הוועד יורד מהפסים: כשמקום העבודה הופך לשדה קרב
ועד העובדים ששיתק את תנועת הרכבות הוא לא הראשון לעורר מהומות כדי להוכיח להנהלה מי הבוס. המנכ"לים נרגמו באבנים, ננעלו במשרדים וספגו תעלולים שישיגו סיקור תקשורתי - הכל כי הוועדים משחקים על פי כללים שונים לחלוטין. גם הפוליטיקאים שרוצים למצוא חן בעיניהם לא מונעים מהם לשתק מדינה שלמה
שבוע מאוחר יותר הראל עדיין לא נפגש עם יו"ר ארגון עובדי הרכבת, ושוב נמשכו בלמי החרום בתפזורת רחבה של קרונות. למרות ההתמדה סירב הראל להפנים את המסר, והתוצאה לפניכם: בעל בית שהשתגע ומדינה פקוקה.
מקרים כמו קבלת הפנים שזכה לה הראל לא מגיעים על פי רוב לתקשורת. הם כוללים חבלות קטנות המובילות לעיכובים מינוריים ולא מוסברים, אשר נשכחים בתוך שגרת יומם הלחוצה של משתמשי הרכבת. כך לדוגמה, נהג עשוי להתפנות בדחיפות לשירותים ובכך לעכב את תנועת הרכבת ברבע שעה, ומספר עובדי משמרת עשויים להיעדר מעבודתם במועד בשל "מחלה מסתורית" שפקדה אותם. המטרה של כל הקונצים האלה היא אחת - איתות להנהלה ובדרך כלל למנכ"ל, כי הוא לא הקובע היחידי.
בשבועות האחרונים היו עדים אזרחי ישראל לתוצאותיה של שביתתם הפרועה של ועדי העובדים, אבל אנשי ההנהלה הבכירים נאלצים לחוות את נחת זרועם של אנשי הוועד לעתים תכופות יותר מכפי שמוצג במהדורות החדשות.
בעוד ישראל מתעסקת במשבר הרכבת נאלץ נדב שחר, מנכ"ל חיפה כימיקלים, להתמודד עם מסע הכפשה שניהל נגדו הוועד שלו. מהות הסכסוך הנמשך כבר זמן מה אינה עקרונית לכתבה זו, אלא האמצעים שבהם השתמשו העובדים. כך קיבלו שכניו של שחר פלייר פרסומי בחזקת "דע את השכן", ובו תיאור אכזריותו כביכול של מנכ"ל המפעל בצירוף בקשה לשלוח אליו מייל ולהביע את דעתם וכן לעשות "לייק" למאבק עובדי חיפה כימיקלים בפייסבוק.
בעבר, ואפילו בעבר הקרוב, ועדים שרצו להפגין בפני עובדיהם רצינות עשו למנכ"ל חיים קשים הרבה יותר. כך לדוגמה, בימים שבהם היה גורי מלצר מנכ"ל בתדיראן, פרצו העובדים למשרדו, הפכו ושברו את שולחנו בעודו במשרד.
בתחילת שנת 2009 עמד מפעל עוף העמק על סף סגירה. העובדים התבצרו בו, ארגנו מדורות מאולתרות בחצר המפעל ושחררו עופות. כשהגיע המנכ"ל למקום, רגמו אותו באבנים, דבר שעלול היה להוביל לפגיעה פיזית בו. בדרך כלל ההצקות הן מינוריות יותר - דוגמה פופולרית היא פגיעה בחופש התנועה. בתחילת שנות האלפיים, לאור רפורמה שביקשו לערוך במכון התקנים, נכלאה המנכ"לית במשרדה כדי "לחשוב על מעשיה".
גם במקומות עבודה גבוהי מצח בהרבה לא חופשיים מהתנהגות שכזו, ובטכניון של סוף שנות ה-90 נכלאו כמה דיקאנים בלשכותיהם על רקע כוונת המוסד לפטר כמה מאות עובדים. אמנון דיק, המנכ"ל שהפריט את בזק, ננעל גם הוא בתוך משרדו ומחוצה לו וסבל מהצקות חוזרות ונשנות במטרה להסיט אותו מדרכיו ה"קלוקלות". אפילו שר האוצר יצחק מודעי מצא פעם את משרדו סגור במנעולים במסגרת פעולה של הוועד.
במקרה צבעוני הרבה יותר (ספק אגדה אורבנית: רבים מהמרואיינים הזכירו אותו, אך הלבישו אותו בכל פעם בפרטים אחרים) סופר כי אחד מיושבי הראש של חברת החשמל, לפני כעשור לערך ובמסגרת קבלת פנים שערך לו הוועד הצפוני של החברה, הועלה על רמפה והושאר עליה למשך כמה שעות. "אני לא מכיר את הסיפור הספציפי אבל זה לא מפתיע אותי", אומר עמוס רון, בעברו מנכ"ל רשות הנמלים והרכבות, שעמו אנו מנסים לאמת את הסיפור, "הוועד הצפוני נחשב למיליטנטי ביותר. יו"ר מפא"יניק שכיהן בתחילת שנות ה-90 לא יכול היה להיכנס לאף אחד ממתקני החברה מצפון לחדרה. ראש הוועד לא אהב אותו".
לפעמים המעסיקים ידעו גם להשיב מלחמה ולהילחם בוועד בשיטות שלו. כך לדוגמה, בשנת 1990 ביקשה הנהלת מפעל סולתם לפטר עובדים על רקע הפסדים כבדים. אחד מהצעדים שנקטו העובדים היה נעילה והתבצרות מחוץ למפעל. ההנהלה, שביקשה להחזיר לעצמה את השליטה, שלחה שומרים מלווים בכלבי שמירה אימתניים. צעד ברוטלי זה עורר קונוטציות שליליות ביותר והוביל לסערה תקשורתית, בין השאר על רקע היותה של חברת כור, שנשלטה על-ידי הסתדרות העובדים, בעלת השליטה במפעל.
במקרה אחר שאירע בתחילת 2009 תקף עובד ממורמר מתוקף אי-קידומו את יו"ר ועד העובדים במפעלי ים המלח, ולמרבה המזל פצע אותו באורח קל בלבד.
יחסי העבודה בישראל כוללים היסטוריה רצופת אלימות שנובעת גם מחשיבות העניינים המצויים על הכף וגם מהתחושה, אשר פעמים רבות ניתנה לאנשי הוועד, שהם מעל לחוק.
"המשטרה לא מתערבת בסכסוכי עבודה", אומר עו"ד נחום פיינברג, אולי בכיר העוסקים בדיני עבודה ישראל שהיה עד לא פעם לתקריות אלימות, "באחד מהמפעלים בדרום חסמו חלק מהעובדים את השערים. אמנם ההנהלה התערבה כדי להוציא את העובדים הכלואים, אך לא פתחה את השערים".
בשנים האחרונות, מציין פיינברג, ניכר שינוי בהתנהלות הוועדים: "הם הבינו כי פגיעה פיזית במנכ"ל מסוכנת הרבה יותר ויכולה לשאת גם משמעויות פליליות. היא בעייתית גם ברמה התקשורתית שבה מתנהלים רבים מהמאבקים. נוסף על כך, הפגיעה בפעילות
פיינברג מספק כדוגמה את עובדי העיתון לשעבר חדשות שחסמו את שעריו, מנעו את הפצתו והובילו את המוציא לאור עמוס שוקן לשכור מסוק אשר ישחרר את המוספים הכלואים. עובדי חיפה כימיקלים שיצאו לרחובות תל אביב כדי "לקבץ נדבות" לטובת חברי ההנהלה (ש"סובלים" כביכול מחיסרון כיס הגורם להם להתעמר בעובדים) יצרו דוגמה להתנהלות שהיא כל כולה תקשורתית.
"אתה צריך להבין", אמרו מרואיינים ששימשו או משמשים בתפקידי ניהול בכירים בחברות ממשלתיות, שבהן נוהגים הוועדים במיליטנטיות, "זאת צורת חשיבה שונה לחלוטין". דבריהם חושפים תרבות ארגונית משונה, אשר יכולה להסביר במידה רבה את התנהלותם הנוכחית של עובדי הרכבת, כמו גם את ההתנהלות ברבים מהאירועים הנזכרים מעלה: שכיר העובד בחברה פרטית מבין שמעל לכל ישנה מדינה, מתחתיה מגזרי פעילות שונים, בתוכם ארגונים שונים (כולל החברה שלו), ובתוך החברה שלו עובדים אשר לשירותם עומד ועד עובדים, בעוד בחברה ממשלתית הפירמידה הינה בדיוק הפוכה.
בראש הפירמידה ישנו ועד עובדים, אשר לרשותו עומדים עובדים, לעובדים יש חברה, ולחברה יש מדינה. פקוקה, כועסת, מיטלטלת באוטובוסים ובטרמפים, ממהרת ומאחרת, אשר יכולה לחכות כיוון שחשיבותם של העובדים מעל הכל. הם יעשו הכל כדי להחזיר לעצמם את השליטה באמצעות שמיטת השטיח תחת רגליהם של הגורמים הסבורים שהם שולטים בחברה.
כשנכנס אמנון דיק לתפקיד מנכ"ל בזק, עמדה לנגד עיניו המשימה של הפרטת החברה, שכללה את ייעול בזק ואת העברתה לידי בעלים פרטיים - צעדים שלהם התנגד כדרך הטבע. במהלך 3 השנים שבהן כיהן דיק כמנכ"ל נקט ועד העובדים שורה ארוכה של צעדים יצירתיים, שכללו הבאת חמור למשרדי ההנהלה של החברה, נעילת משרדים, הפקת עיתון מדומה ובו כתבות המשמיצות את דיק וכן הסתייעות בשירותי הקמפיינר מוטי מורל.
"נשק השביתה הוא נשק מהמאה ה-19, והיום יש נשק הרבה יותר אפקטיבי שנקרא תקשורת", מסביר מורל את הצורך של הוועדים לנקוט גישה יצירתית בקידום מאבקי עובדים, "לא חייבים לשבות מיד, ויש הרבה דברים שאפשר לעשות מלבד זה כדי להשיג את המטרה".
כך לדוגמה, על רקע פיטורים של מאות עובדים משירות הלקוחות של החברה הציע מורל לנקוט גישה לא מסורתית: "כמובן שהאינסטינקט הראשון של חברי הוועד היה להכריז על שביתה, אך אני עצרתי אותם ואמרתי להם שכדאי יהיה להכריז כי כל עובד בזק תורם שעת עבודה לשיפור השירות שבו פגעה ההנהלה. הקלטנו בשירות הלקוחות של בזק מענה קולי שאומר 'המנכ"ל פיטר עובדים בשל שירות לקוחות, ולכן אתה נאלץ לחכות. העובדים עושים כל מאמץ כדי שלא תחכה יותר מדי, איתך הסליחה'. לאחר 3 שעות הוציאה ההנהלה את ההודעה מהמרכזיות, אבל זה היה מאוחר מדי - המסר כבר עבר בצורה מושלמת".
לטענת מורל, ועדי עובדים שמשכילים לגייס את אהדת הציבור על-ידי טפטוף מסרים עשויים להיות הרבה יותר יעילים מאלה שמשתמשים ביכולתם לגרום נזק לציבור הלקוחות, אשר עשוי בסופו של דבר להפנות את האש נגדם, "אם אהדת הציבור איתך אתה חזק יותר במשא ומתן", הוא מסכם.
הרבה לפני מורל היה זה לואי רוט, עד לא מזמן ראש ועד העובדים של בנק לאומי, שהמציא, שכלל והוציא לפועל מגוון רחב של אמצעים יצירתיים אשר זכו לתשומת ליבה של התקשורת. עם זאת, לרוט ייזכר, קודם כל, מאבקו נגד מנכ"ל הבנק ב-1983 ארנסט יפת.
"המאבק היה על רקע משבר מניות הבנקים, ובעוד השטח בוער המשיכו המנכ"ל וההנהלה ליהנות מתנאים מופלגים. ובעודם מדברים על צמחונות והתייעלות אכלו הם בלילה חזיר", מתבטא רוט ביצירתיות וממשיך: "זה לא היה מאבק על שכר או על תנאים, אלא על תפישת עולם. הוא הסתכל על העובדים כמו שהחוואים בדרום ארה"ב הסתכלו על העבדים השחורים שקטפו כותנה".
הצעדים שנקט רוט כללו הפגנה מול ביתו של יפת וכן קיום מסיבה במסדרון ההנהלה, אך מה ששבר לדבריו את יפת והיווה את שיאו של המאבק היה הפריצה ללשכתו, "היום יכול יו"ר הוועד להגיע ללשכתה של גליה מאור, לדפוק ולהיכנס, אך באותה התקופה נתפש צעד כזה כדרמטי מאוד".
"יפת היה המום כל כך עד שלא הוציא הגה. לדעתי, אם היו מכניסים לו סטירה באותו היום, הוא היה מופתע והמום פחות. הוא הסתכל על העובדים כנחותים, ואני עמדתי מולו והצהרתי שאנחנו לא עוזבים את הלשכה עד שהוא לא פורש מתפקידו".
"שביתה היא צעד שיש להשתמש בו רק כשממש אין ברירה, יש ועדי עובדים שמשתמשים בה כבר בהתחלה ואז לא נשארת להם תחמושת. החוכמה היא להסלים את המאבק באיטיות, להציק באופן אישי למנכ"ל ולהנהלה. אם מישהו נוהג במרצדס הכי מפוארת, אבל קפיץ קופץ לו פתאום בישבן, הנסיעה הופכת פתאום לבלתי נעימה," אומר רוט ונזכר: "באחד המאבקים פרשתי בלילה כתובת ענקית בגובה 15 קומות על בניין לאומי באמצעות עגורן ועליה הכתובת 'אנחנו נלחמים על ביתנו', פעם אחרת הלבשנו עובדים בבגדי ש.ג ולא נתנו להם להיכנס לחניה".
אחת הסיבות להתנהגותם חסרת הרסן של הוועדים בחברות הממשלתיות היא "האווירה המשפחתית": מצב שבו אבא ובן, בני דודים ואפילו סבים ונכדים מצויים יחד תחת גג ארגוני אחד. במבט ראשון ניתן להתייחס לכך כלא יותר מפולקלור, אך מבט נוסף וניסיון כאוב מלמדים כי כאשר מערבבים משפחה והנהלה, המשפחה תמיד מנצחת והחברה תמיד מפסידה. אחרי הכל, אם הוועד מייצג לא רק את האינטרס האישי, אלא גם את זה החמולתי, אין דבר העומד בפניו.
"הרעה החולה ביותר בחברות הממשלתיות היא הנפוטיזם", אומר מנכ"ל לשעבר בחברה ממשלתית גדולה, "קרובי משפחה נאמנים קודם כל זה לזה באופן מוחלט, דבר שמשבש את הסדר הארגוני הבסיסי, והארגון כולו עובר להתנהלות על פי חשבונאות חמולתית. במקרה שבו מנהל מסוים מעיר לעובד או מתעמר בו, הוא עשוי לגלות כי קרוב משפחה שלו חטף במקום אחר. פקידה שאבא שלה מנהל בחטיבה אחרת תעביר לו כל פריט מידע שמגיע לאוזניה, תוך התעלמות מוחלטת מנהלים, מתקנות או מהיררכיה, וזאת כי המשפחה היא מעל הכל".
רשות החברות הממשלתיות מודעת לבעייתיות זו, והיא חוקקה תקנות מיוחדות אשר קובעות סייגים להעסקת בני משפחה באותה החברה או באותם האגפים. בנוסף לכך היא מקיימת מעקב שוטף אחר התופעה. כך למשל, ברכבת ישראל אשר עובדיה ירדו מהפסים ועלו לכותרות עומד היקף העובדים שהינם בני משפחה על 14.6% בתעשייה האווירית על 12.1% בחברת החשמל על 27.2% בדואר ישראל על 14.7%, בחברת נמל חיפה על 24%, והשיאנית היא חברת נמל אשדוד שבה 40.2% מתוך 1,286 העובדים קשורים זה לזה.
"תן לי את רשות שדות התעופה, את חברת הנמל, את הרכבת, את חברת החשמל וגיבוי מוחלט - ואני מבטיח לך שאני מיישר אותן פיקס, תוך שנתיים גג", אומר עמוס אוזני, וגם אם נראה לכם שהוא מגזים, הרי שאי אפשר לבטל אותו ב"הוא לא יודע על מה הוא מדבר".
אוזני, שכיהן כמנכ"ל הרכבת בשנים 2001-1996, הביא להגדלת מספר הנוסעים בה מ-4 מיליון ל-18 מיליון וקפץ בשנים 2008-2005 לקדנציה נוספת במגזר הציבורי כמנכ"ל נמל חיפה. מתוקף ניסיונו הוא טוען כי התנהלות חסרת רסן היא קודם כל תוצאה של התנהלות הפוליטיקאים, הממנים הנהלה ביד אחת וקורצים לעובדים בעין השנייה. וכמו במשפחה, כאשר ההורים אינם מתואמים ביניהם, הילד מפריד, מושל ומשתולל.
לתפישתו של אוזני, תליית חוסר היכולת להתמודד עם נאמנות שבטית, משאבים בלתי מוגבלים וצעדים קיצוניים של ארגון העובדים הינם למעשה התעלמות מאמת פשוטה: עם גיבוי מהבעלים הכל אפשרי. "התקופה הראשונה שלי בנמל תחת שר התחבורה מאיר שטרית היתה יפה, אך בתקופה השנייה - תחת שאול מופז - התחילה פוליטיקה.
בשנת 2007 הוא הגיע לפגישות בחדר הוועד ללא תיאום עם ההנהלה כדי לסגור דילים מעל לראשה ולהבטיח את הבחירות שלו בפריימריז שלו בקדימה", אומר אוזני ולא מתבייש לקרוא לילד בשמו: "כל מה שהוא רצה לעשות בתחבורה זה לקחת את אנשי הוועדים באל על, ברשות שדות התעופה, באגד, ברכבת ובנמלים ולהפוך את עצמו לראש ממשלה, והוא כמעט הצליח".
"ההתערבות של הדרג הפוליטי שמעוניין למצוא חן על חשבון הגופים שעליהם מופקד ועל חשבון ההנהלות אשר פעמים רבות מינה בעצמו, היא הבעיה המרכזית שהורסת את החברות הממשלתיות", פוסק אוזני ומספק דוגמה נוספת: "בשנת 1997 ניהלתי משא ומתן על קיצוץ חצי ממספר העובדים בתחנת הרכבת בדימונה, אשר פשוט לא עבדו. האבטלה הסמויה היתה עמוקה כל כך עד שחלק מהעובדים חיפשו ומצאו להם עבודות חדשות - אחד היה ליצן במסיבות, שני פתח חנות. ניהלתי משא ומתן מול ההסתדרות שהציעה שאפטר 25 עובדים, בעוד אני התעקשתי על 50; ופתאום אני שומע ברדיו את השר אריק שרון אומר כי הוא הורה למנכ"ל הרכבת שלא לפטר אף אחד".
לדברי אוזני, התרגילים המרכזיים שנוקטים הוועדים בחברות הממשלתיות אינם הפחדות של המנכ"ל - כי פשוט יותר להפוך אותו ללא רלוונטי: התפקדות המונית למפלגות או התחנפות לשרים הם הכלים העיקריים, וכשהשר נופל בקסמו של ראש הוועד, מרשה לעצמו האחרון לעשות בחברה כרצונו.
כשהממשלה מתחלפת חדשות לבקרים, הפוליטיקאים אלסטיים והוועד עומד לעולם על תלו, הערובה הטובה ביותר לא רק לשקט תעשייתי אלא גם לשרידות היא להבין מיהו בעל הבית האמיתי. "השורדים המרכזיים בחברות הממשלתיות הם אנשים שלא זזים. מי שזז - פוגע, ומי שפוגע - עף", אומר אוזני ומוסיף כי כל זמן שבעל הבית לא השתגע, ימשיכו העובדים לעשות בחברות כבשלהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם