פעמיים ב-4 שנים: המחירים מזנקים ותעשיית המזון שוב במשבר
לא ניתן להתיר את הקשר ההדוק בין נסיקה במחירי הסחורות לבין החשש מרעב עולמי. המזון מתייקר ועוקף את השיאים שנקבעו במשבר של 2008 - בדרך המהירה למחסור גלובלי. כפי שזה נראה כעת, ספק אם בעוד 40 שנה יהיה מספיק אוכל לכולם
גם עכשיו אנו עדים להגבלות על יצוא סחורות, מהומות עקב מחסור במזון ושימוש במנגנוני חירום על מנת להתמודד עם המחירים הגבוהים, בדיוק כמו ב-2008. הפחד מכך שבצורת מתקרבת לסין, ועלולה להרוס את הגידולים של יצואנית החקלאות הגדולה בעולם, מורגש בכל העולם דרך השווקים הגלובליים.
תסכול ממחירי הלחם המזנקים, לדוגמה, שיחק תפקיד בהתקוממויות בעולם הערבי. כמובן שקיים הבדל בין גל ההתייקרויות האחרון לנוכחי, אך העובדה היא כי בתוך 4 שנים בלבד חווה העולם זינוק במחירי הסחורות, מה שעלול להצביע על כך שבעיה רצינית עומדת להיווצר בשרשרת אספקת המזון.
בפסגת ה-G8 ב-2009 התאספו מנהיגי העולם לכנס, כשאחד הנושאים הבוערים העומדים על הפרק היה נושא המזון. המדינות המשתתפות הסכימו על הקצאת 20 מיליארד דולר לתמיכה בחקלאות במשך 3 שנים. השנה אמר נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, בפסגת ה-G20, כי המחסור הגלובלי במזון צריך להיות בעדיפות ראשונה.
קרן הצדקה הגדולה בעולם, Gates Foundation, שבעבר התרכזה בעיקר בתרומה לרפואה ולפיתוח באופן כללי, משנה כיוון והיא מתרכזת כיום בהאכלת הרעבים; בפורום הכלכלי העולמי שנערך לפני כחודש בדאבוס, השיקו 17 חברות ענק פרויקט בשם "חזון חדש לחקלאות", בו הבטיחו לעשות יותר עבור החקלאים ובעלי המשקים - סימן אזהרה גדול למגזר הפרטי.
חלק מתשומת הלב הציבורית והפוליטית הוא מקרי, אך מוצדק. עידן בו האוכל הוא זול מגיע לסיומו: חיבור של מגוון גורמים - גידול הביקוש בהודו ובסין, שינוי תזונתי, שימוש בתירס לצורכי אנרגיה ועוד, הביאו לסיום תקופה שהחלה בשנות השבעים, אז נפלו מחירי הסחורות שנה אחר שנה.
אלא ששינוי זה תפס את העולם לא מוכן. בשנות התשעים הבעיות בחקלאות נראו כבעיית עבר שנפתרה. התבואה גדלה, תופעת המזיקים נראתה
למרות כל זאת, נראה כי עדיין יש ממה לחשוש: שדה ברודבאלק - הממוקם על אדמות אחוזת רות'האמסטד, 40 קילומטר צפונית ללונדון - מניב יחס מדהים של טון חיטה לדונם בחלקו האמצעי, מה שהופך אותו לאחד השדות הפוריים ביותר בעולם לגידולים תעשייתיים. עם זאת, בחלקו הקרוב לאחוזה, תנובת האדמה מתחילה להידלדל, ושדות דומים מפיקים לפעמים רק עשירית מהתוצרת.
התוצאות יוצאות הדופן של ברודבאלק - השדה הניסיוני הוותיק בעולם - מושגות באמצעות השימוש בצמחים, הדשנים, וקוטלי המזיקים הטובים בעולם. נשתלים בו זנים שונים של גידולים כאשר המטרה היא להנדס את הגידולים כל שיניבו יותר תבואה. נכון להיום, מדובר התנובה הגדולה ביותר שניתן להוציא משדה בגודל כזה.
אך לצד התוצאות המרשימות, גילו חוקרים תופעה מדאיגה: השדות מתעייפים. מחקרים מגלים כי התבואה ירדה ב-15 השנים האחרונות, בכל צורות הגידול. אם מיישמים את התוצאות על פני הגלובוס, עולה תמונה מדאיגה: האדמה מייצרת פחות תבואה.
יש חיבור ברור בין מחירי הסחורות לדאגה מרעב עולמי. עד 2012 צפויה אוכלוסיית העולם לחצות את רף ה-7 מיליארד, והמשמעות הישירה היא: עוד פיות להאכיל. פעם נוספת דוחף גל ההתייקרויות מיליוני אנשים לעוני, כשסכומים גדולים מתבזבזים על מזון. על פי חלק מההערכות, התוצרת הקיימת לא מסוגלת להאכיל אפילו את האוכלוסיה הקיימת, שלא לדבר על העובדה כי ב-2050 צפויה האוכלוסיה להגיע ל-9 מיליארד.
כיוון שמזון הוא דבר הכרחי, החקלאות - יותר מכל ענף כלכלי אחר - צריכה להשיג שורה של מטרות המשתנות לאורך זמן וממקום למקום. העולם מצפה מהחקלאים לעשות יותר מרק לייצר מזון. הוא מצפה מהם לפתור את בעיית הרעב, ולסלול את הדרך החוצה מהמצב ממנו סובלים מיליוני אנשים.
בעיית המזון נתפסת במקומות שונים בצורות שונות, ויש המודעים לה יותר ופחות. עקב כך, זה לא מפתיע שקיימות מספר הצעות שונות לדרכים לפתור את המחסור. קבוצה אחת מודאגת בעיקר מהאכלת אוכלוסיית העולם הגדלה.
בקבוצה זו טוענים, כי תנודתיות המחירים וגובהם מקשים על המלאכה, ודוחפים להקמת שטחים חקלאיים מודרנים ברחבי העולם שיעזרו להתמודד עם הביקוש, ולמחקר חקלאי שיעזור להגדיל את התפוקה. החברים בקבוצה מאמינים כי יש צורך ב"מהמפכה ירוקה" שנייה.
קבוצה שנייה מציעה מבט סקפטי, או אפילו עוין, על עסקי המזון המודרניים. קבוצה זו, המורכבת בעיקר מעמותות ומארגונים נוספים שאינם פועלים למטרת רווח, מתרכזת דווקא בבעיות הנובעות ממזון במדינות עשירות, כגון השמנת יתר ודאגה לבעלי החיים. לטענת קבוצה זו האוכל הופך לחסר טעם, חסר ערכים תזונתיים והורס את הסביבה. לדעתם המהפכה הירוקה היא כישלון - או לכל הפחות, עשתה יותר נזק מתועלת.
למרות שטענותיה של הקבוצה השנייה נכונות, הן מהוות מותרות שהעולם - ובמיוחד מדינות העולם השלישי - אינן יכולות להרשות לעצמן. על מנת שלא נגיע למצב בו נפסיק לשאול "מה אוכלים היום?" ונשאל "האם יש אוכל היום?", יש צורך בקיום ההבטחות של מדינות ה-G20, בשינוי מדיניות, בהזרמת כספים לטכנולוגיה, וגם בקבלת העובדה כי האוכל "חסר הטעם" הוא אוכל שיחזיק עוד כמה מיליוני אנשים שבעים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם