הילד מגושם? יש הסבר לכך: תיאום מוטורי דל
הילדים שאנחנו מחשיבים כמסורבלים לא ממש אשמים. יש לכך סיבה הידועה מזה כמאה שנה ואפשר לטפל בה
פעם התייחסו אל הילדים האלה כאל מסורבלים. "אוי, אתה כזה מגושם", הייתה הקריאה החוזרת לה זכו. אבל בשנים האחרונות יש למצב הזה שם - תיאום מוטורי דל, ולא תאמינו - מתברר שאפשר לטפל בו.
בעיית הסרבול ידועה מזה כמאה, אבל רק לפני 15 שנה הוטבע המונח די-סי-די (Developmental Coordination Disorder) ובעברית - תיאום מוטורי דל. המונח הזה מתייחס למצב שיש לאלה הסובלים מקשיים מוטוריים בתכנון של פעולות ובביצוען, וחשוב להדגיש כי זו בפירוש לא מחלה נירולוגית כלשהי, הפרעה בתקשורת או פיגור שכלי.
ילדים עם די-סי-די הם ילדים בריאים אבל מסורבלים, מסיבה שעדיין אינה ברורה. לאורך השנים התעלמה הרפואה מהתסמונת הזו והתעסקה יותר במחלות קשות, עד שהתגלה שהילדים עלולים לשלם מחיר רגשי כבד על המצב הזה - הדימוי העצמי שלהם נפגע וגם הישגיהם האקדמיים, הם מתקשים לפעמים בכתיבה ומחציתם סובלים מקשיי קשב וריכוז - ובנוסף הם נמצאים בסיכון גבוה להשמנה ולמחלות לב.
את הילדים האלה אפשר לפגוש בכל מקום: בבית, בגן הציבורי, בגן הילדים, בבית הספר. הם אלה שנופלים המון, שופכים, מלכלכים, מתנהלים באיטיות, מפספסים. אוכלוסיית הסובלים מתסמונת הסרבול המוטורי אינה הומוגנית. לוקים בה כחמישה עד תשעה אחוזים מהילדים והיא אופיינית מעט יותר לבנים.
חלקם יאחרו לזחול, כאמור, אחרים יתחילו ללכת הרבה אחרי בני גילם, יהיו כאלה שלא יעזו לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר ויהיו מי שיתקשו לעד בשריכת שרוכי הנעליים.
המגוון רחב ולא כל המאפיינים מופיעים אצל כל הילדים, כך שניתן לחלק אותם לתתי קבוצות: ילדים המציגים קשיים בתחושה עמוקה ומיפוי מידע תחושתי ראייתי, ילדים בעלי קושי תפיסתי וקושי בתזמון ובכוח של כיווץ שרירים במטלות דינאמיות ומבודדות כאחד, וילדים שרכשו את אבני הדרך המוטוריות באיחור.
לרוב מזוהה המצב בידי הורים או גננות ומורות והוא מחייב אבחון בידי פיזיותרפיסטים. בבדיקה ייבחנו היבטים שונים ומגוונים של הקואורדינציה המוטורית,
להורים מציעים להיות ערים לסימנים הבאים: .1 תינוק שיושב ולא מנסה ללמוד לזחול, שניכר בו שהוא נרתע מתנועה. .2 תינוק שעומד ליד שולחן ונתמך בו אך המעבר מהליכה בתמיכה להליכה עצמאית אצלו נמשך חודשים במקום שבועות. .3 ילד בן ארבע שמתקשה לנתר. .4 ילד בן שש שנרתע מפעילויות דורשות העזה כמו טיפוס על גדר או סולם. .5 ילד בן שבע-שמונה שלא מצליח ללמוד לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר. .6 ילד בן שמונה-תשע שנמנע מספורט.
אבל הקשיים מתבטאים לא רק בפעילויות של מוטוריקה גסה, אלא גם ביכולות המחייבות מיומנות בפעולות עדינות יותר, דוגמת ציור, כתיבה, כיפתור כפתורים או שריכת שרוכים. הילדים האלה נעשים מסוגרים, מתביישים בחוסר היכולת שלהם, לא מצטרפים למשחקי חברה ונפגעים מאד מבחינה חברתית.
חלקם מפצים את עצמם על הסרבול בהיותם תלמידים מאד טובים, אבל כמחצית מהילדים האלה סובלים גם מהפרעות קשב וריכוז, מה שמונע מהם להצטיין בלימודים - והם כנראה אלה שהכי סובלים.
יש כאלה שגדלים עם הסרבול ומתפקדים איכשהו, גם אם הם לא מסוגלים לתקן שום דבר בבית, ויש כאלה שמצבם עשוי להשתפר מאד. בכל מקרה, המחיר הרגשי הוא משמעותי מספיק כדי להצדיק התייחסות מיוחדת וטיפול.
גילוי מוקדם של הבעיה עשוי למנוע או לפחות לצמצם את הסיכון שילדים אלה יפתחו סיבוכים רגשיים ואקדמיים כמו בעיות התנהגותיות, הערכה עצמית נמוכה, הפרעות בלימודים, הימנעות מפעילויות ספורט בבית הספר ובחוגים או על מגרש הכדורגל בשכונה. באמצעותו ניתן להציע לילדים האלה טיפול שיסייע להם ליהנות מהתפתחות תקינה.
מחקר שערך ד"ר ווטמברג יחד עם היחידה לנירולוגיה ילדים בביה"ח וולפסון מלמד כי טיפול מכוון לשיפור איכות התנועה אכן משפר משמעותית את היכולות של הסובלים מהתסמונת. ההיגיון מאחורי הטיפול מבוסס על ההנחה שמתיחות שרירים וחיזוקם, שיפור היציבה ותרגול חוזר בדרגות קושי עולות משפרים את השליטה המוטורית ומאפשרים התמודדות עם משימות מגוונות.
הטיפול המוצע במרכז הספורט לילדים ולנוער במאיר - מיועד לבני שלוש ומעלה והוא כולל מפגשים שבועיים פרטניים או קבוצתיים. מדובר בחוגי ספורט בהדרכת פיזיותרפיסטים המותאמים לצרכים המיוחדים של ילדי הדי-סי-די: הם לומדים לקחת כדור ולזרוק אותו למטרה, לטפס על סולם, ללכת על קורה וכדומה. אבל הם לומדים גם שזה בסדר לעשות את זה לאט, שמותר ליפול, שיש עוד ילדים שמתקשים כמותם.
מטרת הטיפול היא להביא את הילדים האלה לרמת מסוגלות שתאפשר להם השתלבות בחוגים של ילדים רגילים. הם לומדים במפגשים האלה תנועות קבועות, תגובות רצויות לסביבה משתנה, מיומנויות חשובות, ביצוע מטלות פשוטות - והכול באווירה נעימה, מוגנת, חווייתית ומכוונת לשיפור הדימוי העצמי שלהם.
מבחינתם מדובר בחוג, וכיוון שמחקרים מוכיחים שילדים עם הפרעה כלשהי מצליחים יותר כשהם עובדים עם ילדים שסובלים מאותה הפרעה - הקבוצות בנויות בצורה הומוגנית ככל האפשר. הם מתחזקים, גופנית ורגשית, ואז יכולים לרוץ הלאה, לחוגי הכדורגל, הטניס והבלט הרגילים.
ד"ר דני נמט הוא מומחה ברפואת ילדים ורופא ספורט במרכז הספורט והבריאות לילדים במרכז הרפואי מאיר. ד"ר נתן ווטמברג הוא נירולוג ילדים ומנהל המכון להתפתחות הילד במרכז הרפואי מאיר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם