סוגיית הגירעון בתקציב: האם החשש מוגזם?
בשיח הלוהט על סוגיית המסגרת התקציבית ושמירת הגירעון, החשש הוא כי יהיו חזרות על טעויות העבר. אך האם החשש מוגזם?
קצת רקע: לפני 26 שנה, בשנת 1985, מדינת ישראל עמדה על סף פשיטת רגל. שילוב של צורך בשיקום מהיר של הצבא לאחר מלחמת יום כיפור והתנהלות ממשלתית כלכלית כושלת הביאו את החוב הציבורי לכ-280% תוצר ואת הגירעון הציבורי ליותר מ-15% תוצר. לכל אלה נלוותה אינפלציה של כ-500%. רק לצורך השוואה, החוב הציבורי של יוון, אשר ממלאת תפקיד מרכזי במשבר החובות האירופי, הגיע לפי הערכות לכ-150% תוצר בשנת 2010 והאינפלציה שלה הגיעה ל-4.5%.
מדינת ישראל השכילה להתגבר על בעיותיה בתוך פרק זמן קצר יחסית, והכלכלה חזרה לצמוח כבר בסוף 1987. מאז ועד היום נאבק האוצר על שמירת הגירעון ועל הורדת יחס החוב לתוצר (היקף החובות של מדינת ישראל יחסית לגודל התוצר במשק). הגירעון בישראל גורם ליחס חוב-תוצר לגדול אם הוא יותר מ-4% התוצר.
הרציונל הכלכלי מאחורי השאיפה להוריד את החוב באמצעות שליטה על הגירעון, היא האפשרות לשחרר כסף מתשלומי ריבית לטובת חינוך, בריאות, רווחה, השקעות וכדומה. על חוב גבוה משלמים ריבית גבוהה. אילו נאלצנו ב-2011 להקצות לתשלומי ריבית את חלק התקציב שהוקדש להם ב-1984, היינו מאבדים קרוב ל-30 מיליארד שקל. כמו כן, כך קל יותר לשמור על אינפלציה נמוכה ועל ריבית נמוכה.
בשנת 1993 יושם באירופה במסגרת הסכם מאסטריכט קריטריון כלכלי להצטרפותה של מדינה כלשהי לגוש היורו. בין מרכיביו הדרישה ליחס חוב-תוצר שאינו עולה על 60%. מדינה שלא השיגה את היעד של יחס חוב-תוצר נדרשת להתקדם אליו בקצב משביע רצון. כמו כל כלל, גם בקריטריון של מאסטריכט יש מידה של שרירותיות. מולו תורת הכלכלה מבחינה בין גירעון שנוצר להמרצה של השקעות לבין גירעון שנוצר עקב צריכה מוגברת. כאשר גירעון נוצר להגדלת השקעות, צפוי כי ההשקעות יניבו פירות אשר יאפשרו החזר של החוב מבלי להגדיל את נטל המס; כאשר גירעון נוצר בגלל צריכה (הוצאות שוטפות), אין מנוס מהגדלה עתידית של נטל המס.
יחס חוב-התוצר של ישראל יעמוד השנה על כ-75%. משרד האוצר מכוון ליישום קריטריון מאסטריכט בארץ. לכן הוא המריץ את הממשלה להוריד את הגירעון בצורה הדרגתית ל-3% תוצר השנה ועד 1% תוצר משנת 2014 ואילך. בתוואי זה צפוי יחס חוב-התוצר של ישראל להגיע ל-60% ב-2020 לכל המאוחר. עם זאת, במציאות הכלכלית שנוצרה מדינות גוש היורו לא יעמדו בקריטריון מאסטריכט בשנים הקרובות. ממוצע יחס חוב-תוצר שם צפוי להיות שווה לזה שבישראל או גדול ממנו. גם בארה"ב עולה יחס חובתוצר ל-75% ויותר. לכן השאלה היא אם בעת הזאת על ישראל להמשיך ולעמול על שיפור תדמיתה הכלכלית בעולם בהנחה שניתן יהיה לתרגם את התדמית המעולה הזאת לצמיחה.
צמיחה זו תאפשר לנו להנהיג בהמשך בהדרגה מדיניות חברתית רחבה יותר. מנגד, האם לא כדאי לנצל את פרק הזמן שהעולם נאלץ להגמיש את הסטנדרטים שלו ולהגמיש אותם גם אצלנו? אם, לדוגמה, נשמור במשך השנתיים הקרובות (2012-2013) על יחס חוב-התוצר של 2011 אפשר יהיה להגדיל את הגירעון המצטבר בשנתיים אלו בכ-30 מיליארד שקל, סכום שיאפשר מענה לפחות לחלק מהמועקות שמעלה המחאה החברתית. עם זאת, כדי שפריצה תקציבית לא תהפוך לנורמה, רצוי שתשמש למטרות השקעה. בהקשר זה גם חינוך הוא השקעה.
ד"ר רחל שיינין היא סגן יו"ר מודלים שוקי הון בע"מ, חברה לניהול נכסים פיננסיים, אשר הינה גם בעלים של מודלים קרנות נאמנות בע"מ, חברה לניהול קרנות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם