עלות הגן.
בסופו של דבר, משיקולים פיננסיים, החליטה משפחת גריגורנקו לעבור מרמת-גן לראשון לציון. "התאמנו את מקום המגורים שלנו לגנים. מאוד אהבנו את השעות שלנו ביחד עם הילדים, אבל איליה גם חשב שהילד צריך מסגרת, ואני השתכנעתי, כי רציתי שתהיה לו חברה. זה היתרון היחידי של הגן בגילים האלה והסיבה היחידה שהכנסתי אותו למסגרת כזאת".
מהדברים עולה שמדובר בסוג של מסלול מעגלי. עד שנות השמונים המוקדמות של המאה שעברה אמהות מעטות נקלטו מחדש בשוק העבודה ובמשרה מלאה לאחר לידתן. נדרשה תעוזה כדי לעזוב את ילדיהן הרכים ולהותיר אותם בזרועות המטפלות ובמשפחתונים הבודדים שהיו אז, ולעשות זאת חרף הביקורת החברתית וצקצוקי הלשון שנשמעו מכל עבר. כעת יש צורך באותה נחישות ואומץ על מנת להישאר בבית עם התינוק.
"כשהייתי צעירה ולוחמנית ניסיתי לשנות סדרי עולם ולהסביר לאותן נשים עובדות כי הן עושות עוול לילדיהן, אבל היום אני מעדיפה לשמור את דיעותי לעצמי", אומרת א',47 , אם לשני בנים צעירים מהמרכז. "הבנתי שהנוכחות שלנו, עם העגלות שלנו במהלך היום והטיפול הצמוד בילד, גורמת להן לתוקפנות שבאה מהתגוננות. נשים שכמותי גורמות לנשים העובדות לחוש לא בנוח עם ההורות שלהן, לסובב אליהן מראה ואולי לחוש רגשות אשם בגלל הבחירה שלהן".
חשוב לציין כי לא מדובר בכמה משפחות בודדות אלא בתופעה. אפילו במרכזי המחקר לחינוך בארץ מודעים להתעוררות המחודשת של החינוך הביתי. "ההורים המחליטים על חינוך ביתי מתוך אידיאולוגיה אישית ונכונות להשקיע יכולת וזמינות לעשות את זה, הם קבוצה די גדולה",אומרת פרופ' פנינה קליין, ראש מרכז בייקר להתפתחות הילד באוניברסיטת בר אילן וחברה בוועדת טרכטנברג. "מדובר במאות משפחות שבחרו לעשות זאת, ומספרן רק הולך וגדל".
לדבריה, בשנים האחרונות התגבשו בארץ קבוצות גדולות של הורים באזור מודיעין, ראש פינה, תל-אביב ובמועצה האזורית גזר שבדרום. חלקן אף העתיקו מגוריהן לאזורים אלו, כדי להפיג את בדידותן ובדידות ילדיהן בעזרת משפחות דומות, ולחוש בנוח עם בחירתן. "יש המון לחץ מהסביבה". אומרת קלרה. "כל הזמן אמרו לי 'הוא צריך גן'", אילי נזכרת בחיוך ש"חברה נתנה את הטלפון שלי לגננת כדי שהיא תתקשר אלי ותשכנע אותי להצטרף".
גם מענת ורועי אסף, המחנכים בבית מבחירה את איה, 3, ונורי , 3 חודשים, לא נחסכת ביקורת הסביבה. "המון הערות כמו "איך את עושה את זה", "איך את מקריבה את עצמך?", "את חייבת זמן לעצמך" או "עכשיו כשיש עוד ילדה, איך את מסתדרת?", מספרת ענת.
ויש גם הערות שנוגעות לבתה ישירות, כמו "הילדה צריכה חברה", או "אתם מזיקים לה, תנו לה מרחב". ענת הייתה חוזרת נסערת הרבה פעמים הביתה למשמע הערות מסוג זה. "בייחוד כשהיא הייתה קטנה וקשורה אלי מאוד, העירו לי ש'זה פוגע לה בביטחון העצמי, היא לא תדע ליצור חברים', הרבה זמן היה לי קשה עם זה. אבל עם הזמן הבנתי שזה לא מתוך התעניינות באיה, אלא הרבה פעמים מדובר בהתמודדות שלהם, באיזשהו מקום, עם ההורות שלהם. ולמדתי לכבד את זה. אין ספק שזה קשה לעשות את הצעד החריג, אבל אני שלמה עם התחושות שלי".
ענת היא עובדת סוציאלית, שהפסיקה את עבודתה לאחר שילדה את איה, ורועי, כוריאוגרף, הוא המפרנס היחידי במשפחה. גם פה היו המון ויתורים וסדר עדיפויות שונה, אבל הם מיהרו להקיף את עצמם ואת בנותיהם בחברים שבחרו כמותם, והיום, כשאיה כבר יותר גדולה, מספרים גם על הערות חיוביות שהם מקבלים מהסביבה, נוסח "כל הכבוד - איזה אומץ, אם רק היינו יכולים לעשות כמותכם".
ענת: "היום אנשים שעקצו אותי בעבר מתחילים לראות את הפירות של זה, איה ילדה מלאת ביטחון וחברותית. בתפיסת העולם שלי יש מקום לכל סוגי ההורות כל עוד הן לא מזיקות לילד. אמהות שהישיבה בבית עם הילדים גורמת להן לתסכול ודיכאון, בפירוש לא צריכות להישאר בבית. מבחינתי, יש בזה המון הנאה, והיה לי עצוב לפספס אותה. וגם כהורה אתה מגלה יותר דברים על עצמך. רמת הסבלנות והיצירתיות, והיכולת שלי להתמודד עם 'התקלות' כאלו ואחרות. ממש גדלתי מזה ואני רואה שגם היא גדלה מזה".
מחקרים רבים בתחום החינוך והפסיכולוגיה של התפתחות הילד מראים את השפעת הקרבה והמגע בין הילד להוריו או לדמות מבוגרת קרובה אחרת (סבתא, מטפלת), על תפקודו המנטלי, החברתי ואף המוטורי של הפעוט בבגרותו. "בשלוש השנים הראשונות לחיים יש התפתחות מואצת של המוח", מסבירה ד'ר צילי שוחט, מרצה בבית ספר לחינוך באוניברסיטת בראילן, לטיפול וחינוך בתינוקות ופעוטות מלידה עד גיל 3. "אבל אנחנו יודעים שהמוח הוא איבר חברתי והוא זקוק לאינטראקציה וקשר בינאישי. יש מחקרים שמאפשרים להראות אילו חלקים במוח פועלים בזמן האינטראקציה עם האם. הילד זקוק לגירוי של חושים, אבל זה לא מספיק. אנחנו רוצים לראות אינטראקציה בין-אישית בין הילד למבוגרים בסביבתו, והיא זו שמשמרת את הקשרים האלו שנותרים בין הנוירונים במוח".
פרופ' קליין מסבירה ש"לאורך שנים ידענו שיש לתקופה הראשונה לחיי הילד השפעה חזקה על ההתנהגות, היכולות שלו ליצור קשרים עם אחרים, והאמון שהוא נותן בבני אדם אחרים. מאות מחקרים הראו באופן חד משמעי שההתקשרות של התינוק לדמות המטפלת בו - לרוב זו אמו אבל לעתים זו גם המטפלת - קריטית להתנהגות ולהסתגלות החברתית שלו בעתיד".
ועם זאת, פרופ' קליין וד"ר שוחט מוסיפות שבמחקר שנערך לאחרונה בארץ, שהשווה בין ילדים המטופלים על ידי אדם קרוב אחד לעומת ילדים שטופלו בקבוצה (כמו משפחתון ופעוטון) לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הילדים. "אנחנו יודעים שמבנה המוח משתנה כתוצאה מאיכות הטיפול בילד וכדאי שנתעורר בקשר לאיכות הטיפול שהילד מקבל בהקשר למעונות", אומרת פרופ' קליין. "אני תומכת לאורך כל הדרך בהורים היושבים באוהלים, בבקשתם לעזרה בנטל הכספי, אבל לדעתי מה שהם הזניחו הוא הבקשה לאיכות יותר טובה של טיפול בילדים. הורים צריכים לדאוג לאיכות 'התזונה המנטלית' שהילד מקבל, בדיוק כמו לתזונה הפיזית".
ד"ר שוחט מוסיפה ש"אין רצפט שקובע אם זה טוב או לא להשאיר את הילד בבית או בגן ילדים, התשובה היא תמיד 'תלוי' מי האמא, מי הילד, האם היא באמת מסוגלת לתת לו מה שצריך, האם קשה לה להוציא את הילד מהבית. תינוקות צריכים יחס אישי ומבוגר בשטח, והשאלה היא מיהו המבוגר. זה שזו אמא זה לא בהכרח יותר טוב. לא לכולם זה מתאים. וזה בסדר, זה לא אומר שאת לא הורה טוב".
ענת רוזיליו מסרה בתגובה לטענות ההורים בכתבה כי "בסופו של דבר האינטרס שלנו משותף - טובת ההורים וטובת הילדים לפני העבודה, ומטרת-העל שלנו כהורים היא להתאים יותר את שוק העבודה אלינו, שיהיה ידידותי להורים ולא להפך. אני יצאתי למאבק הזה כי הוצאתי על הבת שלי 100 אלף שקל בחודש. אף אחד לא בחר בנו, אז לבוא אלי בטענות זה קצת הגזמה.
50 אלף משפחות הצטרפו למאבק, כי קשה להן עם הנטל הכלכלי בגידול הילדים, אבל אף אחד מהם לא פנה אלי עם הקול הזה. אני אישית לא מכירה את זה. זה נראה לי כמו קבוצה של 50 אנשים שמכלים את זמנם בלשבת ולהתלונן בבית על המאבק במקום להצטרף אליו, וחבל. זה שייך לעולם של פעם, של לפני הקיץ הזה".
- האם תתייחסו כעת להצעה לתבוע מהמדינה קצבה להורים המגדלים את ילדיהם בבית?
"אם יש קהילת הורים כזו, שהיא מאוד גדולה, הם מוזמנים לפנות אלינו ולהציע. אבל בואו נהיה ריאליים - הם לא יקבלו קצבה אם לא יהיו רבים מהם. אני לא מבקרת אותם בכלל, זה פשוט נורא שונה מהעולם שלי. אני גדלתי בויצו מגיל שלושה חודשים, ואת הבת שלי גם הכנסתי למעון מגיל שלושה חודשים. אבל יכול להיות שאם הם היו מצטרפים, אז הסעיף שלנו של 'הכרה במס בהוצאות טיפול בילדים' היה גדל. מסמך הדרישות מתהווה עדיין בימים אלו, אני קוראת להם לבוא ולהשמיע את קולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם