ככה זה כשיש 2: להגן על ילדינו מרשעי העולם
מהרגע שהפכתי להיות אמא, החלטתי לא להתעמק יתר על המידה בסיפורי הזוועה. עם כל דיווח, נפשי מתהפכת
החלק הקשה ביותר בהורות, היא האחריות לגונן על ילדינו מפני רשעי העולם, אך כיצד אמא יכולה להגן על תינוקת מפני אביה? איזה מזל יש לנו, ההורים שסומכים האחד על השני, מאמינים אחד בשני, ומאפשרים לאחר לקבל החלטות בזכות הביטחון שאנו מקנים לו. חטפתי פרץ של געגועים אל גאיה שלי וניסיתי לתעל את אותו הרגש בעזרת כמה נשימות, למקום חיובי וטוב.
בלילה הקודם, הרשתי לעצמי ולבן זוגי ליהנות מערב חופשי, הסילבסטר היה תירוץ מצוין. הסבתא חשבה שאנחנו יוצאים לבלות, ואנחנו בכלל תכננו ערב ביתי שקט למרגלות התנור הקטן. שלחנו את הגברת המגונדרת אל חיק המשפחה הניצבת במרחק של כחצי שעת נסיעה.
"אולי את תקחי אותה?", ביקש ד' בנחמדות בשעות אחר הצהריים, אך כל תוקף אנושי שבי סירב. "כדאי מאד שאתה תהיה חלק מהתהליך, אחרת אני אסע ואחזור יחד איתה. אתה יודע שקשה לה לשחרר בזמן האחרון".
למען הסדר הטוב, קצת היסטוריה: בחרנו לגור הרחק מבתי האב של משפחותינו, האחת מתגוררת בצפונה המרכזי למדי של מדינתנו, והשנייה, עד לפני שנה, הייתה ירושלמית מן היסוד, כך שעזרה לא עמדה לצידנו מעברה של שום פינה, ובכל פעם שאחת מחברותיי הייתה מספרת: "שמתי את הילדה אצל אמא שלי, אני חייבת לנקות את הבית, לעשות קניות, יש לי כמה סידורים", הייתי זועמת בשקט ובעיקר מתמוגגת מקנאה.
הסבתות
לאחר שכנועים כבדים הם יצאו לדרך. חמש דקות אחר כך התחילו הטלפונים המאיימים: "היא בוכה, קחי אותה, היא רוצה לחזור", נפתחה השיחה הראשונה. השנייה כבר הייתה כעוסה יותר: "מה לעשות, היא צורחת פה, אין לי כח לזה, נראה לי שאני חוזר", השלישית טענה: "הרגע הגענו, קחי אותה לכמה מילים, אני אעדכן אותך בהמשך".
רבע שעה אחרי השיחה האחרונה התקשרתי ביוזמתי והתבשרתי שהכל בסדר, שמח ומחויך. שעה אחרי הגיע הטלפון הנורא מכל, הגברת הקטנה בכבודה ובעצמה רטנה על הקו: "אמא, אמא, אני לא רוצה לישון פה, אני רוצה הביתה". הצלחתי לדובב אותה ולסיים את השיחה ב"נדבר עוד מעט ונראה יחד איך את מרגישה, לא נכריח אותך לעשות שום דבר שאת לא רוצה".
ברבע לתשע החלטתי שעבר מספיק זמן והתקשרתי שוב, ברקע הדהדו קולות בכי, לא קולני כשל זה שמקודם, אלא פינוקי יותר. "מה לעשות?" שאל ד', "פשוט תקבל החלטה, מה שתרצה - אני מאחוריך". הוא כנראה הופתע, בדרך כלל יש לי תשובה לכל בעיה, סיטואציה או דילמה, כזו שקובעת ומנהלת את העניינים.
הפעם החלטתי לתת לטבע וגם לאביה לעשות את שלו, הרי אני עובדת על תהליך שחרור והפרדה ומה לעשות, הפעם, לא ממש הרגשתי קשה עם העניין, כי אני יודעת מי זאת הבת שלי ושמעתי בקולה בדיוק את אותה ההתבכיינות הדומה לזו שבבוקר בגן. אחת שלאחריה הייתי מתקשרת במתח רב למשמע בשורת הגננת: "הכל בסדר, איך שיצאת היא שכחה, היא משחקת, נהדרת ונפלאה".
בהפתעה מוחלטת ד' הגיע הביתה קרוב לשעה 22:00, מותש, עייף ומתוסכל מעט: "עצוב לי שלא נפרדתי ממנה כמו שצריך. לא יודע, אמא שלי הציעה לה לצאת לקנות כמה הפתעות, העיניים שלה זרחו, אז אמרתי ביי ויצאתי, לא נתתי חיבוק או נשיקה". לא הגבתי. שעה אחרי, סבתה התקשרה לספר שנסיכת הכתר נרדמה, שהכל בסדר ונתנה לנו אור ירוק לבלות בנעימים.
האח הגדול הדהד ברקע בהכנות למסיבת העשור שלו, שברגעיה הראשונים נראתה משעממת למדי. דפדוף מהיר נתקע על הסרט אישה יפה, הזוי בעיני ד', אך עם זאת הצליח להיות רומנטי, עד שקרוב לחצות, צירים או צירונים תקפו את רחמי הענק. איך שכחתי, חשבתי לעצמי, יש פה עוד גברת מכובדת בבטן שנותנת את אותותיה.
לא הופתעתי, נשכבתי במטרה לתת לגופי מנוחה, הלא אני מכירה אותו, גם בהיריון הקודם חוויתי צירים החל משבוע 25, מוקדמים מאד, שהובילו לקבלת עירויים, אשפוזים, כדורים להפסקת הפעילות הרחמית שדמתה לפעילות תת קרקעית קורעת לב וגם זריקה די מוקדמת להבשלת הריאות, למען הסר ספק, אם הלידה תתממש ותבוא.
את שלוש השעות הבאות ביליתי בהשתנה עקבית, כל התכווצות רחמית שלחה אותי כפינגווין מדדה. לאחר שנרגעו הרוחות ונשמתי לרווחה, מנסה להבין האם איזו חרדה התערבבה שם עם הלילה החופשי, אותה עוברית קטנטונת החליטה לרקוד.
את מרבית זמננו העברנו בליטופי הבטן, ב"תראה איך היא קופצת, יואו, תראה". סיימנו בנשיקת עשור נחמדה שהזכירה לנו מי היינו פעם ומה נותר ממה שאנו היום. הצלחנו לצחוק על הערב/לילה ההזוי שהעברנו והתבדחנו שחבל שלא שלחנו גם את זו שבבטן לערב מהנה אצל סבא וסבתא שלה, אבל באיזה שהוא שלב ויתרנו לה. היא פשוט נתנה לנו לישון.
רוצים לדבר עוד על הנושא? כנסו לפורום הורים לילדים ביסודי בתפוז
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם