שטייניץ במרכז הסערה
שר האוצר יובל שטייניץ יושב באחד ממוקדי הכוח החשובים במדינה, אבל בניגוד לשרי האוצר החזקים, הוא חסר עורף פוליטי וכוחו נגזר מנאמנותו המוחלטת לבנימין נתניהו, שבינתיים מגבה אותו; בעוד צמרת המפלגה מנסה להכתיר לו מחליף מאחורי גבו, מתמודד שטייניץ עם גל מחאות הקוטג', הדיור, הדלק והרופאים בדרך אופיינית - התעלמות; למרות שורה של יוזמות שקודמו בתקופתו פעילי הליכוד עדיין לא סופרים אותו, ראש הממשלה ממדר אותו ואת הציבור הוא לא ממש מצליח לקנות
השבוע התמודד שטייניץ עם התקשורת הרוחשת סביבו בדרך אופיינית: התעלמות. לא הצהרות רשמיות, גם לא שיחות רקע עם עיתונאים, התעלמות. מקורות עלומים בלשכות שרים, חברי כנסת וגם אנשים במצודת זאב יודעים לספק לעיתונאים כל שירצו לדעת על מערכת היחסים העכורה בינו לבין ראש הממשלה, על החלטות המתקבלות מעל לראשו או על החלטות שאינו מצליח להוציא לפועל. אף שזה מעניין, זה רק מסך עשן שמסתיר את הדבר המהותי. מה שבאמת מניע את הרחש-בחש הזה הוא השאלה כיצד תשרוד ממשלת נתניהו טוב יותר - עם שטייניץ או בלעדיו? בינתיים כף המאזניים מתנדנדת.
זה סינדרום מרידור: ביוני 1997 הודיע שר האוצר דן מרידור על התפטרותו לאחר מחלוקת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו על ההכרעה שנסגרה מעל לראשו בעניין אלכסון שער הדולר, עניין שנראה באותם ימים כהרה גורל. שטייניץ מכיר את התחושה של סגירת החלטות הנמצאות בתחומי אחריותו מעל לראשו, אך בניגוד למרידור אין לו נטיות התפטרותיות. הוא קיבל השבוע חיבוק פומבי מנתניהו ("הוא עושה עבודה מצוינת"), אולי חיבוק דוב. אבל כף המאזניים עדיין מרקדת.
אחרי שנתיים וחצי בתפקיד איש לא אומר ששטייניץ הוא שר אוצר רע. להפך, אפילו יריביו התוקעים מקלות בגלגלים שלו מודים כמו ידידיו ומוקיריו שהאיש תרם לכלכלה. כשמונה לשר האוצר, והוא ד"ר לפילוסופיה עם התמחות בתחומי החוץ והביטחון בכנסת, מצא את עצמו שטייניץ מתמודד עם הכינוי "עמיר פרץ של משרד האוצר", השוואה בלתי מחמיאה לקריירה הקצרה והלא מוצלחת של פרץ כשר הביטחון. שטייניץ נעלב, אך לא נתן לזה ביטוי חיצוני. בדרך הלוגית והרציונלית שבה הוא מתנהל תמיד, הוא ריכז את עבודת צוות 100 הימים שהתוותה את הרעיונות הראשונים של הממשלה, ושם הניח את 4 היסודות הראשונים למדיניותו.
הראשון היה חילוץ מדינת ישראל מהמשבר הכלכלי שפקד אז את כל מדינות העולם. החשש הגדול, וקשה להאמין שרק לפני שנתיים זה נראה מוחשי כל-כך, היה שהאבטלה תאכל כל חלקה טובה במשק הישראלי ומאות אלפי מובטלים ייצאו לרחובות בקריאה ללחם ולעבודה. השבוע, כשהאבטלה ירדה מתחת לרף 6%, היתה לו סיבה לחגוג. היסוד השני היה קביעת תקציב דו-שנתי שיחליף את התקציב השנתי אשר היה מקובל עד לפני שנה. למרות המחאות מכל עבר וההתנגדות של מומחי כלכלה כאלה ואחרים התבררה ההחלטה כמוצדקת. דו"ח של קרן המטבע העולמית אף העריך שזה אחד הגורמים שסייעו לישראל לצלוח את המשבר העולמי ללא פגע.
היסוד השלישי ברשימה של שטייניץ היה הצטרפות לארגון המדינות המתועשות, ה-OECD.
היסוד הרביעי היה השבת משאבי המדינה לידי אזרחיה, או במילים מפורשות יותר: הקמת ועדת ששינסקי וקבלת ההחלטה להגדיל את התמלוגים על הפקת גז טבעי בתחומי המדינה. הקמת הוועדה ואימוץ ההמלצות שלה היו כרוכים במאבק אדיר בלחצים של בעלי אינטרסים, כוחות שקודמיו של שטייניץ לא תמיד התמודדו מולם בהצלחה. השלמת תהליך החקיקה זיכה את שטייניץ בהרבה נקודות.
במגירות האוצר אפשר למצוא ערימה לא מבוטלת של יוזמות וחקיקות, שקודמו בתקופת שר האוצר הנוכחי והטביעו את חותמן; למשל, פתיחת התחרות בין חברות כרטיסי האשראי שהסתיימה ממש באחרונה בניצחון מול אנשי עסקים מהחזקים במשק, הרפורמה בהשכלה הגבוהה שתוקצבה ב-7.5 מיליארד שקל, התוכנית לקידום ההיי-טק, העלאת שכר המינימום, הגדלת קצבאות הילדים, תוספת נקודות זיכוי לאמהות עובדות ושיפור הקצבאות לניצולי שואה. אפשר גם למצוא בהן פרויקטים כמו הקמת בית-החולים באשדוד, הקמת גדר הגבול הדרומי לבלימת חדירת המסתננים, הקמת יחידה ברשות המסים למאבק במשפחות הפשע ועוד.
הבעיה של שטייניץ היא שלכל אורך הדרך הוא נע בין שני קטבים: קידום מדיניות ויוזמות כלכליות הגיוניות מאוד מחד והתמודדות כושלת עם מצבי עימות וכיבוי שריפות מאידך. כבר בתחילת דרכו במשרד האוצר נחל כישלון מצלצל בניסיון להחיל מע"מ על הפירות והירקות. שטייניץ רצה להוכיח את כוחו, נתניהו חשב אחרת והוכיח מי הבוס. זו היתה נפילה כואבת שייתכן שהיתה מביאה להתפטרות של שר אוצר אחר, אבל שטייניץ נשאר, רק כדי לחזור ולהיתקל בהחלטות כואבות כמו עיסקת החבילה במשק ב-2009 (שהביאה לקיצוצים בדמי ההבראה של העובדים במגזר הציבורי) או העלאת שכר המינימום שהאופוזיציה העבירה בניגוד לעמדת האוצר.
שרי אוצר לדורותיהם ידועים כמי שהכנסת היא המגרש הביתי שלהם. רבים משרי האוצר היו מסוגלים להעביר כל חקיקה שרצו ולקדם כל יוזמה שבחרו בסיוע הקואליציה ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת. שטייניץ אינו אחד מאלה. יו"ר ועדת הכספים משה גפני אינו מהסס למתוח ביקורת ולעתים גם לטרפד יוזמות של האוצר, כמו "פטיש 5 הק"ג" של שטייניץ - הרפורמה בתחום מס השבח - שנבלם בתחילת השבוע בוועדה, פוצל לשניים ואושר רק בחלקו.
כמה שבועות קודם לכן נתקל שטייניץ בהתנגדות שלא ציפה לה להעלאת גיל הפרישה של נשים, והחקיקה הפרטית של האופוזיציה אושרה בכנסת למגינת ליבו של משרד האוצר. הוא נחל הפסד צורב לא פחות בניסיון להעביר את הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, יוזמה של ראש הממשלה שטורפדה לפני כמה שבועות ואושרה מחדש השבוע. לא קשה להעריך שראש הממשלה אינו שבע רצון מחוסר ההצלחה בכנסת בתחומים הכלכליים בהשוואה לתחומים המדיניים שבהם שליטתה של הקואליציה מוחלטת. היו ממשלות שזה היה הסימן המוקדם לקריסתן.
שטייניץ מורגל בספיגת ביקורות מכל עבר, מהכנסת, מהממשלה וגם מהמגזר העסקי. הגדיל לעשות נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש באומרו: "במקום לפתור בעיות שר האוצר מתבטא בכוחניות ובפופוליסטיות, ולכן הפך מבחינתנו ללא רלוונטי". זה היה לאחר ששטייניץ תקף את החברות השולטות בשוק החלב והאשים אותן במשבר. ברוש התריס אז: "ששר האוצר ילבה את האש? מה אנחנו, בכיכר אל-תחריר? שלא יתבלבל. זה לא בסמכותו. שיכרון הכוח מבלבל אנשים".
ייתכן שאחת הבעיות של שטייניץ היא הרציונליות המאפיינת את חשיבתו, שלא תמיד קולטת את ההיבט האנושי של הבעיה. שלא כמו נתניהו, שמפליא לדבר אל הלבבות בסיסמאות קליטות, שטייניץ מפליא באמירות מסובכות לקליטה ולעתים מיותרות. כך למשל, ההתבטאות שלו בעניין מחאת האוהלים: "לא כולם יכולים לגור בפנטהאוזים בתל-אביב", שקוממה עליו את המפגינים; או התייחסותו לשביתת הרופאים כבר במאי השנה, כשאמר: "אני קורא לרופאים להתחבר למציאות עם דרישותיהם". המציאות, כך נראה, היכתה דווקא בפניו בסופו של דבר.
לפעמים הוא מתבטא בדרכים שמביכות אף את ראש הממשלה. למשל, לא מזמן סיפר בכנס פעילים בליכוד שהוא מתפלל על קברי צדיקים כדי לקבל את התבונה להתמודד עם האבטלה; הוא גם התבטא נגד בית-המשפט העליון על פסיקותיו "חסרות האחריות הכלכלית" שהביאו את נתניהו להתנצל בפני נשיאת בית-המשפט העליון דורית בייניש ולהגיד לה שהדברים אינם מקובלים עליו.
כל אלה הם כמובן זוטות אל מול הנושאים המרכזיים ששטייניץ מטפל בהם כדי לקדם את הכלכלה הישראלית. הבעיה היא במינון הדברים, שהולכים ומצטברים. מחאת הדיור בשבועות האחרונים הביאה את הדברים לסף פיצוץ. מתחילת הדרך סימנו המפגינים את ראש הממשלה כיעד למחאה, ושר האוצר לא התייצב כדי לקבל אחריות.
גם מחאת הקוטג' שקדמה לה הגיעה עד מהרה אל סף משרדו של ראש הממשלה, וכשמחאת הרופאים הפכה לשביתת רעב וצעדה לעבר ירושלים נדרש מנכ"ל משרד ראש הממשלה למשא ומתן. בכל אלה שר האוצר לא היה מעורב, ועמדת משרד האוצר לא הובילה את מדיניות הממשלה.
מסיבת העיתונאים שקיים השבוע ראש הממשלה הציגה לעין המצלמות מנהיגות אחראית שבה ראש הממשלה במרכז ושרי האוצר והשיכון לצדדיו, אבל זו היתה למעשה הופעת יחיד של נתניהו. קדמה לה סדרה ארוכה של פגישות בין השרים שבסופה גברה עמדתו של ראש הממשלה על העמדות המקצועיות שהציגו שר האוצר ואנשי משרדו, ובחלק מהעניינים הועדפה עמדת שר השיכון ואנשיו.
בלשכת ראש הממשלה מחכים לראות אם תוכנית נתניהו למשבר הדיור תצליח להרגיע את מחאת ההמונים בהדרגה. בינתיים נדמה שההפך הוא הנכון: השטח ממשיך לבעור, המפגינים מרימים את רף התביעות והחמור מכל - הסקרים מציגים ירידה חמורה בתמיכה בנתניהו. יותר מחומרת המצב הכלכלי, הידרדרות התמיכה בליכוד גורמת לטלטלה קשה סביב כיסאו של שר האוצר.
במובן מסוים נתניהו הוא קורבן של נטייתו שלו לעמוד במרכז הבמה. במחאה של ויקי כנפו, שהיתה בתקופה שכיהן בה כשר האוצר, כוונו כל חצי המחאה כלפיו והשאירו את ראש הממשלה אריק שרון נקי כמחבת טפלון מבהיקה. סדרת המחאות העכשווית - ממחאת המים, דרך מחאת הדלק ומחאת הקוטג' ועד מחאת הרופאים, מחאת הדיור ומחאת העגלות - מכוונת את כל החצים שוב כלפי נתניהו.
רק שהפעם הוא ראש הממשלה, ואילו שר האוצר שלו נותר בצד. וכל זה גם משום שמיהר להתייצב מולם וגם משום שהמוחים מעדיפים לכוון אליו, אל המקום שהם יודעים שמתקבלות בו ההחלטות. את שטייניץ הם לא ממש סופרים.
נתניהו צריך עכשיו מוצא קסמים מהבעיה. בסיס כוחו, הליכוד, רוחש ורוגש. הפעילים חסרי מנוחה; השטח בוער והם מרגישים שהם מזדהים עם מטרות המחאה ולא יכולים לתמוך בה. היחסים עם ה-OECD לא ממש מרגשים אותם, מחיר הקוטג' ושכר הדירה הם עניינים מוחשיים יותר בשורות הליכוד. מהשטח הזה עולה הדרישה להחליף את שטייניץ, בעיקר כי זה עשוי לרצות את המחאה ברחובות ולהוריד את הלחץ מעל הליכוד וראשיו.
עתידו של שטייניץ תלוי במידה רבה במאזן הכוחות בליכוד. קבוצת התמיכה שלו אינה גדולה, אינה מתקרבת בהיקפה אפילו לקבוצות שתומכות בשרים ישראל כץ, משה כחלון או סילבן שלום. כל אחד מהם היה רוצה לראות את עצמו במקומו של שטייניץ, ואנשיהם עושים כל מאמץ כדי לשכנע את נתניהו שזה הצעד הנכון. חלק מהתקשורת השלילית שספג שטייניץ נובע מהלחישות האלה.
כץ ושלום ככל הנראה לא יהיו שרי אוצר בממשלה הנוכחית. אבל כחלון מתחזק כמועמד להיכנס לנעלי שטייניץ ואולי אף להרחיבן. כחלון, נסיך הליכוד, הוא כל מה שנתניהו צריך עכשיו: עממי, חברתי, מדבר בגובה העיניים של האנשים ברחוב, ומנגד, הוכיח את יכולתו כביצועיסט וכמבין עניין.
זה השכפ"ץ שיכול להגן על נתניהו. זו התזה שמנסים לשכנע אותו בה. במשחק הזה לשטייניץ יש השפעה מועטה מאוד. הכוח הפוליטי שלו הוא המבחן היחיד כאן. ההכרעה תיפול, אם תיפול, בתקופה הקרובה. שטייניץ עלול להיות קורבן של נסיבות, שר אוצר בכלל לא רע אבל פוליטיקאי ללא גב פוליטי, וזה עלול להתגלות כשילוב קטלני.
tal.shahaf@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם