ככה זה כשיש 2: התינוק הוא תינוקת
נכנסתי לסקירת מערכות עם בן בבטן. בסוף יצאתי עם בת נוספת. עכשיו השאלה איך לבשר זאת לאחותה?
הרופא עיקם את פניו והחליק היישר אל בין רגליו של העובר שמיניותו עמדה בסכנה. הפרעתי לו כמעט בכל דרך אפשרית, בעיקר כי ההתרגשות התגברה בתוכי, הדופק הואץ וכל שרץ לי בראש היה: אלוהים, מה אני הולכת להגיד עכשיו לגאיה. אני בתחילתו של החודש השישי, היא כל כולה בחדוות ההיריון ויודעת שעוד מעט עומד להיוולד לה אח תינוק חדש, היא אפילו נתנה לו שם, ורוד למדי - תותי.
הרופא, שבאמת היה מאד חמוד, הגביר מעט את קולו וביקש שאתאזר בסבלנות או שלא נוכל להמשיך עם הבדיקה. לאחר שקט שנראה כמו נצח הכריז באופן חד משמעי: יש לך תינוקת בבטן, והיא תינוקת בת, עם פות ורגליים מאד פעילות, את רואה כמה שהיא זזה? אני אוציא לך כמה תמונות שמבהירות שהיא אכן בת".
עננה שעל צבעה עדיין איני סגורה אפפה אותי, חשבתי על כל העולם ואשתו, על בעלי שמצפה לבן בקוצר רוח גברי שאין כמוהו, ושוב על גאיה, מה היא תגיד. להתחרות באח קטן ניחא, אבל להתחרות באחות? זו נראתה לי כבר משימה קשה מדי עבורה.
הבדיקה עברה בשלום, על אף שאני כבר צללתי עמוק פנימה אל תוך מחשבות משלי, חמושה באין ספור דרכים לספר לעולם על הפלא החדש. יצאתי אפופה וכועסת על עצמי: רק אם הייתי הולכת יותר לרופא. מה חשבתי לעצמי. אולי אם הייתי הולכת לפני מתוך דאגה אימהית נורמלית, הבשורה הייתה מגיעה מוקדם יותר, בלי האילוץ להתמודד עם תחושה של היריון מחדש.
כשאספתי את גאיה מהגן שוב הרגשתי כיצד הדופק המהיר תוקף אותי, התרגשתי מעצם הבשורה החדשה ואפילו הצלחתי להירגע מעט וליהנות מהעובדה שיש לי עוד בת בדרך, כל המלמלות הוורודות ממתינות לה, השטח כבר מעוטר לכבודה. כל שעליה לעשות הוא להמתין בסבלנות עד בואה בשלום לעולם.
התיישבנו לאכול צהריים וגאיה שאלה: "אז אמא, מה ההפתעה? אוכלים אותה?", "תכף,
"תינוקת? אז עכשיו יש לנו גם תינוק וגם תינוקת? איזה כיף, אני אלך עם התינוק ואת עם התינוקת". כבר מדבריה הבנתי מהן העדפותיה והרגשתי כיצד מאזן הכוחות עומד לתקוף אותי מכל פינה אפשרית. "לא מתוקה, אין לנו תינוק. יש לנו רק תינוקת, בת, קטנה, חמודה ומתוקה, בטח היא תראה בדיוק כמוך ותלבש את כל הבגדים שהיו לך כשהיית תינוקת". "לא רוצה, תקני לה בגדים חדשים, אני לא נותנת לה את הבגדים שלי".
החלטתי לתת לה קצת זמן לעכל, בדיוק אותו הזמן שגם אני הייתי צריכה לעצמי. כבר אחר הצהריים גאיה שינתה את פניה וציירה לתינוקת החדשה ציורים, עטפה אותם באריזת מתנה והחליטה לתת לה שם חדש: תתה. כנראה שהיא עיכלה את הבשורה הנהדרת הזו מהר יותר ממני.
על מזבח האידיאולוגיה האנושית עלה ההבדל הניכר בין בנים לבנות, שלא פעם אנו נוטים להיעזר בו וגם להאשים אותו כשצריך. אני מאד מקווה שאצליח במשימתי להפוך אותן לחברות הכי טובות, בדיוק כפי שאני ואחותי היום, אומנם עם הפרש זעיר יותר של שלוש שנים בינינו.
ובכל זאת, בכל ארוחה משפחתית, אנחנו לא שוכחות להזכיר אחת לשנייה את מלחמת העולמות בה שרדנו, האלימות הפיזית שהפגנו אחת כלפי השנייה והשנאה שנראתה כמו אפיזודה מהלכת. מה השתנה? מקורות יודעי דבר אמרו לא פעם שהזמן עושה את שלו.
ואני יודעת שעכשיו אני מצפה לעוד תינוקת קטנה וחמודה, שאמנע מברית, חיתוכים, סנדקים למיניהם ומיני תובנות שרק גברים יכולים לשאוב אל תוך חייהם, ואסמוך עליי ועל גאיה שנפגין אחוות נשים שולטת לכבוד זו שצריכה לפרוץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
