יוקר המחיה ותוספת היוקר
מחאת הדיור הסיטה את תשומת הלב הציבורית מהנתונים לפיהם השכר בשכבות הנמוכות נשחק בהתמדה; האם לא מן הראוי שעיני ישקול, קודם לאיומים על ראש הממשלה, להצטרף למאבק השכירים ולשכנע את התעשיינים לדון בפיצוי עבורם? מדובר במאבק בו ניתן להשיג תוצאות מעשיות הרבה יותר
מחאת הדיור הסיטה את תשומת הלב הציבורית מהנתונים, אשר מבוססים על מידע מהלמ”ס, מבנק ישראל, ממינהל הכנסות המדינה ומארגון ה-OECD. מנתוני הלמ”ס עולה שבעוד השכר בעשירון התחתון נשחק ב־22.2% בשנים 2009-2007, בעשירון העליון חוגגים עם גידול של 3.9% ל-27,939 שקל לחודש. פרסומם הקרוב של נתוני 2010 ומחצית 2011 יחשוף שהפערים רק העמיקו.
גם מינהל הכנסות המדינה חושף באמצעות המספרים את תמונת המציאות הקשה: נטל המס העקיף בישראל (כמו המע”מ, הבלו והמכס), שבגינו נאנקות בעיקר השכבות החלשות, עומד על 16.2% מהתוצר במשק, ואילו במדינות ה-OECD מסתפקים ב־10.2%.
עדיין לא נחשפה העובדה שמנכ"לית אמון הציבור שלחה בשבוע שעבר לראש הממשלה בנימין נתניהו את עיקרי הדו"ח. בהמשך היא הציעה כמה פתרונות אפשריים, שאחד המעניינים בהם הוא חידוש הסכמי תוספת היוקר שיעניקו פיצוי לשכירים בגין שחיקת השכר. לדבריה, גם נתוני בנק ישראל מוכיחים שעדכון שכר המינימום (שהועלה ל-4,100 שקל לחודש) אינו מספיק לפצות על השחיקה.
אבישי סיפרה לי השבוע: “המלצתי לראש הממשלה לשקול את חידוש הסכמי תוספת היוקר, אבל עד היום
לא התקבלה תשובה".
הצורך בחידוש הסכמי תוספת היוקר וברענון מנגנון העדכון המיושן היה עד כה רחוק מסדר היום הציבורי. בגל המחאות האחרון ובחודשים שקדמו לו נעדרו מהלקסיקון צמד המילים "תוספת יוקר". מפתיעה עוד יותר העובדה שמזכ"ל ההסתדרות עופר עיני אפילו לא העלה בדעתו להתערב בנושא, ובמהלך מסיבת העיתונאים שקיים שלשום העניין לא הועלה על דל שפתיו.
האם לא מן הראוי שעיני ישקול, קודם לאיומים על ראש הממשלה, להצטרף למאבק השכירים ולשכנע את התעשיינים לדון בפיצוי עבורם? מרבית השכירים שוכחים ודאי שהסכם תוספת היוקר האחרון נחתם לפני כעשור. היה זה בתחילת 2002, כששד האינפלציה ריחף עדיין באוויר והמדד הסתכם ב-7% לשנה. התעשיינים וההסתדרות, שהיו הצדדים בהסכם, הגבילו את מנגנון הפיצוי; הם קבעו שתוספת היוקר תשולם רק אם המדד החצי שנתי יהיה גבוה מ-8% (כלומר, אם האינפלציה השנתית תגיע ל-16%). זה נשמע אבסורדי, אך מבדיקה שערכנו התברר שלא מדובר בטעות.
מיותר לציין שבשנים האחרונות נעלם הפחד מאינפלציה והיא נעה סביב 3% לשנה. אבל בהתאחדות התעשיינים מסרבים להחליף מנגינה, דוחים על הסף את האפשרות לשנות את מנגנון התשלום וסבורים שאין סיבה לכך.
על־פי נתוניהם מינואר 2003 ועד סוף 2010, מדד המחירים לצרכן עלה ב-16.1%, ואילו השכר הממוצע במשק זינק ב-22.8%. מאפריל 2009 ועד אפריל 2011 צמח השכר הריאלי במשק ב-1.2%.
אז איך זה שהמעסיקים צוחקים והעובדים בוכים? מדוע בכל זאת מנקרת התחושה שהשכר נשחק ושום תוספת אינם מצליחה להדביק את מרוץ ההתייקרות המטורף?
ההסבר הראשון קשור לשיטת החישוב. "השכר הממוצע" אינו משקף את מצבם של מרבית השכירים כי בעיית השכר האמיתית קיימת בשכבות החלשות, החיות הרבה מתחת לשכר הממוצע. גם בבריכה שעומקה הממוצע הוא מטר עלולים לטבוע.
הזינוק במחירים הוא תופעה חדשה שתפסה תאוצה בשנה וחצי האחרונות. מחירי מוצרי המזון, הדיור, המים והדלק זינקו בעשרות אחוזים. מכיוון שעליית השכר לא הדביקה את ההתייקרויות, התחילו משקי הבית "לאכול" את חסכונותיהם. על רקע כל אלה יש בהחלט לשקול בחיוב החזר סקלטיבי של מנגנון תוספת היוקר גם בעידן האינפלציה האפסית. זה בדיוק תפקידה של ההסתדרות.
כל שיטת המדידה של "תוספת היוקר" או "יוקר המחיה" צריכה לעבור טלטלה. הסל הנוכחי אינו רלוונטי ליוקר המחיה. יש צורך בסל עדכני המעניק משקל גדול יותר למוצרי המזון ומשקף את צורכי האוכלוסייה החלשה. במקביל יש לשלם את תוספת היוקר לא באופן גורף אלא באופן ממוקד, הרלוונטי לשכירים שאינם מרוויחים יותר מהשכר הממוצע במשק.
התעשיינים, בראשות נשיאם שרגא ברוש, מזהירים מצדם כי "טיפול במקטע השכר דרך תוספת יוקר יביא לפגיעה נוספת בכושר התחרות של המגזר העסקי ביחס לעולם ויפגע ביכולת הצמיחה וההעסקה של המשק”. ייתכן, אבל אם מדובר בהסכם שלא יחול על אוכלוסיית העשירים, תהיה עלותו נמוכה יותר. לצד ההצהרות הלוחמניות, למזכ"ל ההסתדרות עופר עיני יש הזדמנות להילחם על עניין שתוצאותיו מעשיות הרבה יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם